ערוגת הבושם על או"ח קעו

המים קאמר עיי"ש, והוא תמיהא נשגבה, ויותר קשה מאי איכא למטעי שייך הכא דהא ודאי לא מצינו למטעי דאליבא דר"ש אסור, דמהיכ"ת, ועכצ"ל דעכ"פ לא הוי ידעינן דתנא דמתניתן ס"ל כר"ש והו"א דמיחם שפינהו עם המים קאמר וס"ל כר"י בדשא"מ ובזה י"ל דלא קפיד תנא כיון דבלא"ה כבר סתם לן כמה משניות כר"ש כגון מתני' דמוכרי כסות ומתני' דנזיר חופף ומפספס וכן הקשה הפנ"י

וליישב כ"ז נראה לענ"ד בס"ד דמכאן ראי' לשיטת הרמב"ם, ותחלה נראה ליתן טעם לפסק הרמב"ם דאוסר לתת צונן לתוך חמין בכלי ראשון, ונראה בס"ד ע"פ מה שהקשה הפנ"י אמאי שרי במים מרובים הא מסתמא א"א לצמצם לשפוך כל המים מרובין בשפיכה אחת אלא בכמה שפיכות א"כ לאלתר שנותן המים לתוכו בשפיכה ראשונה שהמים מועטין הרי מתבשלין. ומאי מהני אי אח"כ מוסיף עליהם סוף סוף כבר נתבשלו המים הראשונים קודם לכן, ע"ש מה שתי' דאין דרך בישול בכך כיון דאינו מתקיים וצע"ג לדבריו מש"ס ס"פ כל התדיר דפריך הגמ' לשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו ע"ג אישים ופריך הגמר' והלא מכבה ומאי פריך הא י"ל כיון דבאמת אין הכיבוי מתקיים דהא השלהבת עולה מיד ושורף היין אלא דלפום ריהטא מכבה עכ"פ עד שעה שחוזר ומתבער, ודילמא לא אסרה תורה כיבוי כה"ג, ועכצ"ל דאין לחלק בכך, ואולי אפשר לחלק דדוקא לענין איסור שבת דהאיסור הוא מחמת מלאכה שפיר י"ל כה"ג לאו מלאכה הוא הואיל ואין מלאכתו מתקיימת משא"כ לענין כיבוי האש של מערכה דלאו במלאכה תליא מילתא, ליש לחלק בכך וע"ש, אבל מ"מ עיקר הקושי' כמות שהיא נראה דלק"מ דאיה"נ דמתני' לא שריא אלא בשפיכה מרובה באופן דמפשר מידו ואדרבה בזה מדוקדק היטב לשון המשנה דקתני נותן לתוכן מים מרובין כדי להפשירן וצע"ג האי להפשירן דקתני למה לי' בשלמא לרב י"ל דקתני הכא לאפוקי שיעור לצרף אבל לשמואל דאף שיעור לצרף שרי למה לי' למתני כדי להפשירן ולהנ"ל י"ל דקמ"ל דצריך לשפוך מים מרובין בשפיכה מרובה דמפשירן מיד לאפוקי מקושי' הפנ"י הנ"ל, וקושיית הפנ"י לק"מ

