ערוגת הבושם על או"ח קנז

ע"כ מיירי בסותר כדי לעשות פתח דחייב נמי משום בונה, מיהא אבונה לא מחייב דהא כבר תני לי' בונה, נמצא דהעושה כל אבות מלאכות כסדר ששנויים במשנה עושה מ' מלאכות ומ"מ אינו חייב אלא ל"ט חטאות, והיינו דקתני אבות מלאכות ארבעים אלא שחסר א' דלא מחייב עליו חטאת וכה"ג כתב התוי"ט גבי תופר שתי תפירות ע"ש וזה נכון בס"ד, ויתיישב בזה הא דנקיט תנא הבונה והסותר ולא תני איפכא דסדר הבנין כך הוא סותר ואח"כ בונה ולהנ"ל ניחא ויתיישב בזה ג"כ קושיית התוס' בב"מ דף ל"א לרש דפוטר סותר אפי' ע"מ לבנות במקומו אלא דוקא אם ע"י סתירה זו יהי' הבנין יותר טוב משלא היה הבנין ראשון מעולם כמו במכבה ע"מ לעשות פחמין ע"ש, א"כ באבות מלאכות דתני סותר היכא משכחת לה סתירה בכה"ג ולמ"ש ניחא שפיר בס"ד ודו"ק היטב

כז המכה בפטיש א) לפירש"י בר"פ הבונה, היינו שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת. הוא מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת והוא גמר מלאכה של חוצבי אבן, ע"ש, והתוס' הקשו ע"ז דשבק תנא גמר מלאכה דכלים דהוי במשכן ונקט גמר מלאכה דאבן דלא הוי במשכן, ומתוך כך פירשו דמכה בפטיש דקחשיב באבות מלאכות היינו גמר מלאכת הכלים, וכן פירש"י שם בהדיא מיהא במתני' דהבונה כמה יבנה קתני המכה בפטיש ובמעצד ויש לתמוה למה לי' למיתני מעצד הא היינו הך, אע"כ דהתנא רוצה למתני תרי גוני מכה בפטיש א' בבנין אבנים, והאי מעצד היינו בבנין כלים ובתרווייהו איכא משום מכה בפטיש משו"ה הוצרך רש"י לפרש האי מכה בפטיש היינו חוצב אבן מן ההר, משא"כ במתני' דאבות מלאכות דהתם קאי לפרושי מלאכות דהוי במשכן פירש"י באמת דכן אומן מכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה ע"ש, ונתיישב שפיר קושיית התוס', ולפימ"ש התוס' דמכה בפטיש נמי היינו גמר מלאכת כלים, צע"ג למה הוצרך לאשמעינן מכה בפטיש ובמעצד, מאי נפק"מ בזה ומהיכ"ת הוי ס"ד לחלק בין מעצד לפטיש, ובחי' כן מפרש מעצד היינו מה שחולקין את הקרשים והוא מה שקורין בל"א הובי"ל, ובזה ניחא גם להתוס' אבל לא אבין איך שייך בזה לשון המשנה המכה בפטיש ובמעצד הא כלי זה אינו נעשה להכות, וצ"ע, והא דלא כתב רש"י גם במתני' דאבות מלאכות מכה בפטיש היינו גמר מלאכת חוצבי אבן, י"ל דא"כ יוקשה אמאי שבק תנא גמר מלאכת כלים ונקט מלאכת בנין אבנים וכמו שהקשו התוס' ותו דהתנא ע"כ לא מיירי בבנין אבנים דא"כ הו"ל למנקט מכה בפטיש קודם בונה וסותר דהכי סידרא דבונים, א"ו דלא מיירי מתני' אלא מגמר מלאכה דכלים. וזה נכון בס"ד ועי' תויו"ט וחי' ח"ס ודבריו צ"ע ע"ש

ב) בספר מג"א להגאון מהרמ"ב כתב דבמילה דהו"ל מתקן גברא חייב משום מכה בפטיש ובס' מנ"ח פליג עליו מסברא, דל"ש מכה בפטיש אלא במשלים מה שהי' חסר ע"פ טבע העולם, אבל כיון דלא מתקן מנא מה שצריך לו מתיקון העולם אלא מחמת מצוה זה לאו מלאכה הוא ע"ש, והא דקאמר בשבת ק"ו מה לי מתקן מנא מה לי מתקן גברא אין הכונה דחייב משום מכה בפטיש אלא כיון דהוי מתקן גברא ממילא לא חשיב מקלקל בחבלה וחייב משום חובל עיי"ש, ולענ"ד צע"ג לשיטת המג"א הנ"ל מאי קאמר מדאיצטרך קרא למשרי מילה ש"מ מקלקל בחבלה חייב, והא קרא איצטרך דאל"כ הוי חייב משום מכה בפטיש וצריך לומר דאיה"נ הא דמשני מה לי מתקן מנא מה לי מתקן גברא ולפי"ז דין הנ"ל תליא בפלוגתא דתנאי אי מקלקל בחבלה חייב, ע"כ כל כה"ג לאו מכה בפטיש הוא אלא אם הוא משלים דבר החסר מתיקון העולם, ולמ"ד מקלקל בחבלה פטור גם תיקון מצוה אית בי' משום מכה בפטיש, ועפ"ז י"ל פרפרת נאה ליישב הא דמקשים האחרונים על הא דמייתי הרי"ף ברייתא דספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, ובפרק ר"א דמילה דף קל"ו פריך ממהל היכי ממהלינן ומשני ראב"א מלין אותו ממ"נ אם בן ח' הוא מחתך בעפר בעלמא ופריך מברייתא דספק בן ז' ספק בן ח' ואמאי למהלי' ממ"נ, ומשני הא מני ר"א דאמר מכשירי מילה דוחין שבת ומיירי במכשירין, וכיון דאנן לא קיי"ל כר"א א"כ למאי נפק"מ מייתי הרי"ף האי ברייתא, ולהנ"ל י"ל דלכאורה תיקשי על ראב"א, בשלמא לענין חובל שייך ממ"נ אבל מ"מ משום מכה בפטיש לתחייב דעכ"פ מתקן הוא כיון דהשתא מיהת צריך למוהלו מחמת ספק, א"כ הו"ל מכה בפטיש וצריך לומר דס"ל מכה בפטיש לא שייך בתיקון דאינו אלא משום מצוה, וכ"ז למ"ד מקלקל בחבלה חייב אבל למאן דפטר מקלקל בחבלה ע"כ תיקון מצוה נמי אית בי' משום מכה בפטיש, א"כ לא שייך ממ"נ, ושפיר קאמר הרי"ף דספק בן ח' אין מחללין עליו דס"ל כמ"ד הנ"ל, ואין להקשות א"כ יקשה קושיית הגמרא ומהל היכא מהלינן לדידן, ז"א דבאמת בסתם ולדות לק"מ קושיית הגמרא דהא רחמנא אמר ביום השמיני אפי' בשבת וע"כ משום דאזלינן בתר רוב ולדות, וע"כ קושיית הגמרא אינו אלא משום דר"ג מיירי נמי בבן ח' כמבואר שם בתוס' ובזה ל"ש לומר דאזלי רוב ולדות. אבל בספק בן ח' למ"ד מקלקל בחבלה פטור באמת אין מחללין משום מלאכה מכה בפטיש וא"ש בס"ד

כח הצד צבי א) גרסי' בירושלמי פ' כ"ג הצד חלון ופצעו אית תנא תני חייב שתים, ואית תנא תני אחת מ"ד שתים אחת משום צד, ואחת משום נטילת נשמה, ומ"ד אחת הדא היא משום נטילת נשמה, ולית לי' צידה, ואתיא כי הא דאמר ראב"י ר"א ורשב"ל משמעי' דר"מ כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן גנזה, פי' לא הי' צורך לצודה, והנה פשטות הלשון משמע דהאי תנא לא חשיב צידה בהדי אבות מלאכות מדלא הוי במשכן, וראיתי בס' אור זרוע הגדול ה' שבת דמייתי האי ירושלמי ומפרש לה נמי דבצידה פליגו אי הוא מאבות מלאכות ע"ש אלא שכתב תימא אמאי לא יליף צידה מאילים מאדמים, ולא תי' כלום ותימא על תמיהתו, הא משנה מפורשת בר"פ שמונה שרצים חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור א"כ באילים מאדמים ליש צידה כלל, אולי ס"ל אלים מאדמים לאו איל זכר שבמין כבשים קאמר אלא איל חי' ממין איל צבי ויחמור שכ' תורה גבי חיות טהורות, ובזה שפיר שייך צידה, אבל יותר נראה דזכרים ממין כבשים קאמר דאל"כ הול"ל אילים כדכתיב יחולל אילות ה"נ אילים הול"ל, ואלים משמע כבשים זכרים, ובהני ל"ש צידה וא"כ לק"מ אלא דאי קשי' הא קשיא ת"ל משום צידת חלזון גופא דהוי במשכן, ואי ס"ל דבצידת חלזון לא שייך לחייבו משום צידה א"כ מאי ארי' משום דתחש ברי' לפי שעה הוי, ת"ל דבלא"ה לא שייך למילף צידת חלזון מצידת תחשים, ושוב ראיתי דגירסת האור זרוע בירושלמי הצד צבי והשחטו הצד חלזון והפצעו וכו', ואית תנא תני אינו חייב אלא אחת, וקאי גם אצידת צבי, ולפי"ז הוצרך לומר דתחש לא הי' אלא לפי שעה, אבל בחלזון י"ל בלא"ה ס"ל דל"ש משום צידה, אבל בירושלמי שבפנינו לא פליגו הני תנאי אלא בצידת חלזון וא"כ הדק"ל אמאי לא יליף מצידת חלזון גופי' ואי אית לי' מסברא דל"ש בזה צידה א"כ מאי עניינו אי תחש הי' לדורות או לא, תו תמוה דלפי' הנ"ל צ"ל דלר"מ צידה