ערוגת הבושם על או"ח יח

קושיי' המהרש"ל, ונראה ראוי ברורה לזה, מהא דפריך הגמרא ולרבנן דתדבר"י מנ"ל עדל"ת והקשו בתוס' הא י"ל לרבנן לא בעינן מוכח ומופנה וא"כ בלא צו"פ מוכח שפיר דכלאים בציצית שרי ולכאורה קושי' התוס' לק"מ, דהא באמת הקשו בתוס' נדרוש איפכא ותירצו א"כ לשתוק קרא מיני', וכ"ז אי בעי' מוכח או מופנה, אבל אי דרשי' סמוכין בלא מוכח ומופנה הדק"ל נימא איפכא והשתא ליכא למימר לשתוק קרא דהא קרא לא מייתר, וא"כ שפיר פריך הגמרא לרבנן דתדבר"י מנ"ל ולק"מ קושיי' התוס', אע"כ דלמאן דלא בעי' מוכח ומופנה קושיי' התוס' בלא"ה לק"מ דלדידי' ודאי ליכא למדרש איפכא, וממילא נתיישב שפיר קושי' המהרש"ל ודו"ק, והשתא מדויק טפי הא דפירש"י דב"ש לא דריש סמוכין דהא כ"כ דטעמא דב"ש דדריש איפכא, מיהא זה ניחא אי בעי' מוכח ומופנה שפיר איכא למדרש איפכא אבל אי דרשי' סמוכין בלא שום הכרח לא הו"מ למדרש איפכא כיון דמשמעות הכתוב דגדילים תעשה לך מהם כן נ"ל נכון בס"ד ודו"ק

(ב) וראיתי בס' תשו' ברית אברהם סי' ג' שהקשה לשיטת הרשב"א והמאירי בהא דאמרי' מצות לאו להנות נתנו היינו אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה, והובא בשעה"מ פ"א משופר ופ"ח מלולב א"כ יש לדון בעיקר ילפותא דקיימ"ל עדל"ת מכלאים בציצית והא מבואר ביבמות דף ד' ע"ב דדוקא דומיא דלבישה דאית בי' הנאה, אבל היכא דאינו נהנה ליכא איסור, וע"כ כמו דס"ל להרשב"א והמאירי בכל איה"נ דהך הנאת הגוף שבהדי הנאת המצוה לא נחשב הנאה ליאסר א"כ ההד"נ כלאים בציצית דאינו נאסר אך לבישה של הנאת הגוף א"כ כשתקיים מצות ציצית איכא הנאת מצוה וי"ל דתו לא נחשב הנאת הגוף והוי כמו שאינו נהנה וממילא ליכא עבירה כלום וא"כ האיך נילף מזה דעדל"ת, והנה בס' ב"א הנ"ל תי' דכמו שתי' בחה"ר הנ"ל בפ"ב דנדרים בהא דתשמישך עלי דאפשר באחרת כמו בזו, ולכאורה זה סותר למש"כ התוס' בכתובות דף מ' ע"א דלא הוי אפשר בטלית של צמר משום דחפץ בטלית של פשתן וצ"ל דאינו עניין זל"ז דדוקא לעניין עדל"ת כיון דחפץ בשל פשתן דוחה הל"ת, אבל לעניין הכאת המצוה כ' הרשב"א שפיר דל"ש להתיר הנאת הגוף משום דאיכא בהדי' הנאת מצוה דהא הך הנאות מצוה ליכא דוקא בזו דאפשר באחרת וע"כ מוכח שפיר מכלאים בציצית דעדל"ת ולכן לא מקרי אפשר לקיים בשל צמר דחפץ בש"פ אבל אי אין עדל"ת תו ל"ש להתיר ולומר דליכא עבירה משום דעוקר בהדה הנאת המצוה דהא הך הנאת המצוה אפשר בטלית של צמר, והא דל"א כן גם במודר הנאה משופר כבר תי' בשעה"מ הנ"ל עיי"ש

ועפ"י הנ"ל נראה בס"ד ליישב שפיר קושיי' התוס' הנ"ל במנחות דף מ' במה שהקשו על פירש"י דהא דב"ש פוטרין. סדין בציצית משום דלא דריש סמוכין להתירא, הא אמרי' ביבמות דלכו"ע דרשי' סמוכין בזה דהוי מוכח או מופנה תו הא דפירש"י דנקט פוטרין, ולא נקיט אוסרין משום דס"ל ציצית חובת מנא הוא, א"כ לא הו"ל לפסוק דציצית חובת גברא ונ"ל בס"ד ליישב, עפ"י הנ"ל דהנה התוס' ביבמות הקשו נדרוש הסמוכין איפכא דאפי' במקום גדילים ל"ת שעטנז ותירצו דא"כ לשתוק קרא מיני', מיהא לכאור' אם נימא כשיטת הרשב"א הנ"ל דאף בהנאת הגוף שייך מללה"נ אכתי הק"ל דהו"א כלאים בציצית שרי משום מללה"נ א"כ איצטרך קרא לאיסורא, וצ"ל כתי' הב"א הנ"ל דכיון דאפשר בטלית של צמר ל"ש מללה"נ כמש"כ הרשב"א דנדרים, מיהא כ"ז אי אמרי' טלית חובת גברא משא"כ אי טלית חובת מנא ל"ש זה דהא מחוייב לעשות ציצית גם בטלית זה ושוב הו"א דמללה"נ ושפיר איצטרך קרא לאיסורא, ולפי"ז איש כיון דב"ש סבירא להו חובת מנא שפיר מצינא למדרש קרא לאיסורא לאפוקי דלא נימא מללה"נ, ולפי"ז י"ל בהא גופא פליגי ב"ש וב"ה ומיושב שפיר קושי' התוס' ודו"ק

ובעיקר קושי' הנ"ל עיי' מש"כ תי' נכון בס"ד במצות שעטנז ועוד כ"ל בלא"ה לק"מ עפ"י מה שהקשו התוס' בכתובות הא אפשר לקיים שניהם דהא מצי לעשות תכלת בטלית של צמר, ותי' בתוס' כיון דהשתא מיהת לבוש בטלית של פשתן לא מקרי אפשר לקיים שניהם, ובפנ"י אסברא לה שפיר עפ"י דברי המרדכי שהובא במג"א סי' י"א דבשבת אינו עובר על מצות עשה דציצית דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית. אלא אם לבשת בגד של ד' כנפות צריך לעשות ציצית וכיון דבשבת א"א, ממילא לא נאמר המצוה בשבת וכיון דחיוב המצוה אינו אלא אחר שכבר לבש הטלית ל"ש לומר דאפשר לקיים שניהם משום דמצי ללבוש טלית של צמר, דעכ"פ המצוה המוטלת עליו השתא שכבר הוא לבוש בטלית זה מצוה זו א"א לקיים בעניין אחר עיי"ש ודו"ק, ועפי"ז ממילא לא תיקשי קושי' הנ"ל דלא שייך לומר בזה מללה"נ כיון דהמצוה לא רמיא עלי' אלא אחר שכבר מלובש בטלית זה ואי לאו דעשה דוחה לא תעשה לא הוי רשאי ללובשו כלל, ודו"ק

ועיין בתוס' יבמות דף צ' ע"ב ד"ה כלהי ש"כ ג"כ דסדין בציצית הוי שוא"ת דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא ע"ש, ובשאג"א הקשה א"כ לא הוי בעידנא, וכבר תי' עפ"י שיטת הרנב"ר שהובא בנמק"י פ"ב דב"מ, דכל הכשר מצוה שא"א לעשות המצוה בלא זה הו"ל כמצוה עצמה וראי' מדאיצטרך קרא באמר לו אביו הטמא שלא ישמע לו וכ"כ ממילה דדחי' צרעת אע"ג דמל ולא פרע כאלו לא מל, ע"ש, וא"כ ה"כ דהלבישה הוא צורך המצוה שפיר הו"ל בעידנא, וגם עפי"ז יתיישב שפיר קושי' הנ"ל דתינח אי הוי טעמא משום עדל"ת אבל אי הוי טעמא משום דמללה"נ לא מיתסר הנאת כלאים, תינח בשעת מצוה עצמה, אבל אשעת לבישה דאכתי לא עבד המצוה ל"ש זה, אע"כ טעמא דקרא משום עדל"ת, ודו"ק

עוי"ל איס"ד טעמא משום מללה"נ א"כ לא איצטרך קרא דהא בכה"ת כולה אמרי' כן מסברא, וראיתי שבס' הנ"ל בעצמו הרגיש בזה וכ' דהקושי' עכ"פ קשיא עפימ"ש התוס' נדרוש איפכא דקרא אתי לאיסורא, ואי משום דלאיסורא לא איצטרך קרא דהא להנ"ל שפיר איצטרך קרא לאיסורא, ע"ש מיהא לפימש"כ לעיל דלקושטא דמילתא א"א למדרש קרא לאיסורא, לא מבעי למאן דל"ב מוכח ומופנה, א"כ לא דרשי' אלא משמעות דסמוכין ומשמעות משמע ל"ת שעטנז, אבל גדילים תעשה לך, אלא אפי' למאן דבעי מוכח ומופנה, מ"מ הלא הקשו בתוס'