ערוגת הבושם על או"ח יט

יבמות דף ה' בד"ה כלהו משעטנז דהא אפשר לומר כולי' סמוכין לכדרבא הוא דאתי' ותירצו דממשמעותא ילפי' גדילים תעשה לך מהם, א"כ, קרא לא מייתר ושפיר הומ"ל טעמא משום מצות לאו להנות נתנו אי לאו משום הני שינוי דילפינן לעיל ודו"ק היטב

(ג) אמרי' בש"ס רפ"ק דיבמות עשה דל"ת גרידא מנלן, נפק"ל מכלאים בציצית, דא"ר ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך ואר"א סמוכים מה"ת מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם וכו', ואר"א מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו', ואמר ר"י אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכה"ת במשנה תורה דריש דהא ר"י ל"ד סמוכין ובמש"ת דריש משום דמוכח או מופנה, והכא מאי מוכח ומופנה, מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, ל"ת שעטנז למה לי ש"מ לאפנוי, ופריך בגמרא הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות כ"ר ל"ת שעטנז דומיא דלבישה דאית בי' הנאה, וכו' א"כ לכתוב רחמנא שעטנז צו"פ ל"ל ש"מ לאפנוי, עיי"ש כל הסוגיא ופירש"י הו"א אפי' מוכרי כסות שאין מתכוונים להנאת חימום, והקשה בחידושי רשב"א מכדי אליבא דר"י קאי השו"ט דלרבנן בלא"ה לא בעי' מופנה דהא דרשו סמוכין בכה"ת, ולר"י הא באמת אסור אפי' אינו מתכוין להנאת חימום דהא ס"ל דשא"מ אסור, ומתוך כך פי' דמוכרי כסות היינו היכא דאינו דרך לבישה ע"ש, ונראה לענ"ד לישב בס"ד פירש"י על נכון, דהנה בכל השו"ט הנ"ל יש לתמוה בהא דהוצרך הגמרא לאתויי הא דאר"א סמוכין מה"ת מנין דאינו נוגע לעיקר העניין שאנו דנין עליו דמאי נפק"מ מאיזה אסמכתא כילוף דדרשי' סמוכין הא ודאי כללא רוחא בישראל דדרשי' סמוכין, ולמאי הלכתא מייתא בזה אסמכתא דר"י גם הא דמייתא מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' אין צורך למאי דקמן אטו כי רוכלא לחשוב וליזל כל מקומות דדרשינ' סמוכין, תו תמוה דמייתא הא דאמר ר"י אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכה"ת במשנה תורה דריש משמע דאנן מצרכינן הא לעיקר דרשה דדרשינן עדל"ת מכאן, דאל"כ הל"ל הניחא לרבנן אבל לר"י דל"ד סמוכין מאי איכא למימר וע"ז הול"ל שאני הכא דהוי מוכח או מופנה, אבל השתא משמע דאפי' אליבא דרבנן איצטרך הא דרב יוסף

