ערוגת הבושם על או"ח קסח

מדיוקא דרישא, על כן נראה לי בס"ד דה"פ דר"י דוודאי לתוך הכוס דקתני ע"כ היינו ביש בו מים חמין מיירי, דבענין אחר ל"ש לומר בו בשביל שיחמו או להפשירן דכוס כלי שני הוא וא"כ הומ"ל דלתוכו דקתני היינו נמי ביש בו מים במיחם, ולקושט' דמילתא מיתסר וכשיטת הרמב"ם הנ"ל, ומשו"ה קאמר ר"י ל"ש אלא לתוך הכוס הוא דשרי ביש בו מים אבל לתוכו אסור ביש בו מים, ואיהו מפרש מתניתן כרב אדא ב"מ, דפינה ממנו מים קאמר, אלא דהא קשי' לפי"ז סיפא דקתני אבל נותן לתוכו וכו' משנה יתירה היא דהא תני לה רישא לא יתן לתוכו מים בשביל שיחמו, וממילא מוכח מדיוקא כדי להפשירן שרי, אע"כ דתני סיפא לדיוקא דומי' לתוך הכוס דמיירי ביש בו מים הה"נ במיחם שרי אפי' יש בו מים, והיינו דפריך הגמ' לא תני ר"י על סיפא לא תני על רישא בשביל שיחמו הא להפשירן לא וכיון דמרישא שמעי' לה ע"כ הא דקתני סיפא לאשמעי' דאפי' במיחם שיש בו מים שרי דומי' דכוס, מיהא י"ל לר"י לאידך גיסא דלתוך הכוס דקתני היינו דומי' דכוס דא"א לבא לידי מרחום כלל ול"ש בי' כ"א להפשיר וכהאי דפירש הפנ"י מילתא דרב דאמר ל"ש אלא שיעור להפשיר דהיינו שכבר נשתהה קצת באופן דלא אפשר לבא לידי חימום כלל עיי"ש, תהו שאמר ר"ח ב"א בשם רב אם לחממן אסור אם להפשירן מותר והיינו גופא שמעתא דרב בגמ' דידן, כפי' הפנ"י וממילא ל"ק על ר"י מידי, וזה נ"ל בס"ד כו"פ בפירוש הירושלמי, וראי' ברורה לשיטת רבנו

וכ"ז לשיטת הכ"מ אליבא דרבנו, אבל הטו"ז בסי' שי"ח, ומראה פנים בפ"ג דשבת שניהם לדבר אחד נתכונו דמים מרובין כדי להפשירן גם בצונן לתוך חמין שרי רבנו, ולא אסור כ"א במים מועטין ומשום הכי פירש בהדין מפני שהוא מחממן הרבה, עיי"ש בדבריהם. ובזה נראה לי דיש ליישב שפיר קושי' הרז"ה על הרי"ף דמייתי לאוקימתא דאביי דמוקי למתניתן כרבי יהודא, וטפי הו"ל לפרושי כרב אדא דמוקי לה אליבא דהילכתא, עיי"ש ובמלחמות, ולהנ"ל יש לומר משום דמדאוקימתא דאביי איכא למשמע מנה דאפי' יש בו מים בתוך המיחם נמי רשאי ליתן לתוכן כדי להפשירן ולאפוקי משיטת הכ"מ אליבא דרבנן משו"ה מייתי לה להך אוקימתא למילף מנה האי דינא, דאפשר דלרב אדא איה"נ דמיתסר בזה ומשו"ה לא מוקי מתני' בכל גווני ודו"ק

ד) עוד נ"ל לענ"ד ביישוב קושי' הכ"מ הנ"ל ובמאי פליגו אביי ורב אדא, עפ"י קושיית התוס' דבאמת פינהו שתי לשונות במשמע אלא דהכא כיון דהו"מ למטעי הו"ל למיתנא לשון מפורש, וקשה דבאמת לא הו"מ למטעי לקולא ומאי חורבא הוי נפק מינה אי הוי ס"ד דהתנא ס"ל כר"י דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים צוננים, מיהא אביי לשיטתו דס"ל בפסחים דף כ"ה דלר"י היכא דלא אפשר אפי' אי קמכוין נמי שרי א"כ שפיר הוי נפיק מיני' חורבא לקולא לענין לא אפשר וקמכוין אבל ר"א י"ל כרבא ס"ל דדוקא היכא דלא קמתכוין שרי ר"י בלא אפשר א"כ איה"נ דלא חייש לקושיית אביי וממילא להילכתא דקיימ"ל כרבא שפיר פסק הרמב"ם כאוקימתא דרב אדא בזה וניחא לי בזה ליישב בס"ד קושי' חמורה שהקשה בחידושי רע"א ז"ל לפי מש"כ התוס' בעירובין דף צ"ג ע"ב ד"ה לא תימא דלא חשיב אביי היכא דע"י דפסק כשמואל נפק מני' חומרא ג"כ עיי"ש א"כ איך חשיב לגרירה הא אביי לשיטתו בפסחים דלא אפשר וקמכוין מי שרי א"כ נפק מני' חומרא דלרב ס"ל כר"י א"כ לא אפשר וקמכוין שרי ולשמואל אסור, ולהנ"ל ניחא בס"ד דהא שמואל קאמר לקמן אפי' שיעור לצרף מותר, ומבואר בתוס' דלשמואל מוקי למתניתן כרב אדא, וא"כ קשי' לי' קושי' אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני, וע"כ צ"ל דס"ל לא אפשר וקמכוין לר"י אסור, ולא הוי נפיק מני' חורבא, א"כ שפיר קחשיב אביי לגרירה בהדי הנך דעביד כשמואל דהא לשמואל לשיטתו אין כאן אלא קולא במה דפסקי' כר"ש דלא אפשר וקמכוין גם לר"י אסור כן נראה לפי עניות דעתי בס"ד נכון ודו"ק: **(צ"ע להבין דברי רבינו כאן דהא לפי"ז מודה אביי דשמואל ס"ל דלא כותי' אלא כרבא

)** סימן פ"ד

בדין צירוף עששיות

א) כתב הרמב"ם פ' י"ב ה"ב מה' שבת המכבה כ"ש חייב וכו' אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושין מחממין את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והיא תולדות מכבה ומותר לכבות גחלת של מתכות בר"ה כדי שלא יזוקו בה רבים וכו' ועיין בהשגות ובכ"מ בשם רמ"ך במה שתמהו על רבנו והכלל העולה מדברי ההמ"ג כפי מה שביאר בלח"מ דבצירוף ל"ש לומר פסי"ר דענין מלאכה זו לא שייכא אלא במתכוין דומי' דקטימת קיסם בפי"א, וע"ז הוסיף הלח"מ דההמ"ג ל"ק כ"א בעששיות, אבל במיחום או כלי גמור חייב בפסי"ר אע"ג דלא קמכוין, כיון דנעשה הצירוף נתנן הכלי מאליו, ובזה שוב לא תיקשא מסוגי' דפ' כירה וכ"כ מסוגי' דיומא ל"ד דהתם נמי עששיות דקאמר היינו כלים, [וזה דוחק קצת דמ"מ מא' פריך והלא מצרף הא איכא לאוקמי בעששיות שאינם כלים] ומ"מ הוצרך הרמב"ם בה' עבודת יוה"כ לטעמא דאין שבות במקדש דעכ"פ כיבוי שייכי אע"ג דלא מתכוין, אלא דהא קשי' על ההמ"ג מסוגי' דפ' לולב הגזול דף ל"ג ע"ב דקאמר ראב"ש ס"ל כאבוה דדבר שא"מ מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוויי' מודה ר"מ בפס"ר ומשני כל דאית לי' הושענא אחריתא. ולההמ"ג ל"פ מידי ועיין בח"ת חידושיו פ' לולב הגזול שם מה שתי' דתלי' בפלוגתא דרב אשי ור"י בשבת דף קמ"ו, ויבואר בס"ד בה' לולב. אמנם אם נימא דדברי ההמ"ג אינם אלא היכא דליכא תיקון גמור כמש"כ הלח"מ י"ל התם תיקון גמור הוא ואף שהתוס' כ' ביומא דף ל"ד דאינו אלא תיקון מדרבנן מ"מ במרדכי פרק לולב הגזול שם ס"ל עיקר דהוי תיקון דאוריית' עיי"ש, אמנם כפי מה שהסביר במחהש"ק סי' שי"ח ס"ק ל"ו עיי"ש החילוק בין צירוף מיחם לעששיות משום דמיחם כבר הוא כלי גמור משו"ה מיתסר התיקון אפי' בלא כוונה משא"כ בקיסום ובעששיות, א"כ גם האי דסוכה להא דמי' והקיל, מיהא במג"א להגאון מהר"ם בנעט קאמר דתלי' אי הוא תיקון גמור או לא ועיין לקמן ולפי"ז י"ל דל"ק מהאי דסוכה

ב) עוד נ"ל בס"ד לפי מה שכ' התוס' ביומא דף ל"ד דבכל פס"ר דאית לי' הנאה מני' היי"ט דמחייב ר"ש משום דאנן סהדי שנתכוין להמלאכה א"כ דברי ההמ"ג ל"ש כ"א בצירוף עששיות דלית לי' הנאה ולא איכפת לי' בצירוף אבל היכא דאית לי' הנאה כמו בצירוף מיחם כמש"כ המהרש"א בשבת דף מ"א עיי"ש כיון דאנן סהדי דנתכוין א"כ הו"ל מלאכה גמורה, וממילא גם מהאי דסוכה לק"מ כנ"ל בס"ד נכון, ועל חילוק הלח"מ הנ"ל צל"ע תינח למאן דס"ל טעמא דמצרף משום מכה בפטיש, אבל לשיטת הרמב"ם דמחשיב לי' תולדה דמכבה צ"ע לחלק בין עששיות לצירוף מיחם, ונראה דבאמת היינו דהרב"י באו"ח סי' שי"ח דלא משמע לי' לחלק בזה בין מיחם לעששיות עיי"ש ובמחהש"ק ולדידי' הק"ל הסוגי' דפ' הכירה ודיומא, **(עי' לעיל סי' פ' סעי' ל"א.)** והנראה לפי ענ"ד בזה בס"ד עפ"י מה שמצאתי בפי' המשניות