מיהא י"ל דמ"מ קושית הפנ"י שפיר קשי' ע"פ סוגי' דר"פ הנחנקין דרב לא שבק לי' לברי' למשקל סלוא, משום דהו"ל שגגת כרת, והקשו בתוס' מהא דשמואל בדשא"מ ס"ל כר"ש ובמלאכה שא"צ לגופה ס"ל כר"י א"כ איך שרי במיחם לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהו"ל שגגת סקילה, וי"ל דהא דאסרינן התם קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פס"ר ולא יניח בשביל כך ע"ש, ולפי"ז שפיר יקשה קושיית הפנ"י נמי דהא יש לחוש דזימנין לא ישפוך מים כ"כ שיהא בו כדי להפשיר ונמצא שהוא מבשל ויוכל לבא לידי שגגת סקילה, דהא (הו"ל פס"ר ושוב לא איכפת לן) כשנותן מים מועטים הו"ל פס"ר ושוב לא איכפת לן אי מוסיף עליו מים מרובים, כנ"ל כונת קושיית הפנ"י, ולפי"ז יש לומר דאיה"נ היינו סברת הרמב"ם דס"ל דאי איכא מים בתוך המיחם אסור לשפוך לתוכו כ"ז שהוא כ"ר אפי' מים מרובים דחיישי' שיבא לידי שגגת סקילה דהו"ל פ"ר מיהא הנ"מ ביש בו מים מכ"ר, אבל פינה ממנו מים דאין המיחם מחמם המים כל כך דעכצ"ל כן לשיטת הרמב"ם הנ"ל שוב לא הוי פס"ר וא"א לבוא לידי שגגת סקילה משו"ה שרי, והשתא נראה דמסוגיין ראי' מוכרחת לשיטת רבנו דכבר כתיבנא דהסוגי' תמוה מאוד, מאי פריך לי' אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני הא מצינו נמי לשון פינה בכה"ג, ואי מ"ש התוס' דהו"מ למטעי דלא שייך טעותא בזה דהא ודאי לר"ש שרי ולר"י מיתסר, וכדכתיבנא לעיל, א"ו כשיטת הרמב"ם הנ"ל דבמיחם שפינהו עם, המים, אסור ליתן לתוכו מים מרובים מטעם דאפשר לבוא לידי שגגת סקילה דהיינו שישפוך מים מועטים ויבוא לידי בישול מיהא הנ"מ לר"ש דדשא"מ מותר וא"כ פס"ר אסור מה"ת שפיר אפשר לו לבוא לידי שגגת סקילה, משא"כ לר"י דדשא"מ אסור ובשבת הוא דשרי משום מלאכת מחשבת אין סברא לחלק בין פס"ר להיכא דלא הוי פס"ר וכשיטת הריב"ש הנ"ל וא"כ שוב אין לחוש שמא לא יוכל לצמצם לשפוך מים כ"כ שלא יבוא לידי בישול דא"נ והא עבד הכי ליכא חיוב סקילה, איה"נ דמותר ליתן לתוך המיחם שיש בו מים, ובזה יתפרש הסוגיא דהתם שפיר דבודאי מיחם שפינהו עם המים לא יתן לתוכו מים מרובין אפי' כדי להפשירן וכשיטת הכ"מ אליבא דהרמב"ם, וא"כ שפיר אתקיף לה אביי כיון דהו"מ למטעי דמיחם שפינהו מע"ג האור קתני ובזה נמי שרי ליתן לתוכו מים מרובין ובאמת קי"ל לאסור בזה משום דהו"ל שגגת סקילה וכקושיית הפנ"י הנ"ל למיתנא בהדיא מיחם שפינה ממנו מים דהא השתא אתי' מני' חורבה ולקולא, אע"כ דמתני' ר"י היא דדשא"מ אסור א"כ שוב לא שייך לומר דאתי למטעי כהנ"ל דהא אליבא דר"י איה"נ דמיחם שפינהו עם המים נמי שרי לתת לתוכו מים מרובין כדי להפשירן וכ"ז אליבא דר"י משא"כ אליבא דר"ש דפס"ר אסור מה"ת גם אביי מודה דמיתסר ושפיר פסק הרמב"ם כנלע"ד נכון מאוד

ובמאי דכתיבנא ארווח לן בס"ד ליישב מה דתמוה על הרמב"ם ה' מעה"ק שפסק המתנדב יין נותנו לספלים ותמהו הכ"מ ונושאי כליו דהא מסקינן בפ' כה"ת דף צ"א דלשמואל דס"ל בכ"מ דשא"מ מותר חלפו ע"ג האישים, וכיון דפסק הרמב"ם דשא"מ מותר התם נמי הו"ל לפסוק בזה כשמואל ועי' מג"א סי' ש"ז, שהביא תי' הכ"מ בשם הרמ"ך דמשמע לי' להרמב"ם מתוס' דמנחות דלא כשמואל דהא תנן התם בדבר זה יפה כח המזבח מכח הכהנים ע"ש וקאמר לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים עיי"ש אע"כ משום דה"ל פס"ר ועדיין התמיה קיימת, א"כ שמואל האי מתני' היכא מתרץ לה ועכצ"ל דשמואל מוקים לה מתני' כר"י דדשא"מ אסור א"כ אכתי מהיכא מוכח דלר"ש נמי איכא איסור משום פס"ר, ומהיכ"ת לפסוק דלא כשמואל, וע"פ כל הנ"ל י"ל ודאי לא מסתבר לאוקמי מתני' דלא כהלכתא ומסתמא מתני' כר"ש אתי', מיהא לאוקימת' דאביי ע"כ מתני' דמיחם כמי אתי' דוקא אליבא דר"י א"כ לא מוכח ממתני' דמנחות די"ל הא בלא"ה כבר אשכחן דסתם לן תנא כר"י, ולפי"ז י"ל שמואל מוקים לה מתני' דמנחות כר"י דאיהו ס"ל כאוקימתא דאביי משא"כ להרמב"ם י"ל דכאוקימתא דר"א ס"ל א"כ מתני' דהכא ר"ש ולא אשכחן סת"מ דלא כר"ש שוב לא מסתבר לאוקמי מתני' דמנחות הנ"ל דלא כריש א"ו משום דהו"ל פס"ר ודוק היטב ועיין עוד לקמן בס"ד

אלא דקשי' לי לשי' הריב"ש הנ"ל לפי מ"ש התוס' בעירובין דף צ"ג דלא חשיב אביי בהדי הני תלת מילי דעבד רבה כשמואל אלא מידי דאין נפק"מ כ"א לקולא אבל היכא דאיכא נפק"מ נמי לחומרא לא קחשיב ומה"ט ל"ח הך כיון דהותרה הותרה ע"ש ולשיטת הריב"ש הנ"ל לא הו"ל למיחשב הא דהלכה כר"ש בגרירה, דהא נפק"מ לענין פס"ר לחומרא דאי הלכה כר"ש א"כ פס"ר אסור מה"ת משא"כ לר"י, וראיתי בחידושי רע"א ז"ל שהקשה כן קושיא זו לאביי לשיטתו דס"ל בפסחים דף כ"ה לר"י לא