ונ"ל בס"ד לתרץ הכל ע"נ, עפ"י מה דאמרי' לקמן ו' בסוגיא תינח לתדבר"י אבל לרבנן מא"ל ותמהו בתוס' הא י"ל דלרבנן אין צריך הפנאה כלל דאינהו דרשי' סמוכין אפי' היכא דלא הוי מוכח ומופנה, ותי' בחידושי הרמב"ן דודאי לעניין מצות ציצית שפיר הוי ילפי' מסמוכין דכלאים בציצית שרי, מיהא למילף עדל"ת אכה"ת כולה א"א למילף עד שיגלה הכתוב כן בהדיא, משו"ה בעי' לרבנן נמי שיהי' מוכח או מופנה, והסבר דב"ק של הרמב"ן נ"ל בס"ד די"ל מסברא ודאי לא הוי אמרי' עדל"ת' ואדרבה הו"א דאינו יוצא י"ח היכא דמקיים המצוה ע"י דחיית הלאו דהו"ל מהב"ע וכבר מוכח בעלמא מקרא דמצוה הב"ע דאורייתא כדמשמע בריש לולב הגזול, משו"ה אי לאו דאית לן קרא למילף אכה"ת לא הוי ילפי' מכלאים בציצית עדל"ת דהו"א חידוש הוא דחידשה רחמנא גבי ציצית דוקא אבל בכה"ת כולה אדרבא ילפינן ממה דפסל רחמנא מהב"ע, משו"ה איצטרך קרא יתירא דהייני מוכח או מופנה כדי למילף אכה"ת כולה, ולפי"ז נראה לי בס"ד לאידך גיסא דע"כ לא מצינו למילף עדל"ת מכלאים בציצית אלא למאן דדריש סמוכין בכה"ת א"כ לא הוי צריך למכתב ההפנאה משום כלאים בציצית גופא דת"ל מסמוכין ממילא דההפנאה דכ"ר היינו ללמוד על כה"ת קאתי', אבל למאן דלא דריש סמוכין נהי נמי דהכא הוי מוכח ומופנה, מ"מ כאן דליכא קרא יתירה לגלוי' דילפי' מנה אכה"ת שוב אמרי' דהכא דוקא חידוש הוא ובעלמא לא אמרי' עדל"ת משום דהוי מהב"ע ובזה יתפרש בס"ד כל הסוגיא כמין חומר דקאמר עדל"ת גרידא מכלן דנפק"ל מדכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, והכוונה מיד על מסקנא דשמעתין משום דהוי מוכח או מופנה מיהא לא מצינו למידין אלא אם דרשי' סמוכין אפי' בלא הפנאה א"כ שפיר י"ל דהפנאה דכ"ר הוא ללמד על כה"ת קאתי', משו"ה מייתא אסמכתא דר"א דאמר סמוכין מה"ת מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם, משמע דלעולם דרשי' סמוכין אפי' לא הוי מוכח ומופנה, מיהא כיון דדרשה זו אינו אלא אסמכתא בעלמא משו"ה מייתא עוד ראי' מיבמה שנפלה לפני מו"ש דדרשי' סמוכין אפי' היכא דלא הוי מוכח ומופנה, ותו מייתא הא דרב יוסף דאפי' מאן דל"ד סמוכין בכה"ת במשנה תורה דריש, א"כ מוכח דהא דמוכח ומופנה מילתא היא ולדרשא אתי, א"כ שוב לרבנן דדרשי סמוכין בכה"ת כל היכא דהוי מוכח ומופנה הו"ל קרא יתרה ולארויי אתי דלמוד כה"ת מני', מיהא כ"ז למאן דדריש סמוכין בכה"ת, אבל למאן דל"ד סמוכין, אלא היכא דהוי מוכח או מופנה, א"כ שוב באמת לא מוכח מכלאים בציצית אלא בעצמו אבל אכה"ת לא מציני למילוף ע"ד ל"ת מכח סברת הרמב"ן הנ"ל, והשתא מתיישב פירש"י שפיר כמין חומר, דשפיר פירש בהך דמוכרי כסות משום דאינו מתכוין להנאת חימום ולא תיקשו קושי' הרשב"א הא אליבא דר"י קיימינן דלדידי' בעי' מוכח ומופנה, ולר"י דשא"מ אסור, ולהנ"ל. ניחא דאדרבה כל השו"ט דשמעתין לא מצי אזיל כ"א אליבא דרבנן דדרשי סמוכין אפי' היכא דלא הוי מוכח ומופנה וא"ש בס"ד דו"ק היטב

ועפ"י הנ"ל יתיישב ע"נ קושי' התוס' בשבת דף כ"ז שהקשו למסקנא דאמרי' שעטנז מופנה הוא א"כ צו"פ דכ"ר לתדבר"י ל"ל דהא כל מקום שנאמר בגדים סתם צו"פ הוא, ולהנ"ל י"ל דתדב"י ס"ל כר"י דלא דרשי' סמוכין אלא היכא דהוי מוכח ומופנה, וע"כ הכא איצטרך תרוויי' דאי לאו קרא יתרא לא הוי ידעי' אלא בכלאים בציצית גרידא, ואיצטרך קרא יתירא למדרש עדל"ת בכה"ת כולה כנ"ל נכון בס"ד, ודו"ק

ועפ"י הנ"ל מתיישב לי דיש להקשות לתדבר"י דס"ל בסוף הקומץ דארבעתן ארבע מצות, א"כ מנלן למילף מציצית דעדל"ת מה לציצית שכן ישנו ד' מצות, ועיי"ש דשמואל פסק כרי"ש בזה ע"ש, והנה לפי מש"כ התוס' בריש יבמות דלענין עדל"ת אין חילוק בין ישנו ב' לאוין או לאו א' י"ל הה"ד לענין הדוחה נמי אין חילוק בין ב' מצות או מצוה א', מיהא לשיטת הכריתות דס"ל באמת דאין עשה דוחה ב' ל"ת, כי היכא דאמרי' לענין לאו הכל"ע לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, א"כ ההד"נ לעניין העשה י"ל כן, וגם אליבא דתוס' צ"ע דמ"מ פירכא מיהא הוי מה לציצית שכן ישנו ד' מצות ולאו א' ואין לומר דבכ"ע התיר רחמנא אפי', יש לו ג' ציצית ממינו וא' מאינו מינו, באופן דלא צריך לדחוי הל"ת רק מחמת המצוה