ערוגת הבושם על או"ח קעט

דאביי קאמר אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף כו' היא דאמר דשא"מ אסור ולההמ"ג אפי' לר"י מותר והלח"מ נדחק בזה לחלק בין צירוף עששיות לצירוף מיחם דבמיחם מודה ההמ"ג, ואכתי לא פשטינן מתמי' נשגבה מש"ס יומא דהתם בצירוף עששיות מיירי ומ"מ פריך הגמרא ומי אמר אביי הכי והאמר אביי לא נצרכו אלא לר"י ומכש"כ דהרמב"ם גופא קאמר הטעם משום דאין שבות במקדש, ומ"ש הלח"מ דעששיות היינו כלים הוא תמוה כיון דעכ"פ עששיות משמע נמי חתיכות של ברזל אכתי לא פריך מידי מנלן לפרש הך עששיות כלים דתיקשי לך מבהרת, ולפי מ"ש נ"ל בס"ד ליישב הכל על נכון דאיה"נ לענין סברת ההמ"ג דלא מקרי מלאכה אלא בנתכוין לכך נמי י"ל דמחשבה זו נמי בעינן שיהא ניכרת מתוך מעשיו ואל"כ איכא עכ"פ עשה דשביתה, מיהא בקטימת קיסם הנ"ל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלא בעי לי' לחצוץ בו שיניו, כיון דקוטמו וזורקו ואינו חוצץ שיניו משו"ה אין כאן אפי' איסור עשה משא"כ בעלמא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נשאר עכ"פ איסור עשה מיהא תינח לר"ש דדשא"מ מותר אבל לר"י דדשא"מ אסור אפי' במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, א"כ גם הכא לא מהני מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לשוי' היתר משו"ה שפיר קאמר דלר"י אסור מפני שהוא מצרף, וכ"ש דא"ש טפי בש"ס יומא דבצירוף עששיות לא הוי מחשבתו ניכרת כלל מתוך מעשיו וא"ש בס"ד, ומהא דמשמע מההמ"ג דאפי' לר"י דדשא"מ אסור מ"מ לא מחייב לא תברא, דבדקדוק נקט ההמ"ג דלא מחויב חיובא מחמת איסור מלאכה הוא דליכא אבל עכ"פ איכא מ"ע דתשבות, וא"ש בס"ד

ובזה ארווח לן שפיר מ"ש הרמב"ם בפכ"א מה' שבת נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות בהן עיי"ש בההמ"ג בפ' הראשון ובלח"מ הקשה ע"ז א"כ בטלת כל שבותים דרבנן דבכולהו נימא דאסורין מה"ת מחמת מ"ע דתשבות ומתוך כך פי' דקאי על פחות מכשיעור, ועדיין דבריו צ"ע לפי מה דמוכח בגמ' דף ע"ד דח"ש בשבת אסור מה"ת וכן מבואר במשנה למלך פי"ח מה"ש, ובהג"א פ' כלל גדול עיי"ש דלא כהח"צ א"כ לא הוצרך ללמוד זה ממצות עשה דתשבות תיפ"ל משום ח"ש ככל איסורין שבתורה, ולפי מ"ש א"ש דיש לומר דבא לרבות הנ"ל היכא דל"ה מלאכת מחשבת מ"מ מ"ע עכ"פ איכא היכא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"ש מה שהרמב"ם סמך לזה הענין איסורי שבות דדבר שאינו מתכוין עיי"ש

סימן פ"ז

בענין מ"ש הרמב"ם דמדבר הוי רה"ר

כתב הרמב"ם בפ' י"ד מה"ש ה"א ארבע רשויות לשבת וכו' איזהו ה"ר מדברות וכו' והוא תמוה דהא מסקי' בגמ' בזמן שאין ישראל שרויין במדבר לא הוי כ"א כרמלית, ועיין כ"מ בשם הר"א בנו של הרמב"ם ז"ל דהוא מפרש איפכא מפירש"י, דבזמן שישראל שרויין במדבר וענני כבוד מקיפין אותם ואהליהם תכופים זל"ז אין לו דין רה"ר ובזמן שאין ישראל שרויין במדבר, והוא מקום מופקר לכל י"ל דין רה"ר, וקלסי' רבנו בכ"מ

ואני בער ולא אבין א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל דיני הוצאה דלמדין ממשכן וכדאמרי' בפרק כירה הם העלו קרשים מקרקע וכו', ובריש הזורק נמי מהדר לאשכוחי ד' אמות ברה"ר במשכן וכ"כ דין מושיט מרה"י לרה"ר דילפי' ממושיט דמשכן, ולפי' הר"א בנו של הרמב"ם אין ענין ללמוד ממנו כלל, מיהא בהא נראה לי דיש לומר דודאי בזמן חנויתן דהיו אהליהם תכופין זה לזה הוא דהוי כרמלית דלא גרע מבין העמודים כיון דלא מסתגי לה בהדי' חשיב ר"ה, אבל בזמן שהיו האהלים מפורקין בשעת מסען הו"ל רה"ר דלא שייך האי טעמא, וא"כ מיושב הנ"ל, וכ"כ הא דילפי' בספ"ק דעירובין מקרא דאל יצא איש ממקומו, אל יצא עם הכלי ללקט המן י"ל התם יצאו ללקוט חוץ למחנה ישראל דכן כתיב קרא וברדת הטל סביב למחנה, וחוץ למחנה ודאי הוי רשות הרבים גמורה

אלא דאכתי קשי' הא דיליף בר"פ הזורק איסור הוצאה מויכלא העם מהביא והאי בשעת חנויתן הי' שהיו אהליהם תכופין ומכוונים זה לזה א"כ ניליף מנה דבכרמלית נמי שייך איסור הוצאה וצלע"ג: **(עי' ח"ס שבת דף ו' דכ' דבשנה ראשונה בעת נדבת המשכן לא הי' עוד אהליהם סדורים עי"ש וא"כ א"ש

)** ושוב ראיתי שעמד בזה הגאון בעל אור החיים ז"ל בספר חפץ ה' ואיהו דידי' אמר ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בטוב טעם דלעולם המדבר תמיד הוא רה"ר והא דקאמר הש"ס כאן בזמן שישראל שרויין במדבר פי' הא דאשמעינן והמדבר דהוי רה"ר משום דקעסק בזמן שישראל שרויין לזה אשמעינן דינא כאן בזמן שאין שם ישראל וכיון שאין שם ישראל לא טרח האי תנא לאשמעינן ולעולם אי שאיל לן אדם דיני' אמרי' דהוי כרה"ר ע"ש

סימן פ"ח

בדין אם מחיצה המקפת את הרה"י מצטרפת לשיעור דע"ד

כתב הרמב"ם פי"ד ה"א ארבע רשויות וכו' וכן מקום שמוקף ד' מחיצות גובהן, וביניהם ד' על ד' או יתר על כן וכח רה"י גמורה הן

הנה לא נתבאר בדברי רבנו אם מחיצה המקפת מצטרפת לד' ע"ד או לא, ובמג"א סי' שמ"ה הביא בשם ס' עו"ש דדייק מלשון רבינו מדכ' ויש ביניהם דע"ד דמשמעיתי' שהחלל לבד צריך שיהי' בו דע"ד ומדשינה הטושו"ע וכתב ויש בו דע"ד משמע דבין הכל בעי' דע"ד, והמג"א כתב דליתא דהמחבר שם סי"ט כתב דאין ביניהם ארבעה, משמע להיפוך, אע"כ דמלשון זה ליכא למשמע מידי, וכן הוא האמת, דהכי אשכחן גבי כזית בכא"פ דקתני מתני' אם יש בין אכילה ראשונה לאחרונה כדי אכ"פ, והתם גם אכילה גופא מצטרף לשיעור אכ"פ, וכיו"ב אשכחן בגמ' ר"ה אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ, אלמא לשון בין שייך שפיר בהדי צירוף הדבר שדנין עליו והכא נמי אפי' תימא דהמחיצות מצטרפות מ"מ שייך שפיר לשון בין

ובעיקר הדין עיין בטו"ז סימן שמ"ה ס"ק ב' שכתב דהמחיצות מצטרפות ואייתי ראי' מכוורת בפ"ק דשבת דף ח' דס"ל לרש"י ותוס' ורא"ש שם דהדפנות מצטרפות לרוחב ד' עיי"ש וראיתי בס' אבן עוזר שתמה בזה מאוד וכתב דהוא כשגגה שיצאה מלפני השליט דמה שכתבו התוס' היינו למעלה על גבי הכוורת הוי לי' רשות היחיד דחזי לאישתמושי בי' מידי למעלה ולאשתמושי שם וכן מבואר לשון המשנה חוליות הבור הנותן על גבן חייב אבל תוך החלל לבין המחיצות מבואר בתוס' עירובין דף ע"ח בד"ה אלא מאי דלא הוי רה"י א"ד ז"ל, ולענ"ד נראה דראי' הטו"ז נכונה דנהי דלענין זרק כוורת שפיר קאמר הא"ע דהתם לא בעי' אלא דחזי לאשתמושי מידי על גביו, מ"מ