ערוגת הבושם על או"ח קס

להתירו בב"י ולחייבו במצות אבל בתורת שטר מקח ודאי מהני בשלא לשמו, אלא דהקשה למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גם שיחרור אכתי הדק"ל, ומתוך כך חידש דמתורת שטר מקח א"א להשתחרר כיון דמה שקנה עבד קנה רבו, ואין לו יד לקנות מיהא בגט שיחרור דתלי' בנתינה שפיר אמרי' גיטו וידו באין כאחד, משא"כ במידי דתליא בקנין לא אמרי' כן, וא"כ ל"מ להשתחרר מתורת שטר מקנה וכ"ז בעלמא משא"כ באומר לכשאקחך תהי' קנוי לך מעכשיו דבזה מעולם לא הי' ידו כיד רבו שפיר משתחרר מחמת שטר קנין, אלה דברי פח"ח וש"י ע"ש באריכות ובקצה"ח סי' ר"ג והארכתי בזה במק"א בס"ד דמש"כ דל"ש לומר גיטו וקניינו באין כא' אלא במידי דתלי' בנתינה, לאו מילתא פסיק' היא דבאמת שיטת רש"י בגיטין פ' מי שאחזו דאשה מתגרשת בגט אפי' לא נתן בידה אלא הקנה לה בקנין אגב עי"ש, ובזה ע"כ צ"ל גיטה וקניינה באין כא' דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואי מהכרח קושייתו הנ"ל י"ל כל שכתב בלשון שיחרור אינו נקנה בתורת מקח אלא בתורת שיחרור וכיון דפסול מתורת שחרור האי שטר חספא בעלמא הוא, ובזה כבא אל המכוון בס"ד, דלכאורה מאי פריך הגמ' משטר שיחרור דילמא לעולם גבי גט דכ' וכתב דרשי' שפיר ולא וחקק, מיהא בעבד איה"נ דמתורת שיחרור לא מהני אבל מ"מ מהני מתורת שטר מקח דהו"ל כמוכרו לו, וכמש"כ באב"מ ושפיר קתני דעבד יוצא בטבלא, אלא דע"כ א"א לומר כן דא"כ תיקשי סיפא אמאי אינו יוצא בכתב שע"ג כיפה וע"ג אנדוכתרי להוי מיהת כשטר מקנה, וע"כ צריך לומר כמש"כ הקצה"ח דמתורת קנין לא מצי להשתחרר דל"ש בזה גיטו וקניינו באין כאחד א"נ כמש"כ משום דנכתב בלשון שיחרור ל"מ בתורת קנין, וע"כ צריך לומר הא דמהני בכתב שע"ג טבלא הוא מתורת שיחרור ומוכח דחק תוכות כשר בגט, וכל זה אי נימא דעכ"פ כתב מיהת הוי לענין שבת ושפיר הו"א דמקרי ספר המקנה, ומהני מתורת שטר מקח משא"כ אי לא מקרי כתב כלל א"כ לא הוי ספר המקנה כלל, ושוב לא מקשי הגמרא מידי דברישא מהני מתורת שטר מקח דלא מיפסל משום חק תוכות משא"כ בסיפא דאפי' שטר מקח לא הוי א"ו כמש"כ המג"א דכתב שע"ג הכיפה נמי הוי כתב לענין שבת ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד

לה המוחק, הנה במוחק בעי' שיהי' ע"מ לכתוב במקומו שתי אותיות. ונראה ברור דבמוחק אות א' שהי' יותר בס"ת ומחקו דחייב משום מוחק אע"ג דלא הוי ע"מ לכתוב שתי אותיות. וכן מבואר בפרמ"ג סי' וכ"מ ברמב"ם ס"פ י"א שכתב וכן המוחק את הרשום לתקן חייב משום מוחק ע"ש, ולפי"ז היכא דמחק לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן חייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב וצע"ג בס"פ הבונה דהול"ל חייב שתים עיי"ש

לז המבעיר, א) הנה במשנה בפרק כלל גדול נקט התנא המכבה ברישא והדר המבעיר, והרמב"ם בפ"ז מה"ש בסידור האבות מלאכות נקט המבעיר ואח"כ מכבה, וצריך טעם למה שינה מסידורא דתנא דמתניתן הן אמת דמבעיר ואח"כ מכבה הוי סדר נכון יותר לפום סדר המלאכות וכבר העירו בתוס' שם בפ' כ"ג, בהא דלא מדייק הש"ס גבי מכבה ומבעיר מכדי ברישא מבעירין ואח"כ מכבין ליתנא הבערה ברישא, כי היכא דדייק כן גבי זורע וחורש, ועיי"ש מה שתי' בתוס', א"כ צריך טעם לסידור הרמב"ם למה שינה מלשון המשנה והנה לפי מש"כ התוס' יו"ט לתרץ דיוק התוס' דהיינו דנקט מבעיר בתר מכבה משום דמבעיר לאו כו"ע היא דהא איכא למ"ד הבערה ללאו יוצאת, א"כ ניחא דטעם זה לא שייך אלא בלשון המשנה אבל הרמב"ם דלא נקיט אלא כפי ההלכה דקיימ"ל אהבערה כמי חייב חטאת וסקילה אין לו לחוש למאי דאיכא תנא דס"ל ללאו יוצאת א"כ שפיר נקיט הבערה ברישא כפי הסדר, מיהא יותר נכון נלענ"ד די"ל טעמא דתנא דמתני' משום דבאמת למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור לא משכחת לה כיבוי אלא במכבה ע"מ לעשות פחמין והני פחמין להבערה הוא דבעי להו משו"ה דקדק התנא בלשונו למנקט מכבה ואח"כ מבעיר להורות נתן דהך כיבוי היא באופן שיש הבערה אחריה, דהיינו כדי לעשות פחמין, ושוב מצאתי שכיונתי בזה לדעת הגדול הגאון יעב"ץ בס' לח"ש עהמ"ש ע"ש, והשתא א"ש כמין חומר הא דשינה הרמב"ם מלשון המשנה, דכבר כתבתי לעיל בשם הגאון מהר"ם בנעט דלהכי נקיט התנא המלאכות ע"ש הפועל הזורע והחורש משום דס"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור ולזה שייך לומר לשון הזורע והחורש וכו' דנתכוין לתכלית המלאכה משא"כ הרמב"ם דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב ולא בעי' שיתכוין לתכלית המלאכה משו"ה עדיף טפי למנקט ע"ש המלאכה, ובזה א"ש כמי הא דשינה הרמב"ם למנקט הבערה ואח"כ מכבה דהתנא דמתני' ע"כ כר"ש ס"ל וא"כ ליכא חיובא במכבה אלא ע"י לעשות פחמין א"כ בהכרח הכיבוי תסובב אחריה הבערה, ניחא לי' למנקט המכבה ואח"כ המבעיר משא"כ למאי דפסק הרמב"ם דמלאכה שאצל"ג חייב א"כ חייב על כיבוי אפי' באופן שלא תסבב אחריה הבערה א"כ עדיף למנקט הבערה ואח"כ כיבוי דכך הוי כסדרן וא"ש בס"ד

ב) כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ש המבעיר כ"ש חייב והוא שיהי' צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל הנה מש"כ והוא שיהי' צריך לאפר לרבותא נקטי' אפי' אין לו צורך בהבערה זו אלא לאפרה והו"א דהקלקול הוא יתר על התיקון אפי"ה חייב. מיהא הכ"מ הביא בשם הרמ"ך דזה אינו אלא למ"ד מקלקל בהבערה חייב, ומ"מ בעי' מיהת תיקון קצת בכהי"ג אמרי' דאפי' קלקולו יתר על תיקונו נמי אבל למאי דפסק הרמב"ם כמ"ד מקלקל בהבערה פטור כמו בכל המלאכות בעי' שיהי' התיקון יתר על הקלקול ובודאי המבעיר חפצים משום האפר מקלקל הוא ופטור ע"ש, **(עי' תוס' שבת דף ק"ו עי"ש.)** והדברים עתיקין ויתבארו בס"ד במקום אחר

ג) כתב הרמב"ם שם המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדות מבעיר וחייב, ועיין שם בהשגות להראב"ד כ' על זה ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתנוא דמרפי רפי והדר קמיט, וע"ש בההמ"ג בטעמו של רבנו דכל דבר שהוא בעצמו נעשה אור ושורף אינו ראוי לומר שמבשל אלא מבעיר, וצ"ע אכתי איך יתורץ האי דסיכתא לאתונא דאמרי' בהדיא בפ' כ"ג דחייב משום מבשל, ויותר קשה דהרמב"ם בעצמו כתב בפ"ט מהלכות שבת המחמם את הברזל עד שנעשה גחלת חייב משום מבשל וכבר עמד בזה הלח"מ ע"ש, ולענ"ד נראה דודאי מודה הרמב"ם דחייב משום מבשל כמבואר להדי' בדבריו בפ"ט, מיהא נפק"מ היכא שכבר נתחמם הברזל עד שנתרפה ושוב הוסיף להבעירו באש עד שהוסיף לחממו יותר דאי משום בישול הא קיימ"ל אין בישול אחר בישול, ואי משום מבעיר שפיר מחייבי' לי' ואפשר דגם ההמ"ג נתכוין לזה, והבין מהשגת הראב"ד דס"ל דליכא חיוב אלא משום מבשל וע"ז שפיר כ' ההמ"ג ועיי' בלח"מ ודו"ק היטב

ד) יש לחקור למ"ד הבערה ללאו יצאת **(אבל למ"ד הבערה לחלק יוצאת ליכא מקום לחקירה זו, דהא למ"ד הכונה היא כך דזה שאמרתי לא תעשה כל מלאכה וילפי' ממלאכת המשכן מה הוא מלאכה וגם הבערה הוא בכלל חייב על כל אחת ואחת וא"כ גם הבערה ילפי' ממשכן ודו"ק מיהא צע"ק להבין חקירה זו דהא פסוק לא תבערו גופא נמי נסמכה למלאכת המשכן בפ' ויקהל.)** ומבואר בש"ס רפ"ק דפסחים דף ה: בפי' רש"י ותוס' דמש"כ רחמנא לא תבערו אש גלי קרא דאינו בכלל לא תעשה כל מלאכה, ולפי"ז יש לחקור למ"ד