ערוגת הבושם על או"ח קעה

ואפי' תימא דהריב"ש גבי שבת מטעם מלאכת מחשבת קאתי עלה, מ"מ הא גופא איכא למילף משבת דבדין הוא דכה"ת הו"ל למילף משבת דדשא"מ מותר מה"ת וע"כ צ"ל לר"י דאית לך לימוד דדשא"מ אסור, אבל בכלאים דגלי רחמנא דדשא"מ מותר איה"נ דמצינו למילף משבת דגם פס"ר שרי, ולפי"ז י"ל כוונת הגמ' בב"ק להיפוך הא ר"י הא ר"ש דהא דמותר כדי לעבור את המכס אע"ג דהוי פס"ר הא אתי' כר"י **(ובזה מיושב קו' תוס' בזבחים צא: ד"ה הא ר"י עי"ש.)** דגלי רחמנא דשא"מ בכה"ת כולה אסור והכא גלי רחמנא דשרי א"כ אף פס"ר נמי שרי' והא ר"ש דדשא"מ בכה"ת שרי' וא"כ כלאים נמי לא שרי אלא היכא דלא הוי פס"ר והתם בשעבר את המכס כיון דפס"ר הוא איה"נ דאסור, וכיון דהרמב"ם פסק כר"ש ממילא א"ש דפסק דאסור ללבוש כדי להעביר את המכס וא"ש בס"ד, [אב"ה לא זכיתי להבין דב"ק דהא בב"ק דף קי"ג מייתי הש"ס הברייתא ר"ש משום ר"ע מותר להבריח את המכס ומפרש לה הש"ס לענין כלאים וטעמא משום דבר שא"מ מותר הרי בהדי' דלר"ש שרי צע"ג להבין דברי קדשו ודו"ק, ואולי יש ליישב ולדחוק דר"ש אליבא דר"ע קאמר ור"ע סבר דבר שא"מ אסור ולי' לא ס"ל דאיהו ס"ל דשא"מ מותר ואסור להעביר את המכס משום פס"ר ודוחק]

תו הקשה בס' אמרי בינה לשיטת הריב"ש הנ"ל מש"ס שבת דף צ"ה ממאי דגרסינן שם המכבד והמרבץ ר"א מחייב חטאת וחכ"א משום שבות, ומסקינן התם והאידנא דקיימ"ל כר"ש אפילו לכתחילה נמי, והקשו בתוס' ממנפ"ש אי פס"ר הוא היכי מסקינן האידנא דקיימ"ל כר"ש שרי ואי לאו פס"ר היא, ר"א אמאי מחייב הא בשבת לכו"ע דבר שא"מ מותר מה"ת, ותי' דפליגו אי הוא פס"ר, והא דקאמר והאידנא דקיימ"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה אע"ג דאיכא למימר דקיימ"ל כר"ש ומ"מ מיתסר כר"א, מ"מ הי' פשיט להגמרא דהלכה כחכמים לגבי ר"א דלאו פס"ר ומשו"ה אינו אלא משום שבות, וא"כ לדידן דקיימ"ל כר"ש אפי' משום שבות ליכא, והשתא לשיטת הנ"ל הק"ל מהיכן פשיטא לי' להגמרא דהאידנא דקיימ"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה, הא י"ל דלר"א ורבנן כו"ע ס"ל דהוי פס"ר אלא דבהא פליגו ר"א סבר דשא"מ מותר וא"כ פס"ר אסור מה"ת משו"ה מחייב חטאת וחכמים ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור א"כ פס"ר נמי אינו אלא משום שבות, א"כ האידנא דקיימ"ל כר"ש י"ל דחייב חטאת, והיא קושי' נפלאה, ונראה לי בס"ד ליישב בכמה אנפין, חדא דבלא"ה הקשה בס' הנ"ל מאוקימתא דרב אשי בשמעתין דאמר ראב"צ מחייב תרתי דס"ל דשא"מ חייב וע"כ צ"ל דפס"ר הוא כמו שכתבו התוס' וא"כ ע"כ מוכח דעכ"פ בפס"ר איכא איסור דאורייתא, מיהא י"ל דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה דאיה"נ דרב אשי ס"ל דבפס"ר לכו"ע איסור דאורייתא איכא ולאביי דקאמר הריב"ש סברתו הנ"ל הא מצי לאוקמי באוקימתא קמייתא דפליגו במקלקל או בלהקדים, וא"כ סתמא דגמ' בשבת דף צ"ה שפיר מסיק דהאידנא דקיימ"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה, דהא רב אשי סידר הש"ס ואיהו ס"ל דשא"מ בפס"ר לכו"ע אסור מדאוריית' וא"כ ע"כ פלוגת דר"א וחכמים דהתם מתפרש כמש"כ התוס' וא"ש, ויותר נכון נלענ"ד ליישב בס"ד על פי מש"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין ר"פ הנחנקין בשם רבע"ת דר"ש לא שרי' דשא"מ אלא באיסור לאו דשגגתו לא צריך כפרה אבל בשגגת כרת דשגגתו נמי צריך כפרה אסר ר"ש מלבד באיסורי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וא"כ שוב א"א לומר דר"א ס"ל בכה"ת כולה דשא"מ מותר, דהא שמעינן לי' לר"א לקמן בפרק דבסמוך דשגגת לאו נמי צריך כפרה **(עי' כריתות כ"ה במתני' שם.)** דהא ר"א מחייב לי' אשם תלוי, וא"כ ע"כ ס"ל דשא"מ בכה"ת מיתסר, ושוב א"א לומר טעמא דר"א משום דס"ל דשא"מ מותר

עוד נ"ל בסיד ביישוב קושי' הנ"ל, עפ"י מה דפירש"י בריש שמעתין **(עי' כריתות י"ט רש"י ד"ה מבעי' לי' עי"ש.)** דר"א דיליף פרט למתעסק מדכתיב בה ע"כ ל"ס לי' מלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש והגם די"ל רש"י ל"ק אלא דלא דריש מלאכת מחשבת כדר"נ אמר שמואל למעט מתעסק כיון דלדידי' קרא דבה למעוטי מתעסק קאתי, ואכתי מצינו למימר דממעט ממלאכת מחשבת דשא"מ והכא היי"ט דמחייב משום דהוי פס"ר אלא דאם תאמר כן שוב מעיקרו לק"מ קושי' הנ"ל דאם נימא כסברת הריב"ש א"כ גם פס"ר אימעט ממלאכת מחשבת, ואכתי אמאי מחייב ר"א, וא"כ שפיר פסק הגמ' הילכתא דהאידנא דקיימ"ל כר"ש אף לכתחילה ש"ד, ועיין עוד בסמוך בכלל דשא"מ בס"ד אות

.. ועפ"י שיטת הריב"ש הנ"ל נראה לענ"ד בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם בפרק כ"ב מה' שבת הל"ה וה"ו וז"ל אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה וכו', אבל נותן מים חמין לתוך אמבטי של צונן, עוד בהל' ו' מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה והוא תמוה מאוד כמו שתמה שם הכ"מ דהא מבואר בסוגי' דמיחם שפינהו בשבת פ' כירה דמיחם שפינהו מעל האור ויש בו מים חמין מותר ליתן לתוכו צונן מרובים לכו"ע, כדמבואר באוקימתא דאביי, ונהי דרב אדא ב"מ מוקי לה מתני' במיחם שפינה ממנו מים, מ"מ אביי ורב אדא לא פליגי לענין הלכה, אלא לענין אוקימתא דמתני' אמאן תרמיי' אבל במיחם שפינה ומים בתוכו כיון דלאביי מותר ליתן לתוכו צונן אפי' לאוקימתא דמתני' כר"י כ"ש אי מוקמי' למתני' כר"ש ועיין שם בכסף משנה דכתב ליישב שיטת הרמב"ם דס"ל ר"א ואביי פליגו גם בזה דלר"א דוקא במיחם שפינה ממנו מים מותר ליתן לתוכו צונן אבל מיחם שפינהו עם המים אסור בכלי ראשון ולאביי מותר אפי' במיחם שפינהו עם המים ופסק הרמב"ם כאוקימתא דרב אדא משום דקיי"ל כר"ש ועי' בטו"ז סי' שי"ח ס"ק י"ח שהרבה לתמוה על הכ"מ בזה חדא מהיכ"ת לשוי' מחלוקת בזה בין ר"א לאביי, ותו דאי פליגו א"כ איך יפסוק הרמב"ם כאוקימתא דרב אדא כיון דלא קיימא מסקנא כן מכח קושיית אביי, והוא רוצה לדחות קושיית אביי ואין זה בכח שום פוסק, והיא באמת תמיהא נשגבה, אבל לענ"ד נראה לתרץ שפיר בס"ד ע"פ שיטת הריב"ש הנ"ל, בשגם לפי מה שכתבנו לעיל מוכח מהרמב"ם בה' כלאים דנמי כשיטת הריב"ש ס"ל ולא מבעי דאין כאן תיובתא, אלא אפי' סייעתא נמי איכא מסוגיא דשמעתין, לשיטת הרמב"ם הנ"ל עי' בשמעתא דהתם, דמוקים לה ר"א ב"מ מתני' דמיחם דה"ק מיחם שפינה ממנו מים כו' והלא מצרף הא מני ר"ש דדשא"מ מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני, אלא אמר אביי ה"ק מיחם שפינהו עם המים לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הו"א דדשא"מ אסור, ובתוס' תמהו על אתקפתא דאביי הא מצינו כמה וכמה קראי דפינה קאי אמה שמפנין מתוכו, כגון פנו דרך פנו כלים, ותי' דהכא כיון דהו"מ למטעי הו"ל לפרש כן בהדיא, ותירוצם תמוה כמו שתמה במהר"ם לובלין א"כ כש"כ דקשי' לאביי טפי דהו"מ למטעי ולפרש דמתני' פינה ממנו מים קאמר ור"ש היא, והוי נפק מנה טעותא לקולא אבל לר"א לא הוי נפיק מינה חורבה כ"א לחומרא דהו"א דוקא פינהו עם