ערוגת הבושם על או"ח קסו

כחדא חשבי' להו לענין ידיעה במה חטא, וזה צע"ג, ונהי דלענין שגגת מלאכות אכל חדא וחדא מחייב בפ"ע, היינו מריבויי דקרא כדדרשי' בפ' כ"נ, אבל לענין ידיעה שפיר קרי' לי' ידע במה חטא

סימן פ"ב

בדין סכין התקועה בחבית בסי' שי"ד

בשו"ע ס"א כתב המחבר אם הי' סכין תקוע מע"ש בחבית מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מכוין להוסיף, וכ' רמ"א דוקא שהוציאו ג"כ פ"א מבעו"י, אבל אם לא הוציאו אסור דהוי פס"ר דעושה נקב פתח לבית, ומקורו מתה"ד הובא שם בטו"ז ובמג"א, איברא דדבריו תמוהים כמו שהקשה הב"י שם דמדבריו משמע דקיימ"ל כשמואל בהאי סכינא דביני אורבא בפ' במה טומנין דף כ' ובגמרא איתותב שמואל ממשנה דהטומן לפת וצנונות וסליק בתיובתא

והנראה לפענ"ד בס"ד עיין מש"כ התוס' בבכורות דף כ"ד דאפי' נימא דדשא"מ מותר באיסור דרבנן אפי' לר"י מ"מ היכא דמצינו מלאכה זו ממש דמיתסרא מדאוריית' בשום דוכתא שוב אסור דשא"מ אפי' באיד"ר משום דכעין דאורייתא תיקון עיי"ש, ולפי"ז איכא למידק מאי פריך הגמ' הא מתני' דטומן לפת וצנונות אפי' בצריך לגומא מ"מ ליכא אלא איר"ר דהו"ל חופר כלאחר יד דמדאורייתא לא מחייב אלא במרא וחצינא משו"ה פס"ר שרי' באיד"ר, משא"כ בסכינא דביני אורבא נהי נמי שכ' התה"ד שם בתורף התשו' דלית בי' משום קודח דאינו עושה הנקב בגוף הכותל אלא שמרחיב הסדקים זמ"ז, מ"מ מלאכה באופן זה מצינו כי"ב דמחייב משו"ה אוסר שמואל פס"ר, ובעינן דוקא דצה ושלפה, מיהא נ"ל דהגמ' שפיר פריך לשמואל לשיטתו, דס"ל לקמן בפ' הבונה דקודח חייב משום מכה בפטיש ומסקי' בגמ' דלא משכחת לה לשמואל הקודח כ"ש דחייב אלא כגון דבזעי' ברמצא דפרזלא ושבקי בגוי', א"כ הכא בסכינא דביני אורבא היכא דדצה נמי לא משכחת באופן זה חיוב מלאכה דאורייתא דהא מלאכה דאורייתא אינו אלא היכא דשבקה בגוי' ומ"מ בעי' שלפה ודצה, א"כ הה"נ בטומן לפת וצנונות, ושפיר סליק בתיובתא וכ"ז לשמואל לשיטתו אבל לדידן דקודח חייב משום בונה ול"ב דשבקי בגוי' איה"נ דל"ק קושי' הגמ' וקיימ"ל דבעינן דצה ושלפה, כן נראה לפענ"ד בס"ד ליישב ע"כ שיטת הרמ"א ותה"ד

סימן פג

בענין מיחם שפינה ממנו מים

א) כתב הרמב"ם בפ' כ"ב מה' שבת ה"ו מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהי' בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה כו', והקשה בכ"מ האיך סתם רבנו והוא שלא יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפי' בצונן לתוך חמין כדאוקי אביי מתניתן דה"ק מיחם שפינהו ויש בו מים חמין כו', ותי' דס"ל לרבנו דלא נקטי' כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא ב"מ, ומאי דאתקיף אביי לרב אדא אינו כדי לדחות אוקימתא דידי' דהוי עדיף טפי דהוי כהלכתא, ועוד דהא רב ע"כ כרב אדא וכפירש"י ושמואל מסתמא ל"פ עלי' באוקימתא דמתניתן עכ"ד וה"ה דהוה מיל דהרמב"ם ס"ל כפי' התוס' שם ד"ה ל"ש, דלדידהו שמואל ע"כ כר"א ב"מ ס"ל וכשמואל קיי"ל בזה דהא פסק כר"ש, ובטו"ז סי' שי"ח הקשה ע"ז כיון דבגמרא מתקיף לה אביי אאוקימתא דר"א ב"מ ולא משני כלום איך מצינו לדחויי קושיא זו בחזקת היד ולפסק כר"א ב"מ, ול"נ בס"ד ליישב שפיר שיטת רבנו דלכאורה לפי מ"ש התוס' בד"ה מיחם דאביי נמי כר"ש ס"ל ומ"מ מוקי מתניתן כר"י משום דקשי' לי' מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ור"א לא חייש לקושי' זו ומוקי לה כהילכתא כר"ש, ומ"מ צע"ג אביי ורב אדא באיזה סברא פליגו, ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש התוס' ד"ה מידי מיחם דהא מצינו בכמה קראי ובכמה מתניתן לשון פינהו על הדבר שאין מפנין אלא מה שבתוכה ומאי פריך אביי ותירצו דמ"מ כיון דבכמה מקומות הוזכר פינוי על הדבר שמפנין לא הו"ל למינקט פינהו, אלא פינה ממנו מים כיון דאיכא למטעי, ועי' פנ"י שתמה מאוד בזה מאי איכא למטעי שייך הכא דהא ודאי לא הו"מ למטעי דאסור אליבא דר"ש, ועכצ"ל דלא הוי ידעי' דתנא דמתניתן כר"ש ס"ל והוי ס"ד דמיחם שפונה ממנו מים מיתסר משום דס"ל כר"י בדשא"מ, ובזה לא איכפת לי' לתנא דבלא"ה לא הו"מ למטעי בזה כיון דכבר אשכחן דסתם לן תנא כר"ש בכמה משניות והיינו סת"מ דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ומשנה דנזיר חופף ומפספס, ותי' הפנ"י דמ"מ הו"מ למטעי ולמימר דלענין שבת יש להחמיר יותר לענין דבר שא"מ דאשכחן בהדיא בר"פ הנחנקין דמחלק בזה בין שגגת לאו לשגגת כרת בהך מילתא גופא דדבר שא"מ וה"נ דכוותי' ול"ד להנך מתני' דלא הוי אלא שגגת לאו איד ז"ל ולכאורה קשיא לי לדבריו **(עי' לקמן סי' פ"ו ד"ה מיהא עי"ש.)** מהא דאמרי' בשבת דף מ"ז אמר אביי כל היכא דכי קמכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין שרי ר"ש כל כי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין אסר ר"ש מדרבנן, מתיב רבא והרי מוכרי כסות דכי קמכוין איכא איסורא דאורייתא וכי לא קמכוין שרי ר"ש, ולהפנ"י הנ"ל מ"פ רבא הא י"ל התם הוא דשרי משום דאינו אלא שגגת לאו, משא"כ אביי דקאי אכיבוי נר דאיכא שגגת כרת ואף דר"ש סבר מלאכה שאצל"ג פטור מ"מ הא לאביי עכצ"ל כמ"ש התוס' שם כיון דמשכחת לה מיהא מדאורייתא בצריך לפתילה

מיהא י"ל דבאמת אביי ורבא התם בהאי סברא פליגו דבלא"ה מוכח מדברי התוס' ביומא דף ל"ד ד"ה הנ"מ דאביי לקושטא דמילתא לא הדר בי' ועי' מראה פנים על הירושלמי במתני' דפ"ג דיומא דהוי ס"ל נמי מתוס' הנ"ל דלקושטא דמילתא לאביי אליבא דר"ש דשא"מ אסור מדרבנן היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא עי"ש, ולפי"ז י"ל אביי איה"נ דס"ל חילוק בין שגגת כרת לשגגת לאו, ול"ק לי' ממתני' דמוכר כסות. אבל רבא לשיטתו ס"ל ביבמות ר"פ האשה בתרא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ושפיר הקשה, ונ"ל בס"ד די"ל דאביי ורבא בהא פלי' דהנה בטעמא דדבר שא"מ י"ל על שני פנים אי משום דגלי רחמנ' בשבת בעי' מלאכת מחשבת וכה"ת כולי ילפי' לה משבת, **(וכ"כ בתוס' כתובות ה: ד"ה את"ל עי"ש.)** א"נ י"ל מלאכת מחשבת לאו לדבר שא"מ קאתי אלא כמ"ש הפנ"י מדגלי רחמנ' גבי כלאים לא יעלה עליך ולא תלבש שעטנז ומבואר בגמ' ריש יבמות דאי מלא יעלה הו"א אפי' מוכרי כסות קמ"ל לא תלבש דוקא דרך לבישה ופירש"י התם לאפוקי דבר שא"מ עיי"ש, ממילא מוכח דדשא"מ מותר, ולפי"ז נראה לי ודאי אי ילפינן דשא"מ, בשבת משאר איסורין שפיר י"ל דבשבת דאיסור כרת חמיר טפי, והחמירו לאסור דשא"מ מדרבנן וכדאביי משא"כ אי נימא דעיקר דשא"מ גבי שבת כתיבי משום דבעי' מלאכת מחשבת ושאר איסורין משבת ילפי' א"כ אין סברא להחמיר בשבת ולהקל בשאר איסורין דהא עיקר דשא"מ בשבת כתיבי דוגמא למ"ש הטו"ז בסי' תקפ"ח דבמילתא דמפורש בתורה לא החמירו רבנן,