ערוגת הבושם על או"ח קסט

לרבנו בפ"ג דיומא שכ' שם ח"ל וזה אינו מלאכה כי אין כונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כוונתם חימום המים. והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה, ועוד עיקר אחר אצלינו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה ע"כ, מבואר מזה דלאו משום דבר שא"מ אתי' עלה אלא משום דאינו מלאכה כלל כיון דלא נתכוין והיא כסברת ההמ"ג ממש: דא"ל משום דבר שא"מ דא"כ ל"ל טעמא דאין שבות במקדש ואין לומר משום מלאכת הכיבוי כמש"כ לעיל בכוונתו בה' עבודת יוה"כ א"כ ע"כ צ"ל פס"ר הוא א"כ ממילא מבואר דלאו משום דבר שא"מ קשרי לה לצירוף אלא משום דבלא כוונה לאו מלאכה היא כלל כמשמעות לשונו ומדכ' העיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה ש"מ דל"ש סברא זו אלא למאן דס"ל מלאכת מחשבת נמי לעושה בלא כונה קאתי' ונהי דבשאר מלאכות פס"ר אסור מ"מ במידי דמחשבתו משוי לי' מלאכה הו"ל פס"ר כמו דשא"מ אבל אי ס"ל בשבת חייב מה"ת דבר שא"מ, ומלאכת מחשבת דריש לי' למקלקל או שנתכוין לזרוק ארבע וזרק שתים, איה"נ דקאסר פס"ר אף בצירוף וכיו"ב, ובזה י"ל פלוגתת ר"א ורבנן גבי קיסם לחצוץ בו שיניו, ודו"ק, דלרבנן דפליגו עלי' דר"א ס"ל דשא"מ אסור מה"ת הה"נ דאסור, ומיושב בזה הא דהרמב"ם פסק כר"א ודלא כחכמים: וממילא מיושב דלא תקשי מסוגי' דיומא דפריך הגמרא מבהרת דאמר אביי לא נצרכה אלא לר"י ולההמ"ג אפי' לר"י שרי כהי"ג, דלמאי דס"ד מעיקרו דלר"י דבר שא"מ בשבת אסור מה"ת ה"נ דאסור, דמעליותא דמלאכה אינו אלא דפס"ר דידי' הו"ל כמו דשא"מ דעלמא, וממילא לקושטא דמילתא דדשא"מ בשבת גם לר"י שרי מה"ת שפיר אמרי' סברת ההמ"ג אפי' לר"י

ובזה ממילא יתיישב שפיר סוגי' דפ' כירה ע"נ, אלא דצריכין אנו להקדים הא דפריך התם מי אמר שמואל הלכה כר"ש, והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות אבל לא של עץ. והקשו בתוס' מאי ס"ד דמקשן לדמות דשא"מ למלאכה שא"צ לגופה, ועיי"ש במג"ש ובפנ"י שתירצו איה"נ דהוי ס"ל למקשן דהא בהא תלי' כיון דתרוויי' ממלאכת מחשבת לענין דשא"מ אף דמלאכה שאצל"ג מיתסר, ולפי"ז א"ש דבתחילת הסוגי' ע"כ הוי ס"ל להגמ' דלר"י דשא"מ אסור מה"ת לר"י א"כ שוב ליכא למשרי לדידי' צירוף מיחם משום דמחשבתו משוי לי' מלאכה כמו שכ' ההמ"ג דהא לר"י לא דרשי' מלאכת מחשבת לענין כוונתו למלאכה כלל, משו"ה קאמר שפיר הא מני ר"ש הוא ואביי נמי דקאמר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף, הא בלא"ה ל"ס לי' כרי יהודא וע"כ הוצרך לאוקמי מתניתן שלא אליבא דהילכתא משום דקשי' לי' לשון פינהו דמתניתן, כמו שכ' התוס' א"כ מתוקם נמי כרבנן דפליגו עלי' דר"א גבי קטימת קיסם דס"ל ע"כ דדשא"מ לר"י אסור מה"ת גבי שבת, א"נ כשאר תנאי דס"ל הכא כדברייתא בס"ד בפ"א מה' אלו וא"ש, אבל למ"ד דשא"מ לר"י בשבת מותר מה"ת וכש"כ לר"ש פס"ר דהכא הו"ל כדשא"מ בעלמא ושרי מיהא זה לא יתכן אליבא דההמ"ג דמשטחיות לשונו מוכח דס"ל דשא"מ אסור מה"ת בשבת מדכתב דשא"מ חייב לר"י ומ"מ קאמר דלדידי' נמי שרי כהנ"ל ומ"מ אליבא דהרב"י נ"ל תי' זה נכון וברור ומוכח מפי' המשניות שכתבתי, ולדברי ההמ"ג צריך לומר מדשנינו מעיקרו

