ערוגת הבושם על או"ח קע

והנה מדברי אביי בשבת דף מ"ו הוכיחו התוס' ביומא דס"ל דשא"מ לר"י אפי' באיסור דרבנן אסור וא"כ כ"ש פס"ר לר"ש דחמיר מדשא"מ לר"י דהא מילתא דדשא"מ לר"י בשבת מדרבנן אסור משא"כ פס"ר לר"ש ולפי"ז שפיר קאמר הראב"ד דע"כ אתי' כס"ד דאביי דאין לומר משום דבאיסור דרבנן פס"ר שרי דא"כ מאי דוחקא דרב אדא לאוקמי כר"ש הא כר"י נמי אתי' שפיר, וכ"ז לר"א ולאביי עכצ"ל כן. משא"כ לשמואל איה"נ י"ל דשרי' אפי' הוי פס"ר דבאיסור דרבנן פס"ר מותר וכשיטת התה"ד והראב"ד לטעמי' דצירוף לא מיתסר אלא מדרבנן

ה) עוד נ"ל בס"ד ע"פ מה דגרסינן התם מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מנים קתני אלא אמר אביי ה"ק כו' והקשו בתוס' ד"ה מידי תימא הא מצינו בכמה מקומות לשון פינה אף שאינו מפנה אלא מה שבתוכו, ותי' כיון דכמה מקומות הוזכר פינוי על הדבר המפנין לא הו"ל למינקט פינהו כיון דאיכא למטעי ועיי"ש בד"ה מיחם דאביי כמי ס"ל כר"ש ומ"מ דחיק לאוקמי מתני' כר"י משום דקשי' לי מידי מיחם שפינה ממנו קתני ורב אדא ל"ח לקושי' זו ומוקי לה כהילכתא, וצריך ביאור אביי ור"א במאי פליגו ועי' מ"ש בזה בס"ד לקמן בפ' כ"ב מה' אלו, והנלע"ד בס"ד דהנה רש"י ותוס' שם פליגו עיי"ש בתוס' ד"ה ל"ש לרש"י לא שייך צירוף אלא דוקא במיחם ר"ק ודוקא במלאהו על כל גדותיו, אבל ביש בו מים ל"ש צירוף כלל אפי' במלאהו כולו ולתוס' בריקן שייך צירוף אפי' במים מועטין וביש בו מים בעי' צירוף היכא שמלאהו על כל גדותיו ולכאורה צ"ע דיפלגו במציאות, ע"כ נלע"ד דרש"י ותוס' לשיטתייהו. בזה דלרש"י דצירוף הוא תולדה דמכה בפטיש הוא, גמר מלאכת הצורפין ל"ש צירוף אלא היכא שמצטרף כולו משו"ה בעי' שימלאהו על כל גדותיו משא"כ ביש בו מים כיון דעכ"פ במקום המים ל"ש צירוף דהמים מעכבין מש"ה ל"ש צירוף כלל משא"כ התוס' לשיטתייהו ס"ל דהוא תולדה דמכבה, ומה"ט לא נחתי התם לחלק בין צירוף מיחם לצירוף עששיות עיי"ש, בד"ה המיחם כדרך שחילקו בזה ביומא משום דאי תולדה דמכבה הוא אין סברא לחלק בזה, משו"ה ל"ב שימלאנו כולו דאף אם לא נגמר הכלי מ"מ שייך בו משום כיבוי, כנלע"ד בס"ד ובזה כבא ליישב אביי ור"א במאי פליגו דלכאורה איכא למידק סיפא אבל נותן לתוכן מים מרובין כדי להפשירן ל"ל הא מרישא שמעינן לה דקתני לא יתן לתוכן מים מועטין מכלל דמרובין שרי ועכצ"ל דדוקא קמ"ל דדוקא כדי להפשירן אבל לצרף אסור וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו, והשתא שוב ל"ק קושיית אביי דהו"ל למיתני פינה ממנו מים משום דהו"מ למטעי דהא ממילא שמעית מינה דע"כ פינה ממנו מים קאמר דאי בפינהו מעל האור ועדיין יש בו מים לא משכחת לה צירוף לרש"י, דצירוף משום גמר מלאכה חייב, וא"כ הק"ל סיפא דקתני כדי להפשירן ל"ל ואי למידק מינה דלצירוף אסור ת"ל דבלא"ה ל"ש צירוף בזה, ולפי"ז י"ל אביי ור"א בר מתני בהא פליגו, ר"א ס"ל דצירוף חייב משום מכה בפטיש וא"כ לא משכחת לה צירוף כ"א במלאהו על כל גדותיו, ושוב לא הו"מ למטעי ול"ק קושיית אביי, משא"כ אביי ס"ל דחיובא משום מכבה ואית בי' משום צירוף אפי' במקצת א"כ שפיר הו"מ למטעי ושפיר פריך וזה נכון בס"ד

ויש ליישב בזה קושיית התוס' ד"ה ל"ש שהקשו לפירש"י דאביי הו"ל לחלוק בין אם ממלאהו או לא ולהנ"ל א"ש בס"ד ובזה י"ל נמי שיטת הראב"ד הנ"ל דכ"כ סברת הריטב"א דלא הוי פס"ר משום דאין הכרח שישהה שם עד כדי צירוף. וכ"ז ל"ש אלא אי הוי טעמא משום גמר מלאכה אבל אי טעמא משום מכבה ל"ש סברא זו דאף אם ישפוך המים מיד מ"מ כיבוי כבר נעשית, ושפיר הו"ל פס"ר, ולפי"ז י"ל דוקא למאי דס"ד מעיקרא דמשום מכבה חייב הוא דהו"ל פס"ר אבל שמואל ורב דמוקי מתני' כר"א וכדפירש"י וע"ל ל"ח לקושיית אביי ש"מ משום דאין חיוב אלא במלאהו ומשום מכה בפטיש איה"נ דלא הוי פס"ר ודו"ק היטב, מיהא ממ"ש בהשגות משמע דס"ל לקושטא ליכא חיוב אלא משום מכבה, משו"ה מחוורתא כשינוי קמא, ומ"מ הדבר מצד עצמו נ"ל נכון בס"ד

ו) ומ"ש רבנו שם ומותר לכבות גחלת של מתכת ברה"ר כדי שלא יזיקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ, ומבואר בההמ"ב טעמא דרבנו ס"ל דליש פס"ר בצירוף דכל שאינו מתכוין לאו מלאכה היא כלל ושרי' אפי' לר"י, וכ' שזה מוכרח לדעת רבנו, ולדידי צע"ג ולא ידענו למה הוצרך לה, הא מבואר בדברי רבנו לעיל פ"י דהתיר צידת נחש בשבת אע"ג דס"ל מלשאצל"ג חייב ועכצ"ל דס"ל כשיטת הגאונים שהביאן הר"ן והרשב"א ע"ש דכל שהוא משום נזקא דרבים שרי אפי' מלאכה דאורייתא כמו בפיקוח נפש וא"כ ה"נ איכא למימר דמשו"ה שרי גחלת של מתכת אפי' ת"ל דהוא דאורייתא וצע"ג, ומ"מ גחלת של עץ אסור משום דניכרת ויודעין להזהר, כמ"ש הח"ר והר"ן ע"ש

ודע דרבנו שאסר גחלת של עץ לטעמי' דס"ל מלאכה שא"צ לגופא חייב אבל מאן דס"ל כר"ש דפטור אפי' גחלת של עץ ממני כמבואר בההמ"ב וכ"כ הטור בסי' של"ד ע"ש, וראיתי להפנ"י בפ' כירה שכתב לדון בדבר החדש דהגאונים הנ"ל מעולם לא עלה על דעתם להתיר מלאכה דאורייתא, והא דהוצרכו לומר טעמא משום דגחלת של עץ ניכרת היינו משום דבמלאכה שא"צ לגופא נמי כר"ש ס"ל וא"כ קשיא בשל עץ כמי משו"ה הוצרכו לסברא הנ"ל והא דפריך הגמרא אי הכי של עץ נמי היינו למאי דס"ד מעיקרא דדשא"מ ומלאכה שאצל"ג הא בהא תלי' א"כ גם מלאכה שאצל"ג הו"ל למשרי לכתחלה, אבל למסקנא גחלת של עץ נמי מיתסר מטעם הנ"ל והניח דברי הטוש"ע בצ"ע

ולפי ענ"ד נראה דלק"מ וע"כ מוכח מהגמרא כהטור שו"ע, דהא מבואר בתוס' שם דס"ד המקשה הי' ס"ל דר"ש ה"ט דשרי דשא"מ משום דאפי' במתכוין לא הוי דאורייתא מצד מלאכה שאצל"ג ולר"י דבמתכוין הו"ל דאורייתא משו"ה באינו מתכוין איכא דרבנן וא"כ ע"כ ידע המקשן דמלאכה שאצ"לג חמיר מדבר שא"מ, ומ"מ ס"ל דלמ"ד מלאכה שאצל"ג פטור, אבל אסור לכן של עץ נמי שרי א"כ מבואר כמ"ש הטור, ובזה לא תיקשי נמי הא דהקשה הפנ"י שם למאי דכ' הרשב"א בתי' א' דצירוף עששיות נמי דאורייתא, ומ"מ שרי לכבות גחלת של מתכות משום דהו"ל דבר שא"מ דהצירוף הו"ל דשא"מ: למאי דס"ד המקשן דהא בהא תלי' א"כ אמימרא דשמואל גופא הו"ל להקשות מני' ובי', הא ע"כ ס"ל דשא"מ מותר דאל"כ גם של מתכות אסור משום צירוף א"כ של עץ אמאי אסור, ונראה דלק"מ ע"פ דברי התוס' הנ"ל בפשיטות לא הו"מ לאקשוי דחו"מ למימר דהא מבואר בתוס' דגם המקשן ס"ל דדבר שא"מ לא מיתסר מה"ת אלא דהוי ס"ד אי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ראוי לאסור דבר שא"מ מדרבנן, וא"כ לק"מ בפשיטות דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן משו"ה מותר משום נזקא ולעולם דמלאכה שאצל"ג חייב משא"כ לעיל דמתיר צירוף מיחם ש"מ דדבר שא"מ מותר לגמרי א"כ ע"כ מלאכה שאצל"ג פטור ס"ל וזה פשוט ונכון ומ"מ דברי ההמ"ב צע"ג כמ"ש ועי' לקמן פט"ו הכ"ב ולעיל פ"י גבי צידת כחש מ"ש בזה בס"ד: