ערוגת הבושם על או"ח קעח

האידנא דקיימ"ל כר"ש מותר אפי' לכתחילה, וכי מחשבתי ניכרת מתוך מעשיו דאיני רוצה לאשויי' גומות, וכ"כ בהא דנזיר חופף ומפספס וכיו"ב כלהי סוגי' דמיירי בדשא"מ מוכח כנגדי, ואי משום דברים שבלב אין דברים, לק"מ דודאי אי היי כ"ר דצריך שיכוין שלא לעשות מלאכה הוי א"ש דאותו כוונה הו"ל דברים שבלב אי לאו שניכרת מתוך מעשיו אבל באמת התורה קאמר' איפכא דמלאכה לא הוי מלאכה אלא אי הוי מלאכת מחשבת א"כ אמרינן להיפוך דכל כמה שאינה ניכר מתוך מלאכתו המחשבה שנתכוין לכך המלאכה אינה מלאכה, דלא נקראת מלאכת מחשבת, ומשו"ה היכא דהוי פס"ר דאנן סהדי שנתכוין כמו שכ' התוס' ביומא איה"נ דאסור משום מלאכת מחשבת, ויש ליישב בזה בס"ד קושיית התוס' בשבת דף ע"ה גבי פוצע חלזון דפריך הגמ' ולחייב נמי משום נטילת נשמה, ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ופריך והא אביי ורבא דאמרו תרוויי' מודה ר"ש בפס"ר ומשני שאני הכא דכל כמה דאית בי' חיות ניחא לי' טפי כי היכי דליציל צבעו, ופירש"י דר"ש לא מחייב בפס"ר אלא היכא דלא איכפת לי', והתוס' הקשו על זה משבת דף ק"ג דקאמר הגמרא בדעבד בארע' דחברי', אע"ג דהתם נמי לא איכפת לי', ולהנ"ל י"ל תינח היכא דכתיב מלאכת מחשבת אבל בחבלה דלר"ש מקלקל בחבלה נמי חייב א"כ הא לא בעינן מלאכת מחשבת, איה"נ דבעינן דוקא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, דאין רצונו באותו אופן שנעשה באיסור משו"ה בעינן דוקא דיהא טפי ניחא לי'

אלא דלפי"ז יש לחקור תינח לענין הל"ת של ל"ת כל מלאכה דע"כ מלאכת מחשבת שפיר י"ל כן. אבל לענין המ"ע של תשבות נימא איפכא כיון דקיימ"ל בכל המצות דאורייתא מצות צריכות כוונה א"כ לא איכפת לן אי אינו ניכרת מתוך מחשבתו שכוונתו לעשות מלאכה, ואדרבא בעינן שיהא ניכרת מתוך מחשבתו שרצונו בענין שלא יעשה מלאכה, דבזה שפיר שייך סברת הפנ"י הנ"ל, דלא אתי' מחשבה ומבטל מעשה וא"כ אכתי תיקשי ליתסר מיהת מחמת משה דשבתון מיהא ז"א דהא באמת לא איתפרש בתורה האי שביתה מאי היא וע"כ כונת רחמנא שישבות מעשיית מלאכה וכיון דלא נקרא מלאכה אלא דבר שהוא מלאכת מחשבת ממילא לא עבר נמי אמ"ע דתשבות, מיהא יש לומר דזה תלי' בפלוגתא דאמוראי בשבת פ' במה מדליקין במתני' דאין מדליקין בשמן שריפה פריך הגמ' נימא עשה דוחה ל"ת ומשני אביי ורבא אמר קרא הוא לבדו ולא מילה שלא שמם א"כ מדכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר עיי"ש ורב אשי תי' שבתון עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומסתברא דהני אמוראי בהא פליגו, דלכאורה פלוגתתם צריך ביאור אטו מי איכא מאן דפליג דאין עשה דוחה ל"ת וגם בהא דשבתון עשה נמי לא מסתבר שיחלוק שום אדם אבל יש לומר בהא פליגו אביי ורבא נמי מודו דשבתון עשה מיהא אינהו ס"ל דלא נאמרה עשה זו אלא היכא דאיכא לאו דלא תעשה מלאכה אמר רחמנא תשבות מעשיית מלאכה, אבל כיון דמלאכה אין כאן כיון דעשה דותה ל"ת ממילא אין כאן גם עשה, ומשו"ה צריך קרא יתירה אבל רב אשי ס"ל שבתון הו"ל עשה בפ"ע והיא בעצמותה מורה על השביתה ממילא הו"ל עשה ול"ת, **(ויש להעיר עוד מרש"י ברכות דף כ' גבי ולאחותו עי"ש דס"ל לרש"י דהלאו לא נאמר במקום מת מצוה וא"כ ה"נ י"ל דהעשה דתשבות לא נאמר במקום שהמעשה לא נקרא מלאכה ועי"ש בתוס' דחולקין על רש"י בסברא הנ"ל. ועי' עוד תוס' קידושין ל"ד בד"ה מעקה ועי' בתוס' סוף חולין ד"ה ל"צ עי"ש ודו"ק.)** ועי' בס' ברוך טעם כלל עשה דוחה ל"ת פ"ו

ולפי"ז י"ל הך דשמעתין נמי בהא תלי' דלאביי ורבא דהעשה דשבתון לא קאי אלא על שביתה ממלאכה המפורשת בקרא אחרינא א"כ כיון דמלאכת מחשבת מימעט כל היכא דאין מחשבתו ניכרת שרוצה לעשות מלאכה הה"ד נמי דעשה דשבתון אין כאן אלא באופן זה, משא"כ לרב אשי דעשה דשבתין היא פתרון השביתה בעצמותה ולא תסוב כלל על לאו דלא תעשה מלאכה, הה"נ לענין מלאכת מחשבת י"ל כן, דעכ"פ עשה איכא אם לא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ועפי"ז א"ש בס"ד ליישב שיטת הרב"י והלבוש הנ"ל, דלכאורה איכא למידק למאי דפרישית מאי פריך לי' רבא ממוכרי כסות דילמא דוקא בכלאים דאין כאן אלא לית משו"ה שרי' משא"כ בשבת דאיכא כמי מ"ט דשבתון נהי דלענין הל"ת דמלאכה מותר דשא"מ אבל לענין העשה י"ל דבעינן דוקא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואפי' תימא דהאי דמטלטל נר הדולק נמי איכא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאין רצונו בכיבוי **(צ"ע א"כ אמאי הוצרך לומר היכי דכי מכוין איכא איסור דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש הא לדברי רבינו איכא איסור דאורייתא אפי' בלא מכוין אלא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואפשר שהוא לשון מושאל ובאמת הכונה היא דאיכא עשה דשבתון.)** עכ"פ כיון דמשכחת לה דשא"מ דאסור שפיר גזרו בי' רבנן, **(ועי' בתוס' מ"ו שם ד"ה דכל היכא עי"ש.)** מיהא להנ"ל א"ש דאביי ורבא לשיטתייהו מ"ע דשבתון אל"ת דמלאכה קאי והיכא דמלאכה אין כאן מ"ע נמי אין כאן, משא"כ למאי דקיי"ל כרב אשי בתראי איה"נ דלק"מ ממוכרי כסות ושפיר י"ל כאוקימתא דרב יוסף, וא"ש שיטת הרב ב"י והלבוש בסי' של"ז ולפי"ז י"ל דלהלכה נמי אפי' אי לא קיי"ל כאוקימתא דאביי ורב יוסף היינו לענין דנגזור היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל עכ"פ י"ל דכל היכא דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו איה"נ דאיכא עכ"פ איסור עשה למאי דקיי"ל כאוקימתא דרב אשי דהוא בתראי

ועפ"י כל הנ"ל נראה לענ"ד ליישב בס"ד שיטת הרמב"ם בפ"ד מה' עבודת יוה"כ ה"ד הי' כה"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, ותמהו עליו דהא בגמר' לא הוצרכנו לאסוקי לטעמא דאין שבות במקדש אלא אליבא דר"י דדשא"מ אסור אבל למאי דקי"ל דשא"מ מותר אפי' בלא טעמא דאין שבות במקדש נמי אין כאן שום איסור וכבר הקשה כן בלח"מ שם ותירוצו דהרמב"ם ס"ל דהוי פ"ר הוא תמוה א"כ סוגיא דיומא איך מתפרשת והלח"מ שם נלחץ מאוד בזה, ונראה לי בס"ד דלכאורה קשי' לפי הנ"ל איך קאמר אביי דשא"מ מותר הא כיון דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו איכא עכ"פ איסור עשה, מיהא ז"א הא כבר כתיבנא דלאביי ע"כ ליכא למימר האי סברא כדמוכח מפ' במה מדליקין והתם מארי דהאי שמעתתא אביי הוא אבל למאי דקיי"ל כרב אשי דשבתון עשה ואין עשה דוחה ל"ת א"כ העשה דשבתון קיימא בפ"ע ולא תלי' כלל בלאו של ל"ת מלאכה איה"נ דאיכא עכ"פ איסור עשה אע"ג דהוא דבר שא"מ כיון דעכ"פ אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ושפיר הוצרך הרמב"ם לומר דמ"מ במקדש שרי משום דאין שבות במקדש כנלענ"ד נכון בס"ד: **(אינו מובן דהא אם יש עשה א"כ מה מהני לן הא דאין שבות במקדש

)** אלא דלכאורה אכתי קיימא באנפין מ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ש דבמיחם שפינה ממנו מים מותר ליתן לתוכו מים צונן והתם נמי כיון דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ליתסר עכ"פ משום דתשבות וי"ל התם נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאין כונתו לצרף דדרך המצרפין לתת הכלי כולו לתוך המים ולא לשפוך מים לתוך הכלי, משא"כ הכא בהאי שמעתא דיומא דבאמת נותן העששיות לתוך המים אין כאן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלא בעי להו לצרף משו"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דאין שבות במקדש כנלענ"ד בס"ד

וע"פ הנ"ל הנה מקום אתי ליישב שיטת ההמ"ג בפ' י"ב מה' שבת התמוה מאוד, שכ' לדעת רבנו דל"ש צירוף אלא בנתכוין לכך אבל בלא נתכוין אפי' בפס"ר אין כאן מלאכה כלל דומיא דקטימת קיסם אליבא דרבי אליעזר עיי"ש, וכבר תלו עליו כל שלטי הגבורים א"כ כי פריך הגמ' והלא מצרף למה הוצרך לאוקמי כר"ש דדבר שא"מ מותר אליבא דר"י נמי הו"מ לאוקמי ויותר קשה