ערוגת הבושם על או"ח קעז

אפשר וקמכוין נמי שרי א"כ לא הו"ל למיחשב הלכה כר"ש בגרירה כיון דנפק"מ לענין לא אפשר וקמכוין לחומרא, וקושי' זו יש ליישב, דהא מבואר בתוס' דלר"י דשא"מ בשבת לא מיתסר מה"ת, א"כ לא אפשר וקמכוין נמי לא שרי', אבל לשיטת הרי"בש הנ"ל קשי' דעכ"פ לענין פס"ר נפק"מ לחומרא ולכאורה יש לתרץ דהתוס' לא כתבו כן אלא היכא דאיכ' נפק"מ לחומרא להלכתא אבל לענין פס"ר אין כאן נפק"מ להלכה, מיהא לפי מ"ש בטעמא דהרמב"ם דלא יתן לתוכו מים מרובין משום חשש שגגת סקילה קשי', וצ"ל דהריב"ש ל"ס לי' סברת התוס' הנ"ל דהא כ' התוס' שם עוד תי' אחר עיי"ש בעירובין

אלא דאי קשי' הא קשי' לי, לשיטת הריב"ש מהא דאמרי' בסנהדרין ר"פ הנחנקין רב לא שבק לי' לברי' למשקל סילוא, דגבי אחרינא הו"ל שגגת לאו ולגבי ברי' הוי שגגת סקילה ופריך הגמ' אלא דהא דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ הא הו"ל שגגת סקילה, וע"ש בתוס' שהקשה לימא כל דבר שאינו מתכוין אסור באיסור סקילה, ותירצו דהתם החשש שמא יתהפך הקוץ בענין דלא מצי למשקלי כ"א בפס"ר ע"ש, ולשיטת הריב"ש דלר"י פס"ר לא מיתסר מה"ת מאי פריך דהא א"א לבא לידי איסור סקילה, משא"כ בהאי דלא שבק לי' לברי' למישקל התם ודאי אי יבא לידי פס"ר יהי' איסור סקילה וצע"ג, ולפי מש"כ לעיל דהריב"ש לא קאמר הכי אלא אליבא דאביי אבל רב אשי דבשמעתין ע"כ ל"ס לי' הכי א"ש דו"ק היטב

**(כריתות כ'.)** ב) ת"ק ס"ל דשא"מ פטור וראב"צ סבר דשא"מ חייב, הך פלוגתא דתנאי דפליגי בי' ר' ור"ש בכמה דוכתא לא אתפרש בגמרא פלוגתי' במאי, ומ"ט דמ"ד דשא"מ אסור, ומ"ט דמאן דשרי, ואי בקראי או בסברא פליגו, והנה מדברי הריטב"א ביומא דף ל"ז בסוגי' דצירוף יש ללמוד דעיקר טעמא דמ"ד דשא"מ מותר הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה גבי שבת מני' ממעטינן נמי דשא"מ וכה"ת כולה משבת ילפינן בק"ו, וכן מבואר סברא זו בפנ"י בסוגי' דמיחום עיי"ש, אמנם התוס' בכתובות דף ה' ע"ב ד"ה את"ל, כתבו דע"כ טעמא דדשא"מ מותר לאו משום מלאכת מחשבת דהא בשאר מקומות נמי מפטר אינו מתכוין כגון במוכרי כסות דכלאים ובנזיר דחופף ומפספס וכיו"ב, ותו דהא מוכח התם בגמ' דאי אמרינן נמי מקלקל בחבלה חייב מ"מ אליבא דר"ש דשא"מ מותר אפי' בחבלה אע"ג דלא בעינן מלאכת מחשבת אי מקלקל חייב. א"ו טעמא דדבר שא"מ לאו משום מלאכת מחשבת היא, וצע"ג על הריטב"א הנ"ל, בשלמא שאר איסורין שפיר מצינו למימר דיליף בק"ו משבת אבל בחובל ומבעיר עכ"פ למ"ד מקלקל חייב הו"ל למימר דשא"מ נמי חייב. וכיו"ב קשיא לי על מש"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין בשם רבותינו בע"ת דר"ש לא שרי דשא"מ אלא באיסור לאו משום דשגגתו לא צריך כפרה, אבל באיסור כרת דשגגתו נמי צריך כפרה הה"נ דשא"מ מיתסר, חוץ מאיסורי שבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וצע"ג, א"כ בחבורה ובהבערה דלא בעינן מלאכת מחשבת, למ"ד מקלקל בחבלה והבערה חייב א"כ ליתסר נמי דשא"מ ומסוגי' דכתובות מוכח דדשא"מ מותר אפי' בזה וצע"ג, ויותר קשה מסוגי' דשבת דף ע"ה גבי פוצע חלזון דמוקי לי' אביי ורבא אפי' בשפצעו מת מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, עיי"ש, וכתבו התוס' דע"כ לשון מתעסק לאו דוקא דהא הסוגי' אליבא דר"ש אזדא וכיון דמקלקל חייב מתעסק נמי חייב, אנא דשא"מ קאמר והשתא לשיטת הריטב"א הנ"ל דדשא"מ כמי מלאכת מחשבת נפקא, אכתי הק"ל מ"ק מתעסק הוא אצל נטילת נשמה הא מ"מ בחובל דלא בעינן מלאכת מחשבת דשא"מ נמי חייב, והיא קושי' חמורה לשיטת הריטב"א הנ"ל וצע"ג

מיהא הא נראה לתרץ די"ל הריטב"א מפרש לי' כדכתב הרמב"ן בחידושיו, שהוא פוצעו בדרך שאפשר שלא ימות, ואם מת לא נעשית מחשבתו, דאדרבא הוא טורח לשמרו שלא ימות ע"ש, אבל מסוגי' דכתובות צע"ג, והנה התוס' כתבו שם בכתובות ובשבת דף ע"ה הנ"ל דדשא"מ לר"ש לאו משום מלאכת מחשבת מיתסר, אבל לא איתפרש לן מדבריהם ז"ל אלא טעמא מאי, ומהיכא ילפינן לה, וראיתי להפנ"י פרק כירה דף מ"ג שכתב דילפינן לה מהא דאמרינן בסוגי' דיבמות דף ד' גבי כלאים דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז וכלאים לא יעלה עליך, ואמרי' התם דאתי למעוטי דמוכרי כסות מותרין למכור כדרכן ופירש"י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחמם אלמא דדשא"מ מותר ור"י דס"ל דשא"מ אסור מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה עיי"ש, ונראה לי דיש לומר ר"י דמוקי לה הך דהך ברייתא דפוצע חלזון בשפצעו מת אבל בשפצעו חי חייב נמי אנטילת נשמה, ורבא דמוקי לה אפי' בשפצעו חי ומשום דמתעסק הוא בנטילת נשמה י"ל דבהא מילתא פליגו דשא"מ מהיכא ילפינן לה דלר"י ס"ל דמטעם מלאכת מחשבת מיפטר, וא"כ בחובל דמקלקל נמי חייב וע"כ משום דל"ב מלאכת מחשבת ע"כ צריך לאוקמי בשפצעו מת דבשפצעו חי מחייב אפילו בדשא"מ, ורבא ס"ל דילפי' לה מכלאים הנ"ל, א"כ בחובל נמי מיפטר דשא"מ כמו בכל איסורי שבתורה, ועיין בשבת דף מ"ו ע"ב רמי לי' אביי לר"י מי אר"ש כבתה אין לא כבתה לא, מ"ט דילמא בהדי דנקט לי' כבתה הא ר"ש ס"ל דשא"מ מותר וקאמר לי' ר"י דכל היכא דכי קמכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מתכוין שרי ר"ש והיכא דכי קמכוין איכא איסורא דאורייתא, גזר ר"ש בלא מתכוין, ופריך לי' רבא ממוכרי כסות, ולכאורה תמוה רב יוסף היכא אישתעימת' הך מתני', ולהנ"ל י"ל דתלי' בהנ"ל, דבאמת יש לומר דלא קשי' ממתני' דכלאים דילמא הנ"מ באיסור לאו, אבל באיסור כרת שפיר י"ל דגזר ר"ש באיסור דאורייתא, מיהא אי נימא דעיקר מילתא דדשא"מ מותר בשבת מכלאים הוא דיליף א"כ ע"כ צ"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וא"כ שוב אין חילוק גם לענין גזירה דרבנן משא"כ אי נימא גבי שבת ממלאכת מחשבת הוא דנדע דשא"מ ואיה"נ דמכלאים ליכא למילף שפיר י"ל דבאיסור כרת החמירו לאסור מדרבנן כל היכא דאי הוי מכוין הי' אסור מה"ת ודו"ק

ועיין בהרב"י באו"ח סי' של"ז שכתב כל היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מתכוין גזר ר"ש כל היכא דליכא איסור דאורייתא במתכוין, בלא מתכוין מותר לגמרי, וכבר תמה בזה הא"ר ות"ש והובא בפרימ"ג דשנה משנתו כה"א דגמ' בשבת דף מ"ו ומסקנא לא קיימא כך מחמת פירכא דרבא, ממוכרי כסות, ויותר תמוה על הלבוש שקבע כן להלכה, והוא מרפס איגרא

ונלענ"ד בס"ד, דהנה הפנ"י בסוגי' דמיחם הקשה אמאי שרי דשא"מ הא קיימ"ל בכל הש"ס דברים שבלב אינן דברים ומתוך כך העלה דאיה"נ דלא שרי דשא"מ אלא היכא כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין באותו ענין שנעשה באיסור, משא"כ היכא שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אפי' ר"ש מודה דאסור דלא אתי המחשבה ומבטל המעשה ע"ש, ודבריו בזה מרפסין איגרא א"כ היכא מצאנו ידינו ורגלינו בכולי סוגי' דדבר שא"מ כגון בסוגי' דמיחם דפריך והלא מצרף ומשני ר"ש היא דדבר שא"מ מותר וכי התם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאין כוונתו לצרף, וכ"כ גבי כיבוד וזילוף בשבת דף צ"ה דקאמר