ערוגת הבושם על או"ח קנד

למיגזר דאטו אי שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי האור בשבת ע"ש, והנה ע"כ צ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא דרב יוסף ס"ל כן אליבא דר"י דלא גזר חמי החמה אטו חמי האור, משא"כ לרבנן דס"ל גזרי' תולדות החמה אטו תולדות האור הרי קמן דגזרינן, א"כ פשיטא דלכו"ע איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ, וזה ברור, והשתא יתיישב קושי' הנ"ל ברווחא בס"ד, דודאי אליבא דרבנן לא הוי מקשי מידי דנהי דל"ש בזה גזירה אטו תולדות האור כמש"כ המהרש"ל דאין דרך לחמם באור חול ואבק דרכים, מ"מ ידע דשפיר איכא למיגזר משום שמא יטמין ול"ש לומר כתי' התוס' לחלק בין מבעו"י למשחשיכה דהא רבנן גזרו אפי' בשבת חמי חמה אטו תולדות האור אבל אליבא דר"י כיון דלא גזר תולדות חמה אטו תולדות האור הוי משמע לי' למקשן דהה"ד דליכא למיגזר משחשיכה שמא יטמין ברמץ, וכדס"ל לרב יוסף באמת אליבי' משו"ה שפיר מקשה ותי' זה מרווח בס"ד

יב הגוזז את הצמר עיין מג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב הביא בשם הריב"ש דגוזז חייב אע"ג דהוי מלאכה שאצל"ג דבמשכן היו גוזזין עורות תחשים אעפ"י שלא היו צריכין לצמרן, **(עי' סדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק ל"ט ד"ה ומה שהשיג עי"ש.)** וצע"ג מי יימר דגזיזה חייב משום גזיזה דעורות תחשים דילמא משום גזיזת צמר הכבשים שהיו צריכין לתכלת וארגמן ותולעת שני ולעולם אימא לך דבגזיזה בעינן נמי מלאכה שצריכה לגופא ותו מנלן דהיו גוזזין את העורות תחשים כלל דילמא מכסה עורות תחשים הי' נעשית בעוד העורות בצמר שעליהן, וכן משמע פשטא דמילתא דהא מתרגמינן ססגונא ששש בגונין שלו ומסתמא הגוונין בצמר היו ולא בעורו וצ"ע וראיתי בחי' ח"ס על מס' שבת שעמד בזה ותלי' לה בפלוגת' דר' נחמי' ורבנן אי מכסה עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים הי' כאו"א בפ"ע שפיר י"ל דהי' בהדי צמרן אבל למ"ד מחצה של עורות אלים מאדמים ומחצה של עורות תחשים צ"ל כהריב"ש דהא עורות אלים משמע דהיו מגוזזים א"כ לא מסתבר דמחצה הי' בצמרן ומחצה בלא צמרן, ועפ"י הא תנא שפיר קאמר הריב"ש, ומ"מ קמייתא מיהא קשי' וצע"ג, ושוב ראיתי בתשו' הריב"ש שכתב בזה עוד טעם לשבח דזה לא מקרי מלאכה שאצל"ג דעיקר מלאכת גזיזה אינו מה שמפריד הצמר מן העור אלא מה שעי"ז העור מתנקה מן הצמר שעליה ול"ש לומר בזה דהוא מלאכה שאצל"ג דהא עכ"פ מה שהעור מתנקה עי"ז מן הצמר ומתתקן עי"ז הוי שפיר צל"ג ולהכי בנטילת צפרנים אע"ג דאין הצפרנים צריכין לו מ"מ הוי שפיר מלאכה הצל"ג כיון דעכ"פ מה שאצבעותיו מתתקנים הוי מלאכה הצל"ג וההד"נ בסריקות שערות ע"ש, ודוגמא לזה מצינו עוד כיו"ב במלאכת זורה ובורר דהתם כמי אע"ג דאין לו צורך באותו פסולת שנזרה ונברר מ"מ לא מקרי מלאכה שאצל"ג כיון דעיקר המלאכה הוא מה דהתבואה מתנקה עי"ז והתבואה צריך לגופא וה"נ דכוותי'

יג המלבן פירש"י במתני' דאבות מלאכות מלבנו בנהר, וצ"ע מה בעי רש"י בזה, וראיתי בס' מג"א שעמד בזה וכ' עפ"י מש"כ ההמ"ג בשם התוספתא דבכיבוס איכא איסור סחיטה, ושוב כתב ההמ"ג דכיבוס מלאכה אחרת היא דבסחיטה כתבו התוס' גבי כבשים שסחטן דף קמ"ה דאין סחיטה אלא בצריך למימיהן, והנה בכיבוס לעולם צריך למימיהן היוצאין כי רוצה בהן שיצאו המים ויכנסו שוב להבגד שעי"ז הבגד מתלבן ע"י כניסתן להבגד ויציאתן מהבגד זימני טובא זה ליבונו, וא"כ יש ג"כ סחיטה, אבל במכבס בנהר המים היוצאין מהבגד שוב אינם צריכין להם דמים אחרים באים תמורתן ובכה"נ ודאי דא"ח רק משום מלבן ולא משום סחיטה דהא א"צ למימיהן והיינו דדייק רש"י בנהר דוקא עכ"ד, ונ"ל דיש להוסיף תבלין עפ"י מש"כ התוס' יו"ט בטעמא דנקיט במתניתן ארבעים חסר אחת, ולא קתני ל"ט ע"ש, וכן עפ"י מש"כ גם אני בעניות דעתי לתרץ דקדוק לשון המשנה בזה והנה אם נימא דבכל מלבן איכא נמי איסור סחיטה, וסחיטה תולדה דדש הוא, א"כ הו"ל למתני אבות מלאכות ארבעים ואחת חסר שתיים, משו"ה פי' רש"י דמלבן מיירי דמלבנו בנהר באופן דליכא משום סחיטה כיון דא"צ למימיהן היוצאין ושפיר קתני מתניתן ארבעים חסר אחת, ומ"מ דבריו צ"ע דמש"כ דלעולם צריך למימיהן היוצאין כדי שיחזרו ויכנסו להבגד. זה ל"ש אלא באין לו כ"א מים מצומצמין ביותר, והוא מילתא דלא שכיחא, אבל כל שיש לו מים ברווחא שמכבס בהן ל"ש זה, וא"כ אי משום הא לא הוי צריך לרש"י לפרושי שמלבנו בנהר, וע"כ צ"ל הא דקתני בתוספתא דבכיבוס איכא איסור סחיטה, ע"כ לא ס"ל כהתוס' הנ"ל דאין סחיטה אלא בצריך למימיהן, ואולי י"ל דתלי' במלאכה שאצל"ג דכל שאין צריך למימיהן הו"ל מלאכה שא"צ לגופא וא"כ י"ל דהתוספתא אתי' כמ"ד מלאכה שא"צ לגופא חייב, ועיין בזבחים דף צ"ד דהוי ס"ד דרבא דכל כיבוס דלית לי' כסכוס לאו שמיה כיבוס ושוב דחי הש"ס מהא דאמרינן בבגד שרייתו זהו כיבוסו, ע"ש ואולי י"ל ודאי כיבוס שהוא תולדה דמלבן שייך גם בלא כיסכוס אבל מלבן שהיא אב מלאכה לא שייך אלא במשפשף ומהיי"ט הוי ס"ד דרבא דגם מכבס לא שייך אלא בכיסכוס והשתא דמלבן בעינא שישפשף א"כ אי נימא מלאכה שאצל"ג חייב ממילא אית ביה נמי משום סחיטה, **(עי' לעיל דף ס"ה ד"ה והא עי"ש בשם מג"א למהר"ם בינעטא ז"ל דמתני' ס"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור והוא היפוך ממש"כ רבינו כאן.)** משו"ה פירש"י דמלבנו היינו בנהר ובנהר בודאי לא צריך שפשוף דהמים הנכנסין ויוצאין ע"י שטיפת המים, היינו כמו שפשוף וא"כ אין כאן אלא משום מלבן גרידא כן נלענ"ד בסיד

יד המנפץ א) כתב הרמב"ם המכפץ את הצמר או את הפשתן חייב, מבואר מזה דס"ל מנפץ את הפשתן חייב משום מלאכת מנפץ וצע"ג דהא מבואר בש"ס דף ע"ג ע"ב תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה א' הן, ולכאורה צריך להבין דהא מנפץ קחשיב במתני' לאב מלאכה בפ"ע, ואיך קאמר הכי דהוי תולