ערוגת הבושם על או"ח יז

הפרימ"ג דהא אף בציצית הו"ל למגזר דלמא אתי למסרך אבל נראה דהריטב"א לשיטתו דס"ל דברוכי מברכינן שייך דלמא אתי למסרך, אבל הפרימ"ג ס"ל דאינו מברך א"כ ל"ש דלמא אתי למסרך דהא ידע שלא ברך וא"כ בציצית לא שייך גזירה כלל מפשט פשיטא לי' דאפי' במצוה שאינה חובה נמי נפיק היכא דאי אפשר בענין אחר לא העמידו דבריהם ועי' סברא כהנ"ל בח"ס חידושי פ' לולב הגזול דף ל"א שהוכיח מגמ' דאפי' ברוכי נמי מברכי' וע"ש, ואף דבסי' תרמ"ט קיי"ל דאין מברכין על הפסולין אף בשעת הדחק התם בפסולין דאורייתא ואפי' בהא איכא פלוגתא בין הראשונים אבל בפסולין דרבנן לכאור' ראיית הריטב"א מסוגי' הנ"ל מוכרחת וצ"ע על הפרימ"ג

, ויש לי להעיר בהא דאמרי' בסוכה דף ל"א האי בשורה דמטללתא עבדי בה רבנן תקנתא משום תקנת השבים, והנ"מ בנו שבעה אבל לבתר שבעה הדר' בעינה, וצ"ע מה ענין זה למריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תקנת השבים שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו לא יעשה תשובה משא"כ הכא כיון דלא קנאו אלא ימי משך המצוה דהא לבתר שבעה הדר בעיני' מאי תקנת השבים שייך הכא, ואי אמרת אי מצרכת לי' לסתור בנינה לא יחזור מפני שירצה לקיים מצות סוכה, הא אי אמרת דצריך להחזיר הכשורה עצמה והוא לא יחזירנה בלא"ה לא מקיים מצות סוכה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, בשלמא לשיטת הריטב"א ושאר פוסקי' דאי קאי לדינא בגו שבעה אף בתר שבעה א"צ להחזיר אלא דמי עצים, אבל לפירש"י דלא ס"ל כן כמבואר בחידושי הריטב"א ודכ"ע דצריך להחזירה בעינא בתר שבעה קשי' מאי תקנת השבים שייך בזה

, ונלע"ד דרש"י ס"ל כשיטת הפוסקי' דמצוה שאינה באה לרצות כגון סוכה וכיו"ב מהב"ע לאו דאורייתא וכיון דאין כאן כ"א פסול דרבנן א"כ בדיעבד היכא דלא אפשר בענין אחר יצא י"ח ושפיר שייך תקנת השבים דאם נימא דיחזור גוף העצים לא ישמע דירצה לקיים המצוה וי"ח נפיק כיון דאין פיסולו אלא מדרבנן כסברת הפרימ"ג הנ"ל ומיושב בזה על נכון קושי' התוס' שם בד"ה שינוי החוזר ע"ש שהקשו דעכ"פ קנה מדרבנן א"כ אמאי לא יצא י"ח כהאי כשורא דמטללתא, ולפי מ"ש יש לישב בסוכה דמהב"ע לאו דאורייתא שייך תקנת השבים כדפרישית דהא בדיעבד וא"א בענין אחר נפיק משא"כ בלולב דמהב"ע דאורייתא א"כ אם נימא דיחזיר הלולב גופי' ולא יחזיר לא יצא י"ח באמת ל"ש תקנת השבים כיון דלבתר זמן המצוה בלא"ה הדר בעיני' ועי' במחבר סי' תרמ"ט סעי' ו' במג"א שם ובסוף הסי' שם מבואר דהמג"א פליג בזה ארמ"א אם גם במהב"ע אינו כשאר פסולין לענין זה, וי"ל דתלי' בפלוגתת הראשונים, אי מהב"ע דאורייתא או לא

**(עי' לקמן סי' ר"ה ד"ה עיין.)** ונסתפקתי במצוה דרבנן כגון בטלית משאר מינים שלא מצמר ופשתים מהו, אפי' את"ל דבמצוה דאורייתא היכא דלא מצי למיעבד כתקון חכז"ל מ"מ עושה, במצוה דרבנן מיהו כיון דמדאורייתא בלא"ה אין כאן שום מצוה ומדרבנן לא מצי לקיים כתיקון חכז"ל א"כ אין כאן שום מצוה. או דלמא דרבנן לא תקנו אלא כעין דאורייתא וכיון דבדאורייתא כהא"ג נפיק י"ח בשעת הדחק לא עדיף מצוה דרבנן, ומתוך דברי הריטב"א סוכה דף י"ד שכ' וז"ל בפ' לולב וערבה מוכח להדי' שכן הדין בכל פיסולי ד' מינים שבלולב שהם מדבריהם נדחים בזמן מצות לולב של תורה, משמע דבזמן מצות לולב דרבנן לא, מטעמא דפרישית וצ"ע ובלא"ה לשון הריטב"א צל"ע דנקיט פיסולי דבריהם הא מהאי דלא יביא פריש משמע אפי' פסולי דאוריתא והכי קיי"ל באמת בשו"ע

, ומה שכ' מעכ"ת ני' בשם תשו' בשמים ראש דלא אמרי' תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אלא דוקא בשני מצות דיש להם שייכות זע"ז וקשה מכאן על הנוב"י בתשו' או"ח סי' מ"א לענין קידוש לבנה וברכת המגילה עיי' בתשו' תה"ד סי' רס"ה לענין מילה ומקרא מגילה דבתחילה דעתו להקדים מילה משום תדיר ושוב קאמר אדרבה מקרא מגילה עדיף דעכ"פ תדירתו חזקה פ"א בשנה. מוכח דלא ס"ל סברת בשמים ראש הנ"ל

, סימן ג'

בענין כלאים

בציצית

(א) גרסינן במנחות דף מ' ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ופירש"י דב"ש לא דרשי סמוכין להתיר כלאים בציצית והקשו בתוס' הא מבואר בגמ' דריש יבמות דהכא הוי מוכח ומופנה דכו"ע דרשי סמוכין עיי"ש, ונלענ"ד ליישב בס"ד, עפ"י מה שהקשו בתוס' ביבמות מנלן למשרי כלאים בציצית נדרוש איפכא אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנש, ותי' דאיפכא לא צריך קרא דמהיכ"ת, והנה שם ביבמות מייתא בגמרא לימד על עדל"ת מראשו דנזיר דאמרי' התם ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבר על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו. ודחי בגמרא מה לנזיר שכן איתא בשאלה דאלת"ה הא דאמרי אין עשה דוחה לתו"ע נגמר מהכא אע"כ שאני נזיר משום דאיתא בשאלה, והנה בר"פ הרינו נזיר מן הגרוגרות אמרי' בגמ' דלב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש הה"ד דאין שאלה בנזירות וא"כ באמת מצינו למילף עדל"ת מנזיר, והא דלא ילפי' מני' נמי עדל"ת ועשה י"ל כמש"כ הרמב"ם דבנזיר מצורע ל"ש מצות עשה דקדוש יהי' ע"ש, ועיי' במש"כ במצות תגלחת סיר אבל עכ"פ עדל"ת שפיר מוכח לב"ש מסיר, א"כ שוב הדק"ל דנימא איפכא אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנז, דהשתא א"ל דלשתיק קרא מיני' דא"כ הוי ילפינן מנזיר דעדל"ת, קמ"ל דלא, ולפי"ז י"ל דבאמת הי"ט דב"ש דסדין בציצית פטור, דאזדי לטעמייהו ואיכא למדרש קרא לאיסורא ומדוייק בפירש"י דקאמר דל"ד סמוכין להתירא

ועיין מהרש"ל שהקשה למאי דמשמע שם בשלהי סוגיא דעשה דוחה ל"ת שיב"כ וילפי' מדאיצטרך קרא דכאו"א אינו דוחה שבת ע"ש, ועיין במהרש"א שם, א"כ תיקשי נימא דקרא אתי לאסור כלאים בציצית, משום דהו"א דעדל"ת דהא אפי' ל"ת שיב"כ נדחה, ותי' עיי"ש דציצית לא הוי מצי למילף ממקום אחר דשאני הכא דאפשר לקיים המצוה בטלית של צמר כמו שהקשו התוס' באמת בכתובות דף מ' עיי"ש, ולענ"ד נראה בס"ד, דעד כאן לא הקשו התוס' קושי' הנ"ל אלא למאן דלא דריש סמוכין בכה"ת אלא היכא דמוכח ומופנה, וא"כ ע"כ קרא לא מדרש אלא מחמת יתורא דהפנאה, או משום דמוכח שפיר י"ל דילמא כ' רחמנא למדרש איפכא אבל אי דרשי' סמוכין בלא שום הפנאה בלא"ה ל"ק קושי' התוס' דלדרוש איפכא, דמשמעות הכתוב לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך מהם וכמו שכ' התוס' שם דף ה' ד"ה כולהי משעטנז ע"ש, ולפי"ז ל"ק