ערוגת הבושם על או"ח קעד

לאסוקי משום דשא"מ, דבלא אפשר אפי' כי קמכוין נמי לדידי' שפיר דמי: ותו צע"ג לדבריו ע"כ צריך לומר דהריב"ש ל"ק הכא אליבא דר"י אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר כיון דכי קמתכוין אסור הה"נ פס"ר ובאמת הא דשרי' לא אפשר וקמכוין לר"י ע"כ צריך לומר דהיינו דוקא באד"ר או היכא דלא קעביד מעשה, א"נ היכא דהאיסור הוא ליהנות, אבל לא בשאר דוכתי, דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו אליבא דאביי אטו בכל התורה כולה כל איסורין שריי' לר"י היכא דלא אפשר וקמכוין, ועי' מזה במג"ש שם בסוגיא דפסחים ובשבת דף מ"א ובחי' פנ"י שם, א"ו דהריב"ש לאו משום דמכוין כאינו מתכוין קאמר לה, אלא משום דכיון לר"י בכה"ת כולה דשא"מ אסור והכא גלי רחמנ' דשרי אין סברא לחלק בין פס"ר להיכא דלא הוי פס"ר והדר' קושי' הנ"ל לדוכתה משמעתין

ונראה בס"ד ליישב שפיר דבאמת מה שכתבו התוס' דבשבת מודה ר"י דדשא"מ מותר מה"ת, נראה לי דהא גופא לאו כו"ע היא ובפלוגתא דתנאי תלי' ותרי תנאי אליבא דר"י, דהא גרסינן בביצה ספ"ב עגלה של קטן אינה נגררת אלא ע"ג כלים, ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, וקאמר בגמרא דת"ק נמי ר' יהודה ותרי תנאי אליבא דר"י, ופירש"י דת"ק סבר עגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ בגרירתה. שפעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשה תחת גלגולה, ונראה דהני תנאי אליבא דר"י פליגו אי דשא"מ אסור מה"ת או לא והיינו אי דשא"מ אסור מה"ת חיישינן שמא לא יתגלגל האופן ויעשה חריץ משא"כ למאן דמתיר גרירת עגלה ול"ח להכי, ויש להסביר יותר ע"פ מה דמבואר בר"פ הנחנקין, רב לא שבק לי' לברי' למשקל סלוא דלגבי אחרינא הו"ל שגגת לאו ולגבי ברי' איכא שגגת סקילה, עיי"ש בתוס' דהחושש דילמא יתגלגל מילתא שיתהפך הקוץ באופן דלא יוכל ליטלו אלא ע"י פס"ר למעבד חבורה, ולפי"ז י"ל ה"נ דכוותי', למ"ד דשא"מ דאורייתא ואע"ג דחורש כלאחר יד הוא מ"מ י"ל כעין דאורייתא תיקון, אבל למ"ד דשא"מ מדרבנן ל"ח להנ"ל, ויתיישב בזה מה דפירש"י שם במשנה ואינה נגררת אלא ע"ג כלים, דבשבת קאמר וכ"פ הרע"ב והקשה התויו"ט למה להו לפרושו אשבת, ואי משום דתנן ונטלת בשבת התם לרבותא קתנ' כן אבל לאיסור' הוי יו"ט רבות' טפי ולהנ"ל יתיישב שפיר דביו"ט כיון דהוי שגגת לאו ת"ק נמי מודה דל"ח שמא לא יתגלגל האופן עכ"פ נקטינן דהאי תנא אליב' דר"י ס"ל דשא"מ בשבת אסור מה"ת וא"כ יש לומר רב אשי מוקים לה לראב"צ אליב' דהך תנא ושפיר חייב שתים ולק"מ לשיטת הריב"ש

עוד נ"ל בס"ד ליישב קושי' הנ"ל על הריב"ש משמעתין, דנהי דר"י מודה בשבת דשא"מ לא מיתסר מדאורייתא הנ"מ בשאר מלאכות אבל בחבלה והבערה, למ"ד מקלקל בחבלה והבערה חייב א"כ ע"כ לא בעינן מלאכת מחשבת הו"ל כשאר איסורין שבתורה דדשא"מ אסור מה"ת, ונהי דר"י בעצמו ס"ל דמקלקל בחבלה פטור מ"מ לשיטת התוס' הא לא תלי' זב"ז, וא"כ שפיר י"ל דר"א בר צדוק ס"ל במקלקל בחבלה דחייב וא"כ דבר שא"מ אסור מדאוריית'. ובאמת צע"ג על התוס' דלא ניחא להו לתרץ כן ואפשר דהוי קשי' להו א"כ למה לי' למימר דפליגו בדשא"מ לימא דכו"ע דשא"מ אסור מיהא ת"ק ס"ל מקלקל בחבלה פטור משו"ה דשא"מ בהבערה נמי לא מיתסר מדאורייתא וראב"צ ס"ל מקלקל בהבערה חייב ואין לומר היינו אוקימת' קמייתא דהא י"ל דמ"מ רב אשי חידש באוקימת' דידי' דלאוקימת' קמיית' הוצרך לאוקמי בנפח, משא"כ לאוקימתא דידי' א"ש טפי ברוחא, דהך דהכי אינו מקלקל מיהא ממילא הא בהא תלי' ומ"מ על הריב"ש מיהא ל"ק די"ל דלא ניחא לי' לאוקמי דכו"ע ס"ל כר"י בדשא"מ כיון דהלכתא כר"ש וניח' לי בזה הא דפליגו תנאי בסוף פ"ב דביצה אי גזרינן קרוד אטו קרצוף ע"ש, וקאמר בגמ' דהני תרתי תנאי ס"ל דשא"מ אסור ופליגו אי גזרינן וקשי' לי לשי' התוס' דדבר שא"מ בשבת אינו אסור מה"ת א"כ מ"ט דמ"ד גזרינן הא הו"ל גזירה לגזירה ולהנ"ל י"ל דלמ"ד מקלקל בחבלה חייב אי ס"ל בעלמא דשא"מ אסור מה"ת ה"ה נמי בחבלה כיון דלא בעינן מלאכת מחשבת ולפי"ז י"ל הני תרתי תנאי פליגו במקלקל בחבלה אי חייב או לא כנ"ל נכון בס"ד