וראיתי בספר מג"א להגאון מהר"ם בנעט שהקשה לההמ"ג הנ"ל **(עי' לעיל סי' פ' סעי' כ"ז דין ב' עי"ש.)** מהא דאמרי' בשבת דף קל"ג באומר אבי הבן לקוץ בהרת קמתכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר עיי"ש, והשתא לר"י דאמר מקלקל בחבלה פטור ליכא במילה כ"א משום תיקון גברא, ולההמ"ג קשה אי איכא אחר למיעבד אחר, ואי דהוי פס"ר הא לגבי תיקון ל"ש פס"ר לסברת ההמ"ג ותי' דבתיקון גמור מודה ההמ"ג דאסור אפי' בלא נתכוין, ולולי דברי הקדושים הי' נלענ"ד דאין לו דמיון כלל בשלמא בשבת דף קל"ג שפיר קאמר דבאחר לא מתכוין לטהר התינוק מבהרתו דמאי איכפת לי' בזה משא"כ במילה בשבת דעיקר תקונא דגברא הוא במה שנעשה בן ברית ע"י מלאכה זו וכיון דעכ"פ גם אחר מכוין מיהת למצות מילה ולמולו כהוגן א"כ היינו תקונו דהאי גברא ממש. ול"ש לומר דלא מתכוין לתקן וממילא אין חילוק בין אבי הבן לאחרינא ולק"מ, וזה פשוט וברור לע"נד ודו"ק

ג) ובמש"כ לעיל לבאר שיטת הב"י הנ"ל נראה ליישב מאי דאיכא למידק בהא דפליגו ר"א ורבנן בשבת דף צ"ה המכבד והמרבץ בשבת ר"א מחייב חטאת וחכמים פוטרים, והקשו בתוס' ממנפיש אי פס"ר הוא מ"ט דרבנן, ואי לא הוי פס"ר מ"ט דר"א דמחייב הא דבר שא"מ בשבת אפי' לר"י לא הוי מה"ת, ולכאורה יש לתמוה אדבריהם הא ע"כ צ"ל דאיכא נמי תנאי דס"ל דשא"מ מה"ת אסור כגון מאן דגזר קרצוף אטו קרוד בפ"ב דביצה, וכמו שביארתי בפ"א מה' אלו עיי"ש וא"כ מאי דוחקי' לתת התם דפליגו אי הוה פס"ר הא איכא למימר דפליגו בדבר שא"מ אי אסור מה"ת או לא ולפי מש"כ א"ש דליכא למימר אליבא דר"א דשא"מ מה"ת אסור דהא שמעי' לי' דקוטמא לחצוץ בו שיניו חייב חטאת ובלא מתכוין שרי אע"ג דהוי פס"ר **(עי' תוס' כתובות ה: סוד"ה את"ל דכתבו דדשא"מ אין הטעם משום מלאכת מחשבת עי"ש.)** וא"כ ע"כ צריך לומר דמלאכת מחשבת אדבר שאינו מתכוין קאי

ד) ודע דכל הראשונים יגידון כולם כא' דצירוף מיחם לא הוי פס"ר, והוא מוכרח מהסוגי' דפריך והלא מצרף ומוקי לה כר"ש ואי פס"ר הוא לא משני מידי, וכמ"ש דלמסקנא קאמר שמואל אפי' שיעור לצרף מותר ש"מ דלאו פס"ר הוא, וטעמא דמילתא מבואר בר"ן פ' כירה משום דהמים שבתוך המיחם מעכבין בו שלא נמס כ"כ באור עד שיהי' ראוי לצירוף ע"ש, ולדבריו בהאי דעששיות בשמעתא דיומא דל"ש האי סברא י"ל איה"נ דהוי פס"ר, ומ"מ א"ש הסוגיא דפריך מבהרת, כמ"ש התוס', אמנם י"ל דהתם מטעמא אחרינא לאו פס"ר הוא כמ"ש ההמ"ג בשם הרמב"ן לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין א"כ י"ל כמ"ש הריטב"א בחידושיו ליומא וז"ל י"ל דהא לא חשיב פס"ר כי אע"פ שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט, מבואר מדבריו אע"ג דאם ישהו שם ממילא יוגמר הצירוף מ"מ הלא עכ"פ בידו לסלקן עד שלא יצטרפו משו"ה לא מיחשב פס"ר, וכעין זה כתבתי בפ"י בשם הרדב"ז ע"ש. ולדבריו י"ל ה"ט גופא גם גבי מיחם לא הוי פס"ר דבידו לשפוך המים מתוך המיחם עד שלא יוגמר הצירוף, והראב"ד בהשגות כ' דמצרף פס"ר הוא, ולדבריו הסוגיא דפ' כירה תמוה, ואיהו מתרץ לטעמי' כהובא בחיה"ר שם דהסוגיא אזלי מקמי דשמעוה מרבא דמודה ר"ש בפס"ר הא לבתר דשמועה מרבא מתני' ע"כ בפינו ממנו מים לכ"ע אסור אפי' לר"ש, אלא דהרשב"א ז"ל שם תמה ע"ז א"כ הו"ל להגמרא לאקשויי הכא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפס"ר כדמקשה בעלמא, ועוד דא"כ לשמואל דאמר אפי' שיעור לצרף שרי נימא דלדידי' אפי' בפס"ר דשא"מ שפ"ד, והנראה לענ"ד בזה די"ל הראב"ד ס"ל כשיטת התה"ד שהביא המג"א בסי' שי"ד, ועי' מ"ש בזה בס"ד בפ"א ובפכ"ג מה' שבת דבאיסד"ר פס"ר נמי שרי' בדבר שא"מ, מיהא מבואר שם בדברנו דלכאורה תלי' אי דשא"מ לר"י אסור גם באיד"ר ועי' רש"י יומא דף ל"ד ע"ב ובתוס' שם ועי' במל"מ בפ"א מה' שבת דמסופק בזה: