ערוגת הבושם על או"ח קנה

ועוד דלא הו"ל לכוללם יחד דהא מנפץ את הצמר אינו חייב אלא חדא ואלו מנפץ את הפשתן חייב נמי משום דש כדאיתא בש"ס בהדיא וצע"ג, ועיין בש"ס מו"ק דף כ' ע"ב וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתים, ולהנ"ל טפי הוי לאקשוי' מבריית' דהמנפץ חייב משום דש אע"ג דבלא"ה חייב משום מנפץ דהוי קשי' טפי דאלו ר"כ אמורא הוא ע"ש בתוס' דמקשה מר"כ אע"ג דהוא אמורא משום דהוי גברא רבה, ולהנ"ל הו"מ לאקשוי מברייתא הנ"ל, וי"ל דאי מברייתא הו"א דלעולם לא מחייב אלא חדא, וקמ"ל דאי התרו בו נמי משום דש חייב דלא תימא דהו"ל כאלו התרו בו משום דבר שאינו מעין מלאכתו. אבל אכתי הומ"ל דלא מחייב אלא חדא אפי' היכא דאיכא תרתי וזה פשוט, ומ"מ שיטת הרמב"ם בזה צע"ג

ב) ועפ"י שיטת הרמב"ם הנ"ל היה כראה ליישב ע"כ הא דדקדוק התוס' יו"ט במתני' דאבות מלאכות ארבעים ח"א, ואמאי לא תני אבות מלאכות ל"ט, ולהנ"ל י"ל הא מנפץ דקתני כולל נמי מנפץ דפשתן, ולפי שיטת הרמב"ם ועפ"י מש"כ הח"א איכא במנפץ תרי חטאות חדא מלכת מנפץ ועוד חייב משום דש, וא"כ הא עביד ארבעים מלאכות אלא כיון דכבר תני דש א"כ לא מחייב אמנפץ אלא משום מנפץ דדש הא כבר תני לה, וא"כ שפיר נקיט מתני' אבות מלאכות ארבעים דהא מ' נינהו אלא דלענין חטאות חסר א' דהא עבד שתי דישות בהעלם א', וא"ש בס"ד, והגם דיש לשדות בי' נרגא דאולי מנפץ דפשתן נהי דחייב נמי משום דש לשיטה הנ"ל מ"מ אינו אלא תולדה דדש ואלו מתני' אבות מלאכות קתני, מ"מ שיגרת לישנא דש"ס דקאמר הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה א' הן משמע דהוא בכלל אב מלאכה דדש, מדכייל להו בהדי דשא וכ"מ בתוס' דף ע"ד דכתבו דמנפץ הוי דש ממש ע"ש ודו"ק היטב

כג א) התופר שתי תפירות חייב, מבואר בש"ס דף ע"ד ע"ב, והא לא קיימא, ארבב"ח אר"י והוא שקשרן. פירש"י שקשר שני ראשי החוט לכאורה נראה דסגי בקשר א' לכל אחד משני ראשין בפ"ע משא"כ בקושר דעלמא לא מחייב אלא בקושר שני צדדי הקשר זה על גב זה, וכן מבואר בר"ן בשם הרא"ש, ואולי נתכוין לזה רש"י במה שפי' שקשר שני ראשי החוט דאל"כ מה בא לאשמעינן אטו לא ידענא לפרש לשון והוא שקשרו, וזה דלא כמש"כ התויו"ט במשנה דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת עיי"ש, וכבר הגיה עליו בתו"ח שם, ונסתפקתי אם תופר שתי תפירות ועשה עניבה באופן שלא מתחייב עליו משום קשר, אי סגי לחייב עכ"פ משום תופר כיון דלא בעי' שיקשור אלא כדי שתתקיים התפירה סגי נמי בעניבה, או דלמא בעי' קשר ממש **(עי' מהרש"א מהדו"ב דף ע"ד: שכ' דלא בעי' קשר של קיימא וכמש"כ הר"ן.)** ומסתברא דלפימ"שכ הר"ן בשם הרא"ש דסגי בקושר שני ראשי התפירה כאו"א בפ"ע הה"ד דסגי בעניבה, ועי' תויו"ט במשנה הנ"ל שהביא בשם הרב"י סי' שי"ב דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אע"פ שצריך שיקשור ג"כ, והקשה מהא דאמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות ואי חייטי לפומיה חייב י"ב ופירש"י אי חייטי לפומיה נעשית לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע"כ, והנה כ"ה שם בתו"ח דלא נמצא כן בב"י שלפנינו שכתב כן

ולענד"נ דאפילו את"ל כן מ"מ עד כאן לא קאמר הב"י אלא בתופר שתי תפירות משום דהאי קושר אינה אלא לצורך התפירה משו"ה לא מחייב עלי' בפ"ע, אבל בתופר הרבה תפירות דבזה פשיטא דלא בעי' שיקשור, דמחייב על תופר אפילו בלא שום קשירה, בזה ודאי אם עשה אח"כ קשר חייב נמי משום קושר לכו"ע והשתא ליכא סתירה מפירש"י הנ"ל לדברי מרן הרב"י, דבעבד חלתא וחייטי' לפומי' איכא הרבה תפירות ובודאי חייב משום קושר בפ"ע כנ"ל ברור ודו"ק

ב) נראה פשוט דלאו דוקא תופר בחוט, אלא הה"ד בעושה שתי תכיפות בחוט של ברחל או בתוכף שתי תכיפות במחט שקורין שנועקכאדיל ומחבר עי"ז ב' מלבושים יחד חייב, אע"ג דאינו עושה קשר בשני ראשיה דהא מידי הוא טעמא דבעי' שקשרן אלא משום דבענין אחר לא קיימא, וכהי"ג הא קיימי, וכן כתב בהדיא בס' קרבן נתנאל בפ' כלל גדול אות נ' ע"ש, **(עי"ש בקרבן נתנאל דהוי רק איסור דרבנן עי"ש.)** ותמה בזה על מה שנתפשט היתר שהנשים מחברין השלייער ע"י מחטים הללו הא הוי שתי תכיפות ע"ש וצ"ע

כה הבונה א) בריש פי"ב הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כ"ש, ואמרי' בגמרא בנין כיש למאי חזיא ומהדר הגמרא היכא אשכחן במשכן דכוותיה שהי' עושין בנין כ"ש ומסיק שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לסוכו אבר לסותמו וע"ש בתוס' ובחידושי הר"ן אסברא לה ביותר דאנן לא בעי' למגמר ממשכן אלא המלאכה עצמה, ולא שיעורה והכא אגוף המלאכה מהדר לאשכוחי במשכן דאנא אמינא כ"ש לא הוי מלאכת בנין כלל וכ"כ בחרישה, אבל שיעורא דבונה בודאי הלל"מ הוא ככל שיעורים שבתורה, ועי' בפ"ק דסוכה דגם שיעורי שבת הו"ל הלל"מ עיי"ש, אלא דצ"ע תינח בנין כ"ש באופן שעי"ז נגמר כל מלאכתו כגון חופר גומא להצניע פרוטות או שעושה פטפוט כ"ש לכירתו או סותם נקב קטן שבבירתו דכה"ג אשכחן במשכן שנקרא מלאכה אבל בונה בית, דרצונו לבנות בית או חומה באופן דע"י כ"ש אינו מעלה ואינו מוריד כלום נבנינו אכתי לא שמעי' דגם זה נקרא מלאכה מנלן ועכצ"ל כיון דאשכחן מיהת שם בונה בכ"ש דנקרא מלאכה ממילא מחייב גם בכל גוני בונה כ"ש, ובזה ניחא מאוד לשון המשנה דקתני הבונה כמה יבנה ויהא חייב ול"ק הכא בשאר מלאכות כגון החורש כמה יחרוש ויהא חייב אלא קתני סתמא החורש כ"ש ה"כ הול"ל הבונה כ"ש ולמה לאתחולי בלשון שו"ת, ולהנ"ל י"ל אי הוי קתני הבונה כ"ש חייב הו"א דוקא היכא דע"י בנין כ"ש כבר כגמר הבנין דאין צריך יותר כגון בגוני דאיתא בגמרא וכדאשכחן כוותיה במשכן, אבל אם בונה והולך הו"א כ"ש איננו מעלה ומוריד משו"ה נקיט הבונה כמה יבנה ויהא חייב דמשמעות המשנה דהוא בונה והולך ומ"מ כבר נתחייב בכ"ש, ויש ליישב בזה מ"ש התוס' דצריך לתן טעם אתנא דמתני' דאמאי תני בונה בתר זריקה והוצאה, ולהנ"ל י"ל משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כמ"ש התוס' בריש מכילתין, וה"נ בנין כ"ש מלאכה גרועה היא דמה"ט מהדר הגמרא היכא אשכחן דכוותי' במשכן. משו"ה תני להו בהדי הדדי וא"ש, וכה"ג דאמרינן בריש נדרים איידי דאתיא מדרשה חביבא ליה ע"ש בר"ן

ב) הרמב"ם פסק בפ"י מה"ש העושה נקב בלול חייב משום בינה, וכן גבי מעייל שיפתא בקופינא דמרא חייב משום בינה, ובמסתת כתב דחייב משום מכה בפטיש והוא תמוה דבגמרא פליגו רב ושמואל בהני תלת דלרב חייב משים בינה ולשמואל משום מכה בפטיש, וכיון דפסק גבי העושה נקב ומעייל שיפתא דחייב משום בונה הו"ל למפסק כן גבי מסתת ועוד דהילכתא כרב באיסורי, ובלח"מ מתרץ משום דקאמר בגמרא דר"י ס"ל דמסתת חייב משום מכה בפטיש פסק בזה כריו"ח, לגבי רב ואין זה מספיק כלל, דהא בגמרא עבדינן צריכותא דאי תני מסתת הו"א בהא קאמר רב משום דדרך בנין בכך אבל נקב