ונראה לי בס"ד ראיה ברורה לשיטת הריב"ש הנ"ל מפירש"י בשבת דף קכ"א אהאי דבעי מיני' דר' ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת א"ל צירעה אנו הורג, נחשים ועקרבים לא כש"כ ודחי דילמא לפי תומו, ופירש"י לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו א"צ לשמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדשא"מ לר"י מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזרו ויש לתמוה מאי דוחקי' דרש"י לפרש אליבא דר"י הא בפשיטות וברווחא הו"מ לפרושי אליבא דר"ש דדשא"מ מותר כש"כ דא"ש טפי, ולשי' הריב"ש א"ש די"ל האי דדורסו לפי תומו פס"ר הוא וא"כ לר"ש ליכא למשרי' כיון דפס"ר אסור מדאורייתא משו"ה הוצרך רש"י לפרש דס"ל כר"י וא"כ נהי דהוי פס"ר מ"מ אינו אלא מדרבנן, ולענין מזיקין לא גזור, ואין להקשות דאכתי הו"מ לפרש דאתי' כר"ש ונהי דפס"ר לר"ש חייב מ"מ ליכא איסור דאורייתא משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, לק"מ דרש"י לשיטתו בשבת דף ק"ו **(עי' שם ברש"י וצע"ג להבין כונת רבינו כאן.)** לר"ש דמקלקל בחבלה חייב הה"ד מלאכה שאינה צריכה לגופא, וא"כ אליבא דר"ש הו"ל מלאכה דאורייתא

ועפ"י שיטת הריב"ש הנ"ל נתיישב לי בס"ד מה דמקשים על הרמב"ם סוף ה' כלאים דפסק לא ילבש אדם את הכלאים אפי' להעביר בהם את המכס ואלו במוכרי כסות פסק דמוכרן כדרכן ובלבד שלא יתכוין ותמה הכ"מ דהא בב"ק דף קי"ג רמי להו מרמי להני תרתי ברייתות ומשני ל"ק הא ר"י והא ר"ש, וא"כ מזכי שטרי לבי תרי ועיין ביו"ד סי' ש"א מה שהביא הטו"ז בשם הב"ח בטעמו של הרמב"ם דהאי דלא ילבש אדם את הכלאים הוי פס"ר והטו"ז תמה ע"ז א"כ קשיא דגם הגמ' הו"ל לשנוי הכי ולשיטת הריב"ש נ"ל בס"ד ליישב שפיר על פי מה שחידש הפנ"י בפ' כירה דף מ"א ע"ש. בטעמא דמ"ד דבר שא"מ מותר, דיליף מכלאים דכתיבי תרי קראי דכתיב לא יעלה עליך וכתיב לא תלבש, ואמרינן ביבמות דף ד' אי כ"ר לא לא יעלה הו"א אפי' מוכרי כסות כתוב לא תלבש, אם כן ממילא מוכח דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ומבי' ילפי' בכה"ת דדשא"מ מותר, ולכאורה תמוה, דהא סוגי' הגמרא דהתם אליבא דר"י רהטא ע"ש ובאמת עמד בזה בחידושי הרשב"א עיי"ש מה שתי' אבל להרפנ"י צריך לומר ע"כ דלר"י איה"נ דבכלאים דבר שא"מ מותר אלא דבכה"ת לא ילפינן מני' משום דאית לי' איזה לימוד בשאר איסורן דדשא"מ אסור וע"כ צ"ל כן דאל"כ לשיטת התוס' ביומא נמי תיקשה אמאי לא יליף דשא"מ משבת, דכתבה רחמנא מלאכת מחשבת, וע"כ צ"ל דאית לי' לימוד דדשא"מ אסור, א"כ הה"נ אהך ילפות' דכלאים איכא למימר הכא ולפי"ז י"ל עפ"י סברת הריב"ש הנ"ל דלר"י פס"ר גבי שבת נמי לא מיתסר מדאורייתא, הה"נ גבי כלאים כיון דבכל התורה כולה גלי רחמנא דדשא"מ אסור והכא שרי א"כ אין חילוק בין פס"ר להיכא דלא הוי פס"ר,