ערוגת הבושם על או"ח קפ

הא אמרי' התם כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב שבעה דמחצה פטור, ועיי"ש בתוס' ד"ה כפאה דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות יעויי"ש

והשתא למה לה לרש"י ותוס' לפרש הא דנקט רחבה ששה לא דק דהאלכסון ל"ה רק ה"ט וג"ח וג' חומשין, ולחומרא הוא דלא דק עדיפה מנה הול"ל דנקט רחבה ששה משום דבעי למימר כפאה ע"פ והתם ע"כ בעי' ששה דוקא דהא אין המחיצות מצטרפות, אע"כ דגם היכא דאנו צריכין לחלל ד' נמי המחיצות מצטרפות, ומש"כ הא"ע ראיי' מתוס' עירובין דף ע"ח, ז"ל התוס' שם ד"ה אלא מאי אצירוף עשרה לא איצטרך לטעמא דמנח עלי' מידי דאם הבור רחב ד' ואינו עמוק עשרה אלא ע"י צירוף חולי' רה"י גמורה היא כיון שכותלי הבור גבוהים מבפנים וכו', ולא קאי האי טעמא אלא היכא דאין הבור רחב ד' מבפנים אלא ע"י צירוף חולי' והחולי' גבוה עשרה מבחוץ לר"ה אע"ג דתוכו לאו רה"י הוא ע"ג רה"י משום דאי בעי מנח עלי' מידי ומשתמש, הרי מבואר בהדי' היכא דאין הבור רחב ד' מבפנים כ' התוס' דתוכו לאו רה"י הוא, וכשיטת הא"ע

אמנם כד דייקת שפיר נלענ"ד דאין מזה ראי' דודאי הא דבעי' שיהא רחב ד' וגבוה י' היינו מקרקעיתו ופשיטא אם יהא מקיף מקום שאינו בו דע"ד, ויהיו המחיצות מרחיבים והולכים כלפי מעלה עד שיש מקום למעלה שגבוה י' ורחב ד' פשיטא הזורק מרה"ר לתוכו אף אי נח בכותל או בחור שהוא במקום הרחב ד' מ"מ פטור כיון דלמטה מקום פטור היא, והה"ד התם נהי דהחולי' מצטרפות לרוחב ד' כשיטת הטו"ז מ"מ זה ל"ש כ"א למעלה מקרקעות הבור, אבל למטה הא אין בו דע"ד וליכא מידי לאצטרופי, משו"ה פשיטא דגם למעלה במקום החולי' מ"מ הוי מקום פטור, ושפיר כ' התוס' דתוכו לאו רה"י הוא וזה נ"ל ברור

ומה שכתב הטו"ז מפ' הזורק דבעי ר"י כותל ברה"ר גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י וזרק ונח ע"ג מהו, ור"י אמר עולא לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ, פירש"י ראש הכותל הרי לפנינו כיון שעשאו רה"י אז אמרי' דהוה כמאן דמלא דרה"י עולה עד לרקיע משא"כ כאן דבלא עובי לא הוי רה"י, ולזה י"ל דהא דקאמר בגמ' אם לאחרים עושה מחיצה לאו אמקום שעושה מחיצה קאי אלא אעלמא קאי וה"ק אם יש כח בהיקף לגרום רשות היחיד לאחרים ק"ו שעושה רשות לעצמו. וממילא שפיר מצינו למימר דמצטרף למקום דע"ד

אלא דאי קשי' הא קשי' לי מהא דאמרי' בהזורק דף ק' בור בר"ה עמוק עשרה ורחבה שמונה וזרק לתוכה מחצלת וחילקה פטור עיי"ש והשתא אי אמרת בשלמא דמחיצה אינה מצטרפת שפיר פטור כיון דהנחת חפץ וסילק מחיצה בהדי הדדי קאתי, אלא אי אמרת דגם המחיצה מצטרפת אם כן אכתי הרה"י לא נסתלק ואמאי פטור, והיא קושי' חמורה לשיטת הטו"ז וצע"ג

סימן פ"ט

בענין המוציא מרה"י לר"ה דרך מקום פטור

גרסינן בפ"ק דשבת. המוציא מחנות לפלטיא דרך מקום פטור, פטור כתב הרא"ש פ"ק דשבת סי' ד' מדהביא הרי"ף הא דאמר ר"י מודה בן עזאי בזורק, ותני' נמי הכי אחד המוציא ואחד המכניס וא' המושיט וא' הזורק בן עזאי אומר המוציא והמכניס פטור המושיט והזורק חייב משמע שפוסק כבן עזאי, ותמה עליו אמאי פוסק כיחידאי, ובשלטי גיבורים שסביב האלפסי הוסיף לתמוה מהא דפרק המצניע דף צ"א דתנן המוציא אוכלין ונתנן על איסקופא וחזר והוציאן בין הוא בין אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתן בב"א, ובגמ' דייקינן טעמא דנתנן על האיסקופא הא הוציאו בב"א חייב מתניתן דלא כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ולא עוד אלא שהרי"ף יסתור עצמו דהא הביא מתניתן דפ' המצניע והכא פסק כב"ע, והיא קושיי' עצומה, ועיין בב"י סי' שמ"ו מש"כ די"ל הרי"ף נמי ל"פ כב"ע, ולא הביא ב"ע אלא לאגלוי על ת"ק ולא תימא ת"ק לא מחייב אלא בזורק קמ"ל דב"ע מודה בזורק וממילא מוכח דת"ק מחייב אפילו במוציא, ותימא הא בהדי' קאמר ת"ק המוציא וא"כ איך הוי ס"ד לומר כן

והנלפענ"ד בס"ד ליישב שיטת הרי"ף על פי דרכו של ב"י דמודה נמי דהלכה כת"ק, ומ"מ מייתי האי דב"ע משום דנפק"מ לדינא, והוא על פי מאי דאמרינן בסוגי' בשלמא ב"ע ס"ל מהלך כעומד דמי אלא רבנן היכא אשכחן כהי"ג דחייב. ומסקינן מידי דהוי אמעביר מרה"י לר"ה דרך צדי ר"ה התם נמי אע"ג דאי מנח לי' אצידו הוי פטור כי מנח לי' בר"ה חייב ה"נ ל"ש, מתקיף לה ר"פ הניחא לרבנן אלא לראב"י דאמר צדי ר"ה כר"ה דמי מאי איכא למימר ומשני אימור דאמר ראב"י היכא דליכא חופיפא היכא דאיכא חופיפי מודה, ובתוס' ד"ה היכא תמהו דבפרק כל גגות מוכח איפכא דע"כ לא קאמרו רבנן אלא היכא דאיכא חפיפי אבל היכא דליכא חפיפי מודה דכרה"ר דמי ותי' בתי' קמא דהתם נמי לקושטא דמילתא ס"ל כסוגי' דהכא דבליכא חפיפי הוא דפליגי אבל באיכא חפיפי מודה ראב"י לרבנן, ועוד תי' דסוגי' דהתם כרב פפא דהכא דלא מחלק

ולכאורה יש לתמוה, בשלמא על רב פפא ל"ק היכי משני לקושי' הגמ' היכא אשכחן כהי"ב דחייב דאימור איה"נ דקיבלה מר"א ברי דרב דמשני לי' אימור דאמר ראב"י, אבל לפי מה שכתבו התוס' דסוגי' דעירובין ס"ל לקושטא דמילתא כוותי' דרב פפא הק"ל היכא אשכחן כהי"ג דחייב, אליבא דראב"י דאמר צדי ר"ה כר"ה דמי, מיהא לכאורה י"ל דלק"מ דהא גברא אגברא ליכא למרמי דדילמא ראב"י איה"נ דס"ל כבן עזאי ורבנן דבן עזאי לא ס"ל הא דראב"י, אלא ס"ל צדי ר"ה לאו כר"ה דמי' הלכך להא דמי' מיהא זה אינו דא"כ אדרב פפא גופא תיקשי מאי פריך הניחא לרבנן אלא לראב"י מאי איכא למימר כיון די"ל ראב"י כבן עזאי ס"ל, וע"כ צריך לומר דאפי' תימא כבן עזאי ס"ל נמי לא ניחא דהא אמר ר"י מודה בן עזאי בזורק ומושיט ולדידי נמי קשי' היכא אשכחן כהי"ג דחייב וע"כ צריך לאסוקי כמש"כ התוס' בד"ה המושיט דיליף לה מדרך צדי ר"ה ומ"מ במוציא פטור משום דמהלך כעומד דמיא ושפיר פריך רב פפא לראב"י היכא אשכחן כהי"ג דחייב, וא"כ הדר' קושיי' לדוכת' לתי' הב' שבתוס' דלקושט' דמילת' ס"ל לסוגי' דעירובין ולר"פ דלראב"י אפי' היכא דאיכא חפיפי כר"פ דמי' היכא אשכחן כהי"ג דחייב וע"כ צריך לומר דלדידהו איה"נ דפליגו אדר"י וס"ל כבן עזאי בזורק נמי מיפטר וטעמי' באמת משום דלא אשכחן כהי"ג דחייב וכמו שכתבו התוס' בד"ה בשלמא עיי"ש, וממילא שמעית מנה דאי אמרי' מודה ב"ע בזורק ומושיט ע"כ צריך לומר דראב"י ס"ל היכא דאיכא חפיפי לאו כר"ה דמי' ומנה דלרבנן אפי' היכא דליכ' חפיפי ס"ל דלאו כר"ה דמי', ובזה דברי הרי"ף ז"ל עולין יפה דלהכי הביא הא דאמר ר"י מודה בן עזאי בזורק דמנה שמעי' דלראב"י אפי' היכא דאיכא חפיפי לאו כרשות הרבים דאי' ומנה דלרבנן דקיימא לן כוותייהו ע"כ דכולי עלמא לאו כר"ה דמי' כנלענ"ד בס"ד נכון, ודו"ק היטב: