ערוגת הבושם על או"ח קסז

ולפי"ז י"ל אביי ס"ל דדשא"מ מכלאים הוא דילפי' להו, ומשו"ה לא קשי' לי' ממוכרי כסות: ורבא דיליף ממלאכת מחשבת שפיר פריך ממוכרי כסות

ובזה איש סוגיא דשמעתין די"ל ראב"נ ס"ל כרבא דדשא"מ עיקרו ממלאכת שבת ילפינן לה ע"כ שוב ליכא למימר דבשבת דשא"מ אסור ובשאר איסורין שרי א"כ שוב לא הו"מ למטעי מדנקט פינהו דפנהו קאמר אבל פינה ממנו מים אסור דהא כבר סתם לן כמה משניות דדבר שא"מ מותר וכקושיית הפנ"י, וליכא למימר דהנ"מ באיסור לאו ולא באיסור כרת, דאי בשבת אסור מהיכ"ת יהא שרי בשאר איסורין. משא"כ אביי לשיטתו דס"ל לקמן דכל היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא קמכוין אסור ר"ש מדרבנן ולא חש לקושיית רבא ממוכרי כסות עכצ"ל דס"ל לחלק בין איסור כרת ללאו משום דיליף מכלאים, עיקר מילתא דדבר שא"מ ולטעמי' שפיר קשי' לי' מידי מיחם שפינה ממנו קתני דהא שפיר הו"מ למיטעי דוקא באיסור לאו סתם לן תנא כר"ש כנ"ל נכון בס"ד, והשתא דאתית להכי להילכתא דקיי"ל כרבא לגבי דאביי, ולר"ש דבר שא"מ מותר אפי' באיסור כרת א"כ ממילא קושיית אביי ל"ק, וקיימא אוקימתא דר"א ב"מ על מקומה, דמוקי למתני' כר"ש ודברי רבנו דפסק כאוקימתא דר"א ב"מ מזוקקין שבעתים, ודוק היטב

ב) עוד נ"ל בס"ד בישוב שיטת רבנו בטו"ט, ולא מבעי' דאין הסוגיא דגמרא מתנגד לטעמא אבל חילי' דרבנו מהכא הוא, ולאו אליבא דר"א ב"מ אמרה אלא לאביי נמי הכי איתני, ומתחלה נבאר טעמא דרבנו אוסר בכ"ר צונן לתוך חמין אפי' מרובין כדי להפשירן, ונראה ע"פ מה שהקשה הפנ"י אמאי שרי ליתן מים מרובין לתוך המיחם הא מסתמא א"א לצמצם לשפוך כל המים מרובין בשפיכה אחת אלא בכמה שפיכות א"כ לאלתר שנותן המים לתוכו בשפיכה ראשונה שהמים מועטין הרי מתבשלין, ומאי מהני אי אח"כ חתר ונותן לתוכו להרבות המים סוף סוף כבר נתבשלו המים הראשונים קודם לכן ועיי"ש מה שתי' ולענ"ד נראה דלק"מ כיון דאינו מכוין שיתבשלו אותן המים מועטין הו"ל דבר שא"מ ונהי נמי דהוי פס"ר מ"מ הא לא איכפת לי' שיתבשלו כיון דנותן לתוכן מים מרובין א"כ טפי ניחא לי' בהפשירן דהא לשתי' קבעי להו וכדאמרי' לקמן גבי כוס, ע"כ הו"ל פ"ר דלא ניחא ליי, אבל ממצרף שפיר פריך הגמרא דהתם ודאי ניחא לי'

ויש ליישב בזה לענ"ד קושי' התוס' לקמן בסוגי' דאמבטי אפרש"י דקאמר טעמא דצונן לתוך חמין אסור משום דתתאי גבר ומבשל ומשו"ה חמין לתוך צונן שרי כיון דתתאי גבר אינו מבשל והקשו בתוס' דמ"מ אדמיקר לי' מבשל כדי קליפה, ולפי מ"ש א"ש כיון דלא מתקיים הבישול דהא חתר ומתקרר מיד הו"ל פס"ר דלא ניחא לי' וא"ש מיהא שיטת רבנו דפ"ר דלא ניחא לי' נמי מיתסר ודלא כשיטת הערוך כמבואר בס"ד בדברנו בריש ה' שבת באריכה, אם יהי' השי"ת בעוזרנו, א"כ הדרא קושיית הפנ"י לדוכתא: הא עכ"פ בשפיכה ראשונה דהמים מועטים מתבשלין ומשו"ה ס"ל לרבנו באמת דמיתסר מיהא הנ"מ ביש בהם חמין מכלי ראשון דהו"ל פס"ר, אבל פינה ממנו מים דאין המיחם מחמם המים כל כך דהא ע"כ מוכרח לומר כן לדעת רבנו שוב לא הוי פס"ר וממילא שרי משום דהו"ל דשא"מ כנ"ל בס"ד נכון בביאור טעם רבנו, ויש להסביר יותר החילוק בין מיחם ריקן ל"ה פס"ר דאינו מספיק לבשל מד שיתקרר משא"כ ביש בו מים והוכחה לזה דהא חזינן במיחם ריקן ממהר להצטרף מאם יש בו מים אע"ג דלא מצטרף כ"א במים קרים כמ"ש הרמב"ן שהובא בההמ"ג, ומעתה נראה דמסוגיין ראי' נכונה וברורה לשיטת רבנו הגדול, דבאמת הסוגי' תמוה מאוד מאי אתקיף לי' אביי לרב אדא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני הא מצינו כמה פעמים לשון פינה וקאי על דברים שבתוכו כמו שהקשו בתוס' ועכצ"ל כתירוצם מ"מ הכא כיון דהו"מ למטעי הו"ל לפרש דבריו, אלא דהא גופא קשיא מאי מצינו למטעי שייך הכא דהא פשיטא דלר"ש שרי בפס"ר, ואי דהוי ס"ד דהתנא ס"ל כרבי יהודא, ולא שרי כ"א בפינהו מעל האור, א"כ כש"כ דקשי' טפי לאביי דמוקים לה למתניתן כרבי יהודא כיון דלקושטא דמילתא אשכחן לישנא דפינהו גם חפונה הדברים שבתוכו כ"ש דהו"ל לתנא לחוש לטעותא דנפרש משנתינו מיחם שפינה ממנו מים, וכר"ש ואתי' מיני' חורבא לקולא ואין לומר דהתנא סמך עצמו דמספיקא נחמיר לפרש פינהו למיחם. דמהיכ"ת יעלה על הדעת להחמיר כיון דהתנא סתם לן בעלמא כר"ש, א"כ כ"ש דהו"ל לפרש דבריו בהדיא וליתני פינהו מעל האור, וקושי' זו חמורה מאוד לענ"ד ותו דסוף סוף קשי' אביי ורב אדא במאי פליגי, ע"כ נלענ"ד דמכאן הוכחה, לשיטת הרמב"ם הנ"ל דבמיחם שפינהו מע"ג האור לא יתן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן, ומטעמא דפרישית משום דמתחילה כשנותן לתוכן המים מתבשלין והו"ל פס"ר דמיתסר אע"ג דלא ניחא לי', מיהא הנ"מ לר"ש א"נ לרבא דאמר בפסחים דף כ"ה דלא אפשר וקמכוין אליבא דר"י מיתסר שפיר אפי' לרבי יהודא. משא"כ לאביי דאמר בפסחים שם דלר"י כיון דאין חילוק בין מתכוין לאינו מתכוין כי היכא דשרי בלא אפשר ולא קמכוין ה"נ שרי בלא אפשר וקמכוין, א"כ נהי נמי דהו"ל פס"ר, מ"מ לא גרע מקמכוין בהדי' וממילא שרי מים מרובים כדי להפשירן נהי דהמים בתחילת השפיכה מתבשלין מ"מ הא הו"ל לא אפשר ושרי אע"ג דקמכוין

ובזה יתפרש הסוגי' בס"ד כמין חומר בקודש דלכו"ע מיחם שפינהו מע"ג האור ויש בו מים חמים לא יתן לתוכו אפי' מים מרובים כשיטת רבנו ומטעמא דפרישית, וא"כ אביי שפיר אתקיף לי' לר"א ב"מ דמוקי לה כר"ש כיון דה"מ למטעי ולפרושי דמיחם שפינהו מעל האור קתני ובזה נמי שרי ליתן לתוכו מים מרובין ובאמת קיימ"ל לאסור בזה משום דהו"ל פס"ר וכדפרישית א"כ הו"ל למיתנא בהדי' מיחם שפינה ממנו מים. דהא השתא אתי מני' חורבא ולקולא, אע"כ דמתניתן ר' יהודא היא דדבר שא"מ אסור א"כ שוב ל"ש לומר דאתי למיטעי **(צ"ע דהא מ"מ אתי למיטעי דמתני' מיירי בפינה ממנו החמין ומותר במים מרובין משום דבר שא"מ דאין מתכוין לצרף וצ"ע להבין כונת רבינו.)** דהא איה"נ דלדידי' אפי' במים שבמיחם רשאי ליתן מים מרובין כדי להפשירן, ואף שאי אפשר לצמצם לשפוך מיד מים מרובים כ"כ וכמו שכ' הפנ"י מ"מ שרי דכיון דלא אפשר. שוב שרי מטעם לא אפשר וקמכוין, וכ"ז אליבא דר"י, אבל אליבא דר"ש גם אביי מודה דמיתסר. דאם לא כן לא פריך מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני, וממילא שיטת רבנו מוכרחת מתוך הסוגי' כן נראה לענ"ד בס"ד והוא כפתור ופרח ודו"ק

ג) עוד נ"ל בס"ד ראי' מוכרחת לשיטת רבנו מסוגי' הירושלמי דחמורה מאוד וכמעט אין מקום לפרשה כ"א עפ"י שיטת רבנו, דגרסי' התם אמתני' דמיחם ר' חייא בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לתוך הכוס אבל לתוכו לא אמר ר"מ קשייתא קומי ר' בא לא תני ר"י על סיפא לא תני על רישא בשביל שיחמו אבל להפשירן לא, אתא ר"ב בר כהנא ר"ח בר אשי בשם רב אם לחממן אסור אם להפשירן מותר ועי' בק"ע ובפנ"מ מה שנלחצו בפירושו, ולדבר כולם תמוה וכי ר' יוחנן לא ידע מתניתן ועוד דהא עלה קאי דקאמר ליש, ובהדי' קתני לתוכו, ויותר נראה תמוה דהמקשן שבק סיפא דמפורש בהדי' לתוכו, ופריך