ערוגת הבושם על או"ח קסג

לשיטת ההמ"ג הנ"ל אין ענינו לדבר שא"מ כלל, דהא בלא כונה אין בו מלאכה כלל, וע"ז תי' הלח"מ דדוקא בגחלת של מתכות דע"י כיבוי עדיין לא נעשה כלי גמור אלא שראוי לעשות ממנו כלי בכה"ג קאמר הה"מ דבלא כונה אין בו מלאכה כלל, אבל במיחם שכבר הי' כלי וע"י הצירוף נעשה כלי גמור כל כה"ג אפי' בלא כונה נקרא עלי' שם מלאכה ותליא בדבר שאינו מתכוין, ע"ש, וע"פ דבריו לא תיקשי נמי מה דמקשים מסוכה דף ל"ג גבי אין ממעטין ביו"ט דהוצרך לומר דראב"ש כאבוה ס"ל דדשא"מ מותר, הא לההמ"ג הנ"ל כיון דלא מתכוין להכשירו אין עליו שם מלאכה כלל, ולהנ"ל ניחא דה"נ ע"י תיקון זה נעשה כלי גמור, והא דכ' הרמב"ם בה' עבויוה"כ גבי חימום עששיות משום דאין שבות במקדש ולהנ"ל אפי' שבות ליכא דבלא כונה אין כאן מלאכה כלל, התם נמי מיירי בעששיות ששם כלי עליהם אלא דמ"מ תמוה נהי דבש"ס יומא נדחק הלח"מ לפרש כן מ"מ בשיטת הרמב"ם א"א לומר כן דממ"נ אי מיירי בעששיות שהן גולמי מתכות אין כאן מלאכה כלל, ואי מיירי בעששיות שהם כלים א"כ עדיין קשה אי הוי פסיק רישא א"כ הו"ל מלאכה גמורה, ואי לא הוי פ"ר הו"ל דשא"מ ולמה הוצרך לטעמא דאם שבות במקדש, ונראה דס"ל להרמב"ם, דנהי דהיכא דלא מתכוין כלל לא שייך עלי' שם מלאכה כלל, אפי' היכא דהוי פ"ר כמ"ש ההמ"ג היינו היכא דבאנו לדון עליו מחמת מלאכת תיקון כלי, דומיא דקטימת קיסם שכ' ההמ"ג אבל לענין מלאכת כיבוי ל"ש זה אלא כל היכא דהוי פסיק רישא שפיר אית בי' משום כיבוי, וא"כ ניחא האי דיומא, וגם הא דהוצרך הרמב"ם לאין שבות במקדש דנהי דתיקון כלי ל"מ בלא מתכוין מ"מ מכבה מיהת הוי, ולענין כיבוי הו"ל פס"ר מיהא כיון דמלאכת כיבוי בגחלת של מתכות אינו אלא מדרבנן שפיר שרינן לי' משום דאין שבות במקדש, והא דהקשה הראב"ד בהשגות א"כ מה בין גחלת של מתכות לשל עץ הא בשניהם שייך כיבוי מדאורייתא, נראה ליישב בלא"ה דע"כ לא שייך מלאכה דאורייתא בכיבוי של מתכות אלא במכבהו ע"י מים דאית בי' משום צירוף אבל מאן לימא לן דמכבין גחלת של מתכות מיירי, בכיבוי דע"י מים דלמא ע"י עפר ואפר דלית בי' משום מצרף כלל, וכמ"ש ההמ"ג בשם רמב"ן דלא שייך צירוף אלא במים עיי"ש

אלא דמ"מ הא צלע"ג דלא יתכן חילוק הנ"ל בין כיבוי גחלת לכיבוי כלים שחילק הלח"מ אלא אם נימא דצירוף חיובו משום תיקון כלי שחייב משום מכה בפטיש וכשיטת רש"י אבל מדברי רבנו מוכח דחיובו אינו משום תיקון כלי אלא משום מכבה, וכ"ש בשיטת ההמ"ג שהביא שיטת רש"י וכ' עליו שהוא תימא שאין עושין כן בגמר מלאכה, וא"כ אין שום סברא לחלק בין צירוף גחלת, לבין צירף כלי שכבר נעשה ונגמר, והדרן כל קושיות הנ"ל על ההמ"ג לדוכתיי' ועי' במג"א סי' שי"ח ס"ק י' וברג"מ שם ובמחהש"ק הנ"ל ודו"ק, גם בדברי מרן הרב"י בסי' שי"ח שם מבואר דס"ל אליבא דההמ"ג דגם בכלי גמור שייך סברא זו דבלא מתכוין אינו ראוי לקרותו מלאכה כלל אפי' בפס"ר דהא בדין מיחם שפינהו דמותר לתת לתוכו צונן בשביל להפשירן ול"ח שהוא מצרף הביא שם דברי הר"ן דלא הוי פסיק רישא משום דהמים שבו מעכבין שלא יגיע לצירוף ע"ש, וכ' עוד דלדברי ההמ"ג בלא"ה א"ש דלא שייך פס"ר גבי צירוף דכל שאינו מתכוין אין עליו שם מלאכה כלל אלמא ס"ל גם גבי כלי גמור סברת ההמ"ג הנ"ל וא"כ לשיטתו קשיין כל הני קושיות על ההמ"ג הנ"ל וצע"ג

ושוב מצאתי לרבנו בפי' המשניות על מתני' דיומא הנ"ל וז"ל, וזה אינו מלאכה כי אין כונתו השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כונתו חימום המים והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה, ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה, עכ"ל, והנה ממ"ש דאין שבות במקדש עכצ"ל דפס"ר הוא לענין מלאכת הכיבוי דאל"כ אפי' שבות ליכא דהא דשא"מ הוא, וא"כ עכצ"ל הא דכ' והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה לאו משום דקיי"ל בעלמא דשא"מ מותר דהא בפס"ר דשא"מ אסור, ועכצ"ל דכונת רבנו הוא משום דבלא כונה לאו מלאכה היא כלל כסברת ההמ"ג הנ"ל וכן מבואר במשמעות הלשון דקאמר ואין זה מלאכה, ומדהוצרך לומר דהעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה, ש"מ דאפי' לסברת ההמ"ג הנ"ל אכתי צריכין לאסוקי למלאכת מחשבת אסרה תורה, והשתא דאתית להכי נ"ל דס"ל דע"כ כאן לא שייך סברת ההמ"ג הנ"ל אלא למאן דס"ל דמלאכת מחשבת דרשי' לי' נמי לענין כונת המלאכה ודשא"מ מותר נהי דבפס"ר שפיר מקרי מלאכת מחשבת מ"מ בדבר שכל עיקר המלאכה תלי' במחשבתו ובלא כונה לא נקרא עליה שם מלאכה כלל ל"ש לומר בי' איסור משום פס"ר וכ"ז אי מלאכת מחשבת גם על הכונה קאי אבל למ"ד דשא"מ אסור בשבת א"כ ע"כ לא מדרש הך מלאכת מחשבת על הכונה למלאכה כלל אלא לענין מתעסק, או נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה וכיו"ב, אבל בכוונתו לא איכפת לן כלל א"כ גם בצירוף וכי"ב לאו במחשבתו תלי' מילתא כלל, וא"כ לא יתכנו דברי ההמ"ג אלא למאי דקיי"ל דשא"מ מותר אלא דמשום פס"ר הו"ל למיסר בזה שפיר אהני לן סברת הה"מ כיון דעכ"פ לר"ש עיקר דרשה דמלאכת מחשבת גם על כונת המלאכה קאי, משא"כ לר"י דס"ל דשא"מ אסור ואליבא מאן דס"ל דדשא"מ לר"י גם במלאכת שבת אסור מה"ת לא אמרי' סברת ההמ"ג כיון דמלאכת שבת לאו בכונתו תליא מילתא כלל אליבא דר"י והשתא שוב לא קשיין כל קושיות הנ"ל, אלא דמדברי הה"מ בעצמו לא נראה כן מדכ' בהדיא דדשא"מ חייב לר"י ומ"מ קאמר דאפי' אליבא דר"י שרי, ומ"מ מדברי פי' המשניות לרבנו נראה מבואר כמ"ש בס"ד, ודוק היטב

לט הוצאה מרשות לרשות, א) הרמב"ם בפי"ב מה"ש כתב הוצאה והכנסה מרשות לרשות מאבות מלאכות היא וכבר תמה ע"ז הלח"מ הא בריש הזורק קאמר בהדי' דהוצאה אב והכנסה תולדה, ומש"כ הלח"מ דלא חש לבאר מפני שאין בזה חילוק לענין הדין דבין שהוא אב כמו נוטע לערך זורע, או שהוא תולדה כמו מחבץ לערך בורר אם עשה שניהם אינו חייב אלא אחת כמו שכ' הרמב"ם בפ"ז, ואין לנו בזה אלא חילוף שמות, ואין זה מספיק דמ"מ מה לו לשנות ממה דאיתא בש"ס **(עי' רשב"א בחי' ריש שבת דכ' דזה אי הכנסה אב או תולדה תליא בב' שינויי הגמ' דשם דלר"א דמשני האי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה הוי אב ולרבא דמשני רשויות קתני הו"ל תולדה ושמעתין דריש הזורק אתיא דלא כר"א אלא כרבא עי"ש.)** ולענ"ד נראה דתלי' בב' שינוי דמשני בגמרא ריש שבת והא יציאות קתני וקאמר ר"א תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי מדקתני המוציא מרשות לרשות מי לא עסקינן דקא מעייל מרה"ר לרה"י וקרי לי' הוצאה, רבא אמר רשויות קתני רשויות שבת שתים, עכ"פ לר"א המוציא מרשות לרשות ס"ל דקאי נמי אהכנסה מכלל דהכנסה נמי קרי לי' אב דהא התנא אבות מלאכות קחשיב התם, ובזה מדוייק לשון המשנה אבות מלאכות ארבעים חסר א' ול"ק ל"ט כמו שדקדק בתוס' יו"ט ולהנ"ל ניחא דבאמת ארבעים קחשיב דהא הכנסה נמי קתני אלא אחדא לא מחייב חטאת דהיינו הכנסה, ואח"ז מצאתי שכ"כ הפרמ"ג בפתיחה, מיהא רבינא דאמר רשויות קתני משמע דל"ס לי' הא דר"א והגמ' בריש הזורק דקאמר הוצאה אב והכנסה תולדה קאי אליבא דרבינא והרמב"ם נקיט תירוצא דרב אשי, וזה מבואר עוד בלשון הרמב"ם רפי"ח מה"ש המוציא דבר מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י עיי"ש אלמא דהכנסה הוצאה קרי לי' כדאמר