ערוגת הבושם על או"ח קנח

לא הוי מכלל מלאכות, ובהדיא תניא בשבת דף ק"ו ע"ב הצד גזין וצרעין בשבת חייב דברי ר"מ, אמנם התוס' בשבת דף ע"ה כתבו וז"ל וצ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מחייב משום צידה וכוונתם על הירושלמי הנ"ל, ומבואר מדבריהם דמפרשי דעל צידת חלזון בלבד קאי האי מ"ד דא"ח אלא אחת, וראיתי בק"ע ובמה"פ על הירושלמי דמפרשי נמי דקאי על עיקר מלאכת צידה וכמש"כ בשם אור זרוע ולענ"ד לפי גרסתנו בירושלמי א"א לפרש כן מטעמא דפרישית אלא דגם אם נפרש כפי' התוס' דקאי על חלזון בלבד נמי יש לתמוה מאי האי דסיים ואתיא כמ"ד תחש שהי' בימי משה לא הי' אלא לשעה, וכי מאי עניינו לזה ואם ס"ל דלא הי' צריך לצודו, א"כ מ"ש חלזון דנקיט, אמנם פי' דברי הירושלמי מתחוור כשמלה חדשה, במש"כ הפנ"י שם דלמ"ד תחש שכיחא במדבר ופירשו מצודות לצודם א"כ כל הפורש מצודה בשבת ולאחר שעה ניצוד שם חיה חייב למפרע על פרישת המכמורת כמו המבשל והאופה והה"ד צד חלזון חייב. אך למ"ד לפי שעה נזדמנה למשה רבינו ע"ה א"כ היא באתה בגבולו ושם צד את התחש א"כ אינו חייב אלא מיד בשעת פרישה וכדס"ל להתוס' בפ"ק דף ב' ול"ד לאפי' ובישול דהתם אם יניח כך יבשל ויאפה ממילא משא"כ הכא מאן יימר שיבוא לתוכה חי' א"כ אין בפורש מכמור בים משום צידה דדוחק למצוא צד חלזון ידוע בידו ממש מן הים, עיי"ש בפנ"י ובחי' ח"ס ז"ל ולפי"ז צידה לכו"ע אב מלאכה היא, והנה אמת נכון הדבר

ב) כללא הוא דכל שבמינו ניצוד חייבין עליו משום צידה, ועיי' במג"א סי' תצ"ז סק"ו הביא בשם יש"ש דבדגים לא שייך צידה, אלא חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, והוכיח כן מירושלמי פרק כ"ג שם האי מאן דצייד כוורא חייב משום קוצר, ומדל"ק משום צד ש"מ בדגים ל"ש צידה דלא הוי דומיא דמשכן וע"ש במג"א דא"ר מירושלמי דהתם מיירי בדג שהוא כבר ניצוד ועומד בתוך הארגז ע"ש, וראיתי במנ"ח שדימה דהיש"ש כיון על ירושלמי הנ"ל, ולא ראה דברי היש"ש בפ"ג דביצה ע"ש, ומירושלמי הנ"ל א"ר כלל לא מבעי' כפי' האו"ז, א"כ ס"ל להאי מ"ד דצידה לא הוי מלאכה כלל א"כ פשיטא דלא קיימ"ל כן אלא אפי' אם נפרש כפי' התוס' דל"ק אלא בצידת חלזון מ"מ הא עכ"פ פלוגתא דתנאי היא, ולא קיימ"ל כמאן דפוטר וממילא בלא דחי' המג"א נמי אין ראיה כלל מהירושלמי דמייתי היש"ש דהא פלוגתא דתנאי היא בירושלמי ופסקי' הילכתא כמאן דמחייב. וכדמוכח נמי מש"ס דילן

ל א) המפשיט את העור, עיין רמב"ם פי"א דשיעורו כדי לעשות קמיע, וכתב ההמ"ג דהוא נלמד מהא דאמרי' בש"ס דף ע"ט דשיעור המוציא עור כדי לעשות קמיע ואמרי' התם לעבדו בכמה ליש. מיהא התם מיירי במוציא עור שאינו מעובד אלא עור העומד לעבדו ובפי' רש"י שם, אמנם בש"ס דילן גרסינן המעבדו בכמה עיי"ש, ועיין במרכבת המשנה שהקשה הא עסקינן בש"ס שם דג' עורות הן. ומסקי' דעור לח כמו שהופשט שיעור ההוצאה הוא כדי לצור משקולת קטנה, ע"ש דקאמר התם בבישולה, א"כ המפשיט את העור דהעור עדיין לחה כמו שהי' הו"ל שיעור הוצאה כהנ"ל, ההד"נ שיעור העיבוד ושיעור ההפשט כיון דלההמ"ג שיעור מלאכת העור נלמוד מדין הוצאה וצע"ג, וכן הקשה בס' מנ"ח, והדבר צ"ע, ובאמת הקושיי' אינו אלא לפי מש"כ ההמ"ג שיעורו דכל מלאכת העור נלמוד משיעור הוצאה, אבל מהגמ' לא מוכח דתלי' זה בזה, וראיתי במרכבת המשנה שכתב ליישב מש"כ הרמב"ם המפרק מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא ג"כ תמוה דהא בדין הוא שיהא שיעורו כדי קלף ודוכסוסטוס דשיעורו כדי לכתוב עליו מזוזה או פ' שמע עיי"ש ותי' כיון דקלף ודוכסוסטוס חזי נמי לקמיע הלכך חייב המפרק גם על שיעורא זוטא אע"ג דלענין הוצאה אינו חייב, אלא על שיעורא רבא דמזוזה ושמע היינו כדאמר אביי דף ע"ח דכ"מ דשכיח ודלא שכיח אזלי' בתר דשכיח אפילו לקולא וכ"ז לענין הוצאה משא"כ העושה מלאכה בידים דאחשבי' ועינינו הרואות דקטרח הלכך חייב אשיעורא זוטא אע"ג דלא שכיח הלכך חייב אשיעור קטן כמו דאמרי' לענין מגבל טיט, אע"ג דקיימ"ל אין אדם טורח לגבל פי כור ולצבוע דוגמא לאירא לענין הוצאה מ"מ במלאכת בישול וגיבול חייב על שיעור הקטן ה"כ בנ"ד כיון דחזינן דפירוק שיעור קמיע חייב בשיעורא זוטא ע"ש, ובזה יתיישב נמי שפיר קושיי' הנ"ל, דההמ"ג שפיר קאמר דשיעור המעבד והה"ד כל מלאכת העור ילפי' משיעור הוצאה דעור דשפיר נלמוד כן מק"ו אבל מ"מ היכא דאשכחן בעור שיעורא רבא לענין הוצאה, אין ללמוד משם דבפחות משיעורא הנ"ל א"ח כיון דעכ"פ איהו קטרח להפשיט שיעור לעשות קמיע חייב בשיעורא זוטא, וא"ש בס"ד, ועיין מש"כ התוס' בכיו"ב בר"פ המוציא וע"ש בפנ"י ודו"ק, ומ"מ צ"ע א"כ בכותב אות אחת נוטריקון אמאי לא יתחייב משום דחזינן דאחשבי, וכבר הקשתי כן במלאכת כותב ע"ש אבל לסברא הנ"ל כש"כ דקשיא טפי

ב) אמרי' בש"ס דף קי"ב היכא דשקיל לי' בברזא ליכא משום מלאכת הפשט, ופי' רש"י דבחתיכות דקות מפשיט וחותך דאין דרך הפשטה בכך ולאו מלאכה היא אלא שבות, ובתוס' פירשו דאפי' שבות ליכא דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד ע"ש, וצע"ג דהא לפי מה דמבואר בש"ס דף ע"ד, וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ע"ש א"כ ה"נ יהי' עכ"פ אסור משום ח"ש ואפי' את"ל דבשבת ח"ש מותר מה"ת כמש"כ הח"צ מ"מ מדרבנן מיהא ליתסר ונראה לי בס"ד דלא מיתסר ח"ש אפי' מדרבנן אלא היכא דשייך חזי לאצטרופי וזה שייך בשאר מלאכות כגון מוציא חצי גרוגרות דאם יוציא עוד חצי גרוגרת יצטרף עמו, וכ"כ כותב אות א' דאם יכתוב עוד אות א' יצטרפו, משא"כ במפשיט עור פחות מכדי לכתוב קמיעה ושקיל לי' בברזא, א"כ אפי' אם ת"ל דמפשיט עוד חצי שיעור מ"מ לא יהיו ראויין שני חתיכות הנ"ל לכתוב עליהו קמיעה **(צ"ע אמאי לא יהו' ראוין הא יכול לדבקן יחד ולכתוב עליהן קמיע.)** וא"ש בס"ד

לד הכותב א) שיעור הכותב שתי אותיות כדאיתא במשנה פ' כ"ג וס"פ הבונה, והנה בכל האבות מלאכות דקחשיב לא תני שיעורא כ"א בעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין וכ"ג בכותב שתי אותיות ומוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. וכבר עמדו בזה התוס' שם, וסביר הייתי לומר דבשאר מלאכות עצם המלאכה לא תלי' בשיעורו דאפי' מוציא חצי גרוגרת נמי מקרי הוצאה, אלא שהוא חצי שיעור משא"כ בהני לא מקרי מלאכה כלל בפחות משיעור זה, ואפי' ח"ש ליכא דהו"ל כמו מעביר ב' אמות ברה"ר, אבל ח"א לומר כן גבי כתיבה דהא תנן בס"פ הבונה הכותב שתי אותיות אחת שחרית ואחת בה"ע בשתי העלמות ר"ג מחייב וחכמים פוטרין, ואמרי' בגמרא דפליגו אי יש ידיעה לח"ש, משמע דעכ"פ ח"ש מיהא איכא, ע"כ נראה לענ"ד די"ל משום דס"ל לר"א אחת על האורג חייב וההד"נ בכותב אות אחת סמוך לכתב נמי חייב לר"א כדאיתא ס"פ הבונה, וא"כ קמ"ל מתני דבכל ענין בעינן ב' אותיות דוקא ולאפוקי מדר"א, וזה שייך במלאכת אורג ועושה שתי בתי נירין וכיו"ב וכ"כ במלאכת כתיבה ומחיקה, משא"כ בשאר מלאכות דלא שייך זה, אלא דצע"ג הא אמרי' בסוף הבונה כתב אות א' והשלימה לספר ארג חוט א' והשלימה לבגד חייב ואמרינן