ערוגת הבושם על או"ח קפא

סימן צ'

תנן בפרק כלל גדול אבות מלאכות מ' חסר א', ואמרי' בגמ' מניינא ל"ל אר"י שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כאו"א ופרכי' בגמ' דידע לה לשבת במהו, ומשני דידע לה בתח' ואליבא דרע"ק ומקשים הכא לשיטת הרמב"ם דתחומין י"ב מילין לכ"ע דאורייתא מאי דוחקי' לאוקמי' אליבא דרע"ק ובתחום אלפים, לוקמי בתחומין י"ב מילין ואליבא דכו"ע וראיתי בחידושי ח"ס ז"ל שמתרץ כיון דתחומין י"ב מילין נפק"ל מקרא דאל יצא איש ממקומו, ופשטי' דקרא מיירי בהוצאה עם הכלי ללקט המן, א"כ כיון דידע דרש דתחומין כש"כ דידע פשטי' דמיירי בהוצאה ממילא ידע נמי להוצאה ולא משכחת לה עשאן בהעלם א' ואינו מספיק לענ"ד כלל, דנהי דידע לה לתחומין י"ב מילין מ"מ אינו מוכרח שיצטרך לידע היכא רמת בקרא דהא מיירי בע"ה דלא ידע לשבת כלל אבל הפשוט נלענ"ד כיון דמיירי באיש דלא ידע לה לשבת כלל, **(לפענ"ד דברי הח"ס נכונים דאי רק ידע מאיסור תחומין ששמע מבנ"א מהיכן ידע שהוא דאורייתא ועכ"ח ידע מקרא וא"כ ידע נמי מהוצאה כדברי הח"ס.)** וע"כ אי נימא דידע לה בתחומין, לאו דידע לה מידיעת בית רבו דהא לא ישב לפני חכמים שלמדוהו בכך, וע"כ משום דשמע אינשי אומרים דאסור לילך חוץ לאלפים אמה בשבת א"כ ע"כ הוצרך לאוקמי אליבא דרע"ק דתחומין אלפים דאורייתא דאי תחומין י"ב מילין מנא הו"ל למידע דודאי מה ששמע מפי אנשים שאסור לילך חוץ לתחום, אתחום אלפיים הוא דשמע כן, ח"כ בפשוט לענ"ד

אבל יותר נכון נראה לענ"ד לתרץ קושי' הנ"ל, עפ"י מה דקשי' לי קושי' עצומה הא אמרי' התם בגמ' הניחא לר"י דאמר שגגת כרת הוי שגגה, אלא לר"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ולדידי' הוצרך לאסוקי דידע לה בתחומין ואליבא דרע"ק, ויש לתמוה הא ר"י ור"ל ל"פ אלא אליבא דרבנן דמונבז, אבל למונבז אפי' הזיד בלאו וכרת ושגג בקרבן נמי נקרא שוגג, וא"כ בלא"ה אתי שפיר דהא י"ל מתני' מונבז היא, ושוב מצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל שכ' הה"ד דהו"מ לאוקמי' כמונבז אבל אינו מספיק לענ"ד דהא מבואר בשמעתין דר"י ור"ל מוקי לה למתני' דכל השוכח עיקר שבת דוקא בהכיר ולבסוף שכח, אבל בשכח מעיקרו פטור ופריך עלה מברייתא דמייתי בגמ' ומשני דאינהו ס"ל כמונבז דפליג עליה דרע"ק וא"כ לדידהו ע"כ מתני' דכלל גדול אתי' כמונבז וממילא מעיקרו לא קשי' מתני' דידע לה לשבת במאי דהא למונבז משכחת לה בשגגת קרבן וצ"ל נהי דר"ל ור"י ס"ל כמונבז לענין דבעי היכר ולבסוף שכח מ"מ במאי דשגגת קרבן שמי' שגגה אין הכרח דס"ל כוותי' וא"כ י"ל שפיר דניחא לי' לאוקמי' כרע"ק בזה, דאיהו דפליג עליה דמונבז, ולפי"ז נ"ל בס"ד הא דמשני בגמ' דידע לה בתחומין אליבא דרע"ק, לאו בתחומין אלפים מיירי אלא בתחומין י"ב מילין, ואתי' מתני' אליבא דכו"ע והא דקאמר ואליבא דרע"ק הכי קאמר משום דבדין הוא דהוי מצי לשנוי ברוחא דמתני' מיירי בשגגת קרבן אלא דלפי זה לא אתי' מתני' אליבא דרע"ק דפליג עלי' דמונבז, ואנן בעינן לאוקמי' אליבא דרע"ק משום הכי צריכין לאוקמי' דידע לה בתחומין, והיינו דקאמר דידע לה בתחומין ואליבא דרע"ק הוא דצריכנא לאסוקי לזה **(עי' שבת קנ"ג דאיתא ג"כ זה הלשון בתחומין ואליבא דרע"ק ושם לא שייך לתרץ כמ"ש רבינו כאן ועי' בסי' דלקמן דרבינו מתרץ גם לשון הש"ס שם עי"ש.)** וזה נכון מאד בס"ד ודו"ק היטב

סימן צא

בענין תחומין

א) כתב הרמב"ם פכ"ד מה' שבת היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כו' ולא נתנה שיעור לתחום זה אבל חז"ל העתיקו שתחום זה י"ב מיל כנגד מחנה ישראל, ומד"ס חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר, והוא כשיטת הירושלמי ספ"ק דעירובין דע"כ לא פליגו רע"ק ורבנן אלא באלפים אמה אבל חוץ לי"ב מיל גם לרבנן לוקה, ועיי"ש ברא"ש דס"ל דהש"ס דילן פליג על הירושלמי וס"ל דאליבא דרבנן לא משכחת לה תחום דאורייתא, ומייתי ראי' מדאמרי' בפ' כלל גדול, דידע לה בתחומין אליבא דרע"ק, משמע דלרבנן ליכא איסור דאורייתא בתחומין ועי' מהרש"ל בביאורו לסמ"ג והובא בס' ק"נ דיש לדחות דהא איירי שם ששכח כל דיני שבת ומהיכא תיתי ידע לחלק בין אלפים לי"ב מיל, והא דמוקי דידע בתחומין שזה ראה וידע מקטנותו מבית אביו שאסרו לילך חוץ לתחום אם לא ע"י עירוב עיי"ש, ולענ"ד נראה דראיה דהרא"ש נכונה, דאי ס"ד דעכ"פ י"ב מילין דאורייתא שפיר הומ"ל גם אליבא דרבנן כיון דעכ"פ ידע לה לשבת באיסור דאורייתא מאי איכפת לן אם טעה בשיעורו במה שסבר דשיעור תחומין הוא אלפים אמה ואטו אם ידע לה לשבת בהוצאה וטעה בשיעורו במה שסבר דשיעורו אפי' כ"ש לא מיקרי ידע לה לשבת ובהדיא הקשו התוס' שם **(הוא בתוס' ישנים דף סט.)** אמאי לא מוקי דידע לה לשבת באב מלאכה וטעה בשיעורו עיי"ש דמתרצו לה שפיר אבל לענין תחומין שפיר הו"מ לאוקמי אפי' אליבא דרבנן דא"נ טעה וסבר דאלפים אמה דאורייתא מ"מ שפיר ידע לה לשבת מיהת א"ו משמע דלרבנן ליכא איסור דאוריי' בתחומין, תו הביא הרמב"ן ראי' מהאי דפ' מי שהחשיך דף קנ"ג ובסנהדרין דף ס"ו אהא דתנן המחלל את השבת על דבר שחייבין על זדונו סקילה ועל שגגתו חטאת מכלל דאיכא מידי שא"ח כו' ודחו לא בתחומין אליבא דרע"ק ואמאי ל"ק תחומין י"ב מיל ולרבנן ונלע"ד ליישב בס"ד די"ל רע"ק ורבנן לטעמי' עי' ספ"ק דערובין דתני ר"ח לוקין על תחומין ד"ת שנאמר אל יצא איש גו' מתקיף לה ר"י הא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא, אמר ר"א מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב, ועיי"ש בתוס' כיון דעיקר קרא בתחומין כתיב אפי' דרשי' לי' נמי אהוצאה מ"מ לא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולפירש"י כיון דמ"מ דרשי' מני' הוצאה ס"ל דהוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד וממילא אליבא דרב אשי דאמר מי כתיב אל יוצא עכצ"ל דהוצאה לא ניתן לידרש מהאי קרא כלל, ולפי"ז נ"ל דרע"ק ורבנן י"ל לטעמייהו אזלי דהנה התוס' כתבו בריש שבת הא דאיצטרך קרא על הוצאה אע"ג דהוצאה הוי במשכן מ"מ כיון דמלאכה גרועה היא איצטרך למילף מקרא, ומה"ט אמרי' נמי בכל מלאכת שבת לא מצרכינן אלא שיהא האב מלאכה במשכן ועל תולדה לא איכפת לן אי הוי במשכן משא"כ בהוצאה בעינן גם התולדה במשכן משום דהוי מלאכה גרועה, והנה רע"ק ורבנן פליגו בריש הזורק בזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ר"עק מחייב וחכמים פוטרין ולחד לישנא ברפ"ק דשבת פליגו אי ילפי' זורק ממושיט ע"ש, והשתא לרע"ק דיליף זורק ממושיט ע"כ ל"ס האי סבר' דהוצאה מלאכה גרועה הוא ממילא גם להוצאה גופ' ל"צ קרא בפ"ע ת"ל דהוי במשכן וע"כ קרא דאל יצא איש ממקומו עיקר קרא אתחומין אתי משו"ה ס"ל תחומין דאוריי' משא"כ אליבא דרבנן דס"ל לא ילפינן זורק ממושיט וע"כ כסברת התוס' הנ"ל משום דהוצאה מלאכה גרועה היא, ממילא גם אהוצאה גופא צריך קרא וע"כ קרא דאל יצא היינו אל יוציא כלומר אל יצא עם הכלי ללקוט המן, ולית לן קרא על תחומין משו"ה ס"ל תחומין לאו דאורייתא, ולפי"ז י"ל היינו דאמרינן בש"ס הנ"ל תחומין אליבא דרע"ק נהי דלרבנן נמי תחומין י"ב מילין דאורייתא מ"מ א"א לומר תחומין דאוריי' אלא אליבא דרע"ק דס"ל ילפינן זורק ממושיט