ערוגת הבושם על או"ח קעג

בהא מסוכרא דנזייתא דפליגו בי' התוס' והערוך אי שרי להדיקו משום פס"ר דל"נ לי' והקשה הר"ן ת"ל כיון דהמשקין הולכין לאיבוד ל"ד לדש כלל ואמאי מחייב אפי' הוי פס"ר, ונהי דמפרש ר"ת דאיכא תרי גווני סחיטה חדא משום דש ובזה ליכא איסורא כ"א בצריך למשקין כמו דקיימ"ל בסוחט כבשים לגופן דשרי, ואיכא נמי סוחט שהוא תולדה דמלבן ואפי' את"ל שהיין מלבן מ"מ אין המסוכרא מתלבן דאין דרך ליבון בכך, וכיון שכן אמאי אסור להדיקו, ותי' הר"ן דאיה"נ אלא מיהא כיון שסחט במשקין שהוא דרך סחיטה מיתסר מדרבנן ע"כ, ולפי"ז ניחא בס"ד דלכאורה גבי ספוג נמי קשי' הא גופא מאי סחיטה שייך בזה הא תולדה דדש ליכא כיון דהמשקין היוצאין ממנו הולכין לאיבוד הו"ל כסוחט כבשים לצורך גופן דמותר לכו"ע ומשום מלבן נמי ליכא דהא ודאי אין הספוג מתלבנת בכך דאין דרך ליבון בכך במה שמקנח גופו. ממש כמ"ש הר"ן גבי מסוכרא, וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן דמ"מ מיתסר מדרבנן ומשום גזירה שמא יסחוט במידי דשייך בי' סחיטה, ובזה ניחא בס"ד דברי השו"ע דהוצרך לומר משום גזירה שמא יסחוט דנהי דהו"ל פס"ר כדאמרי' בגמ' מ"מ אי לאו משום גזירה ל"ש לאסור כלל משום פס"ר דהא אפי' מתכוין לסחוט נמי ליכא איסורא דבין משום סחיטה דליבון בין משום סחיטה דדש ל"ש בזה, משו"ה הוצרך לומר דמ"מ אסור משום גזירה, ומ"מ בגמרא פריך שפיר והא קיימ"ל כר"ש ולא הוי מצי לשנויי דמ"מ אסור משום גזירה, דבדבר שא"מ ל"ש לאסור משום גזירה דאטו מי אסרי' דשא"מ משום גזירה שמא יתכוין, משו"ה הוצרך לומר דהו"ל פסיק רישא, וא"כ שפיר איכא למיסר מדרבנן משום גזירה, אבל לעולם עיקר האיסור ודאי משום גזירה הוא, ונמצא דברי השו"ע מתאימים שפיר לדברי הגמ' והכל בקנה א' עולה וא"ש בס"ד, ולפי דרכנו למדנו מכאן ראי' ברורה לשיטת המג"א בסי' שי"ד דפס"ר אסור אפילו באיסור דרבנן ודלא כתה"ד עיי"ש במג"א, דהא הכא נמי ליכא איסורא אלא משום גזירה כמבואר בטור שו"ע ומ"מ קאמר טעמא משום פסיק רישא ודו"ק היטב

ה) בטו"ז סי' ש"ך ס"ק י"ב בהא דמייתי שם בשו"ע סי"ח ב' דיעות בדין חבית שפקקו בפקק של פשתן אי שרי להסירו, אע"ג דהוי פס"ר דל"נ לי' עיי"ש, וכ' בטו"ז דמ"מ אנו רואין מנהגינו כדיעה קמייתא דהא סוחטין ירק "שלאטין" בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט ע"כ, ונפלאתי בזה מאוד על גאון עוזנו וכי מה ענין זה למחלוקת הערוך והתוס' בדין פס"ר דל"נ לי', וכי התם משום פס"ר הוא דמשתריא, הלא התם מכוין בהדי' לשם סחיטה והא דשרי היינו משום דכבשין שסוחטן לצורך גופן לכו"ע מותר לכתחילה כדאיתא בשו"ע ס"ז וכ"ה בגמ' פ' חבית דכבשים שסוחטין לגופן אליבא דכו"ע מותר לכתחילה והוא הדין והוא הטעם גבי שלאטי"ן, ודברי הטו"ז נפלאו בזה מאוד

תו צלע"ג אהא דכ' שם בטו"ז סוף ס"ק הנ"ל עוד דאם נשפך שכר או משקין שאינם מלבנין על המפה יש היתר לדחות בסכין על המפה ולגרוד ע"י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה שבשו"ע שם עיי"ש וצלע"ג כיון דהמשקה הולך לאיבוד ליכא אפי' איד"ר לגבי תולדה דדש כדקיימ"ל בכבשים שסוחטן לצורך גופן דמותר אפילו לכתחילה, וכמש"כ הר"ן בפ' שמונה שרצים שהובא בב"י סי' זה ונהי דכתב הר"ן דמ"מ איכא איד"ר ע"כ לא קאי אלא אסחיטה שהוא משום מלבן, אבל בסחיטה שהוא משום דש ע"כ אפי' איד"ר ליכא מידי דהוי אכבשים שסוחטן לגופן והגם דיש לדחוק לכאור' ולחלק בין כבשים שסוחטן שהוא אוכל ובין סוחט מפה, דוחק לחלק כן דאדרבה בסחיטה שהוא משום תולדה דדש שייך יותר לאסור באוכלין מבמפה ועוד אי ס"ד דהר"ן קאי גם אסחיטה שהוא משום דש א"כ לא הוי משני מידי, דמ"מ איסור דרבנן איכא דהא מעיקרא אמר דמותר לכתחילה ומייתי ראי' מכבשים וא"כ הו"ל לפרושי בתירוצו עכ"פ איזה סברה לחלק בין הך להאי דכבשים, א"ו דהא דקאמר הר"ן דמ"מ איכא איסור דרבנן אסחיטה דמלבן גרידא קאי, וא"כ דברי הטו"ז צע"ג, ועיין בר"ן דמייתי ראי' דביין יש בו משום ליבון מהא דדרשי' לאכלה ולא לכביסה, וע"כ ביין קאמר, ולכאורה הוי מצי לאתויי ממקרא מפורש דכתיב כיבס ביין לבושו ונהי דקרא לא נאמר אלא דרך משל ומליצה מ"מ אי לא דשייך ביין ענין כיבוס לא הוי שייך האי לישנא

סימן פו

א) קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, ועי' כריתות דף כ' ע"ב ר"א אמר כגון שנתכוין לכבות כו' דת"ק ס"ל כר"ש דדשא"מ פטור ור' אליעזר בן צדוק ס"ל דשא"מ חייב. משמע לכאורה דמדרבנן מיהת אסור דהא כל פטורי שבת פטור אבל אסור וכבר העיר בהגהות מהרי"פ שם דבשבת ובשאר מקומות איתא אסור ומותר, ובאמת לק"מ דהא מבואר בתוס' ד"ה ס"ל וכן בשבת דף מ"א וביומא דף ל"ד דהך דשא"מ דהכא פס"ר הוא ומשום משאצ"לג קאתינן עלה וא"כ שפיר קתני פטור וחייב ובעלמא קתני אסור דהא דשא"מ לר' יהודא לא מיתסר אלא מדרבנן כמ"ש התוס' שם, ומכאן יש לתמוה על הריב"ש שדחה ראיית הערוך מיומא דף ליד דפס"ר דל"נ לי' מותר דהא אמרינן התם דדשא"מ דהתם אינו אלא מדרבנן ואין שבות במקדש אע"ג דצירוף עששיות פס"ר הוא מדפריך עלה מבהרת א"ו משום דפ"ר דלא איכפת לי' הוא, ודחה הריב"ש, דדוקא אליבא דר"ש דדשא"מ מותר בכל התורה כולה היא דיש חילוק בין פס"ר לדשא"מ, אבל לר"י דבכל התורה כולה דבר שא"מ אסור ובשבת הוא דשרי' רחמנא איה"נ דאין חילוק בין פס"ר לדשא"מ דפס"ר נמי לאו מלאכת מחשבת היא, עיי"ש, ולשיטתו צריך לומר הא דאמרינן בשבת דף קל"ג ודף קי"ב ודף ק"ג וכיוצא בדוכתא טובא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות דמשמע דר"ש הוא דמודה לר"י, אבל ר"י כ"ש דס"ל כן, עכצ"ל דהאי לישנא משום שאר איסורין נקט לה, ועיקר מימרא דאביי ורבא בשבת דף קל"ג איתמר אהא דאיצטרך קרא בשר אפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ, ואגב ריהט' נקט האי לישנא בכל דוכתא אבל איה"נ דר"ש ורבי יהודה כי היכא דפליגו לענין דשא"מ ה"ה נמי דפליגו לענין פס"ר בשבת ור"י לקולא ור"ש לחומרא, ומ"מ משמעתין צע"ג ראב"צ אמאי מחייב שתים א"כ פס"ר הוא מ"מ למ"ד דשא"מ אסור הא בשבת פס"ר נמי לא מיתסר מדאורייתא, ושוב ראיתי שהקשה כן הגאון מהר"ם א"ש בספרו אמרי בינה, ותי' בטוטו"ד דסברת הריב"ש לא נאמרה אלא אליבא דאביי דס"ל בפסחים דף כ"ה אליבא דרבי יהודה לא אפשר וקמכוין מותר דלר"י מתכוין כאינו מתכוין משוינן לי' בין לקול' בין לחומר' ה"ה נמי פס"ר אע"ג דכמאן דמתכוין דמי מ"מ שרי' משא"כ לרבא דס"ל כי קמשוי ר"י אינו מתכוין כמתכוין הנ"מ לחומרא אבל לא לקולא הה"נ פס"ר לר"י וא"כ א"ש דהריב"ש שפיר דחי ראיית הערוך ביומא דף ל"ד דמרא דהאי שמעתא אביי הוא, משא"כ בשמעתין י"ל רב אשי כרבא ס"ל, ולענ"ד תי' צע"ג דלדבריו עכצ"ל דהך צירוף דיומא הו"ל לא אפשר וכמ"ש הפנ"י בשבת פ' כירה בשם הירושלמי, דא"א ע"י חמין שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין א"כ ל"ה צריך אביי