ערוגת הבושם על או"ח קנט

בגמר' כמאן כר"א דאמר א' על האריג חייב ומסקי' להשלים שאני, א"כ איך קפסק ותני גבי אבות מלאכות הכותב שתי אותיות הא לא מהדר לאשמעי' שיעור המלאכות, וכיון דבאמת משכחת לה דמחייב באורג חוט א', ובכותב אות א', אמאי איכפל למנקט כותב שתי אותיות דוקא, ומתוך כך הי' נראה לי דהא דאמרי' להשלים שאני, איה"נ דבזה לאו משום כותב הוא דמחייב דבזה ליכא שיעורא אלא חיוב משום מכה בפטיש אבל לא משמע כן מהרמב"ם פי"א מה"ש ע"ש, וכן משמעות הראשונים ס"פ הבונה וצע"ג, מיהא מ"מ זה נראה ברור דנהי דמחייב משום כותב מ"מ חיובא דמכה בפטיש בודאי אית בי' כיון דהשלים בזה את הספר, וא"כ י"ל דמתני' בעי למיחשב מילתא דלא מחייב אלא משום כותב לחודיה משו"ה דייק ותני כותב שתי אותיות והה"ד באורג שני חוטין דאלו באות א' לא משכחת לה שיהא חייב משום כותב גרידא או אורג גרידא, והה"ד במגיה אות א' נמי צ"ל לפי"ז דחייב משום כותב וגם משום מכה בפטיש, ועיין במ"ח שכתב כן בפשיטות. ואתי שפיר בס"ד

ב) אמרי' בגמרא ס"פ הבונה הגיה אות אחת חייב, השתא כותב אות א' פטור, הגיה אות אחת חייב ומוקי ר"ש הב"ע כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זייני"ן, רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש ופירש"י דבזה חייב בדבר מועט הואיל דבזה תיקן הספר דאסור לאדם להשהות ספר שאינו מוגה, והנה הרשב"א הוכיח מכאן דבכהי"ג לא מקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד וכו', וכן נטלו לגגו של דל"ת ועשאו כמו רי"ש אינו אלא כדיו וכו', והר"ן מייתי דברי הרשב"א וחולק וס"ל דא"כ לענין שבת דאף דלא הוי כתב לענין סתם מ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אין חילוק בין חק תוכות לחק ירכות, וראיתי בס' מנ"ח שהקשה על הר"ן דבשלמא על דין הראשון שפיר כתב הר"ן דאין ראי' דהא זה מיירי בכ"מ כיון דכתב שני אותיות וא"כ אין ראי' דכשר בסתו"מ, אבל דבר זה דנטל לגגו של ד' ועשאו ר' דזה ע"כ מיירי בכ"ד ספ"ק כמו שפי' רש"י דאסור להשהות וכו' והו"ל השלימו לספר, א"כ ראי' רשב"א נכונה דאי הוי ח"ת לענין סת"מ א"כ למה חייב כאן, נהי דלגבי שבת הו"ל כתב מ"מ הא איננו אלא אות ופטור ואי משום השלמה הא אין כאן השלמה כלל דהספר נשאר בפסולו. אע"כ כרשב"א, והצ"ע על הפוסקי' בסי' ל"ב דנטל לחודו של ד' הו"ל ח"ת הא ראיי' רשב"א מכרחת וראיתי בחי' ח"ס שכתב דאע"ג דלהכשר ס"ת לקרות בו לא הועיל כלום דהו"ל חק תוכות, עכ"פ הואיל שאינו עובר על לאו ואל תשכן באהליך עולה כשיקרא וילמוד אדם מתוכו ילמוד ח"ו מאחד אחר או להיפוך, שפיר הו"ל מתקן וא"כ קושיית המנ"ח לק"מ, מיהא נראה לי נהי דכתב לעיל בכותב אות א' והשלימה לספר אע"ג דליכא שיעורא מ"מ חייב משום כותב וגם משום מכה בפטיש היינו משום דעכ"פ כתיבה איכא אלא דבצר לי' שיעורא ובזה הוי שיעור חשוב, דומיא דהצניע לזרע ולדוגמא והוציאו דחייב בכ"ש, אבל אי ס"ד דזה הוי חק תוכות א"כ לא הוי כתיבה כלל ולא יהא חייב רק משום מכה בפטיש גרידא, ובאמת משמע בגמרא דחייב משום כותב ושפיר מייתי הרשב"א ראי' ומתורץ קושיית הא"ח על הרשב"א ומ"מ סברת הר"ן מש"כ לדחות ראי' הרשב"א ניחא נמי גם בזה כיון דעכ"פ לענין שבת מקרי כותב נהי דלענין ס"ת פסול ואכתי הס"ת בפסולו קאי מ"מ כיון דעכ"פ הועיל שלא יהא בו משום אל תשכן באהליך עולה א"כ אחשבי' לשיעורו וחייב אף בכותב אות אחת משום כותב דומי' דהמצניע לזרע ולדוגמא והוציאו כנ"ל ברור בס"ד וקושיי' הנ"ל לק"מ, אמנם כראה לענ"ד דזה תלי' בפלוגתת הטו"ז עם הרמ"א ביור"ד סוף סי' רפ"א בס"ת שנכתבו האזכרות שלא לשמה דמשמע דעת הרמ"א דמותר לקרות בו ביחידות עיי"ש והטו"ז חולק וס"ל כל שיש פסול בדרך שאינו ניכר אסור לקרות בו אפילו ביחידות ע"ש, א"כ להטו"ז ראיית הרשב"א קיימת עכ"פ מנטלו לגגו של ד', וי"ל דבזה פליגו הרשב"א והר"ן, ומ"מ אחרי העיון נראה דבלא"ה קושי' המנ"ח לא קשי' כלל, דאטו מי אסור לקרות בכ"ד ספ"ק אם אינם כתובים כמשפט כתיבת ס"ת, והא ל"ש הך פסול אלא בס"ת לקרות בו בציבור, ואלו איסורא דמשהה ספר שאינו מוגה אסור בכל כ"ד ספרים ואפי' לשיטת הרמב"ם דאסור לשהות ספר שאינו מוגה נמי ליכא כ"א בס"ת מ"מ איסור חק תוכות ודאי לא שייך באחד מכ"ד ספרי קודש, וא"כ שפיר איתא להאי דינא דרבא, ונהי דחק תוכות איכא מ"מ עכ"פ אהני לי' הך דמחקו לגגו של דל"ת שהשלים בזה את הספר וא"ש בס"ד

ג) כתב המג"א בסי' ש"מ משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב ע"ש וא"כ אפשר דאסור בשבת, ועיי"ש במחהש"ק שהקשה בשם חו"ש דאדרבא התם משמע דלא הוי כתב דאיתא שם העבד יוצא לחירות בכתב שעל גבי טבלא, אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי ופי' רש"י הם תכשיטין ואם רקמו עליהם אותיות גט שיחרור אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד, הרי משמע דאינו כתב, והוא תמוה נשגבה על המג"א, ובמחהש"ק תי' דודאי אין ראי' משם להיפוך דהא דלא מהני לענין עבד טעמא אחרינא איכא דהא אמרי' ה"ז גיטך והנייר שלי אינו גט. משום דאותיות פורחות באויר ובעי' וכתב לה ספר כריתות היינו שהכריתות יהי' על הספר וזה כוונת רש"י במש"כ לפי שאינו כתוב וקבוע וה"ל כאלו אותיות הגט פורחות באויר וזה ליש לענין שבת, ומדהוצרך רש"י להך טעמא, ש"מ דבעצם גם זה מקרי כתב, וא"כ מוכח דחייב לענין שבת ע"ש, ובראש ספר תשו' אמרי חש כתב בזה דבר נאה ונחמד להשכיל דסתירה ודאי ליכא עפ"י מש"כ הר"ן בס"פ הבונה דאע"ג דחק תוכות לא הוי כתב לגבי גט מ"מ לענין שבת הוי כתב, והשתא יש ראי' גדולה מש"ס הנ"ל כשנדקדק עוד למה הוצרך המקשה שם להביא הך סיפא, רק דלכאורה קשה מאי פריך מעבד לגט הרי הך גז"ש דלה לה אינו מוסכם כמש"כ הטו"ז ביור"ד סי' רס"ז ס"ק י"ח וא"כ דילמא הך ברייתא דתנן יוצא העבד בכתב שע"ג טבלא אתי' כמאן דלית לי' הך גז"ש וכיון דלא כתיב וכתב לכן אפי' חק תוכות כשר כמו גבי שבת, וצ"ל דהמקשן הכריח דע"כ הך ברייתא אית לה גז"ש דאל"כ אמאי אינו יוצא בכתב שע"ג כיפה דהא גם זה הוי כתב לענין שבת אע"כ אע"ג דלענין שבת הוי כתב לגבי עבד ל"מ וטעמא מאי ע"כ משום דילפי' לה לה מאשה דכתיב וכתב ממעטי' מכה כתב שעל גבי כיפה ואפי"ה כתב שע"ג טבלא כשר וע"כ חקיקה כתיבה מקרי ופריך שפיר ולפי"ז דברי המג"א מוכרחין דע"כ גבי שבת דלא כתיב וכתב כתב שעל גבי כיפה כתיבה מקרי ודפח"ח

ולענד"נ בס"ד ליישב שפיר, ונקדים ג"כ ליישב דקדוק הנ"ל של האמרי אש דלמה הוצרך הגמ' לאתוי הך סיפא דאינו יוצא בכתב שע"ג כיפה וע"ג אנדוכתרי, דהנה האב"מ באהע"ז סי' ל"ה הקשה לשיטת הרמב"ם דהאומר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה מיפסל משום שלא לשמה א"כ תיקשי לי' מש"ס קדושין דף ס"ג בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו לכשאקחך תהי' קנוי' לך מעכשיו הא מ"מ מפסל משום שלא לשמה ותי' דנהי דמתורת שיחרור לא מהני מ"מ מהני מתורת שטר מקח דהו"ל כמוכרו לו, והא דגם שיחרור בעי לשמה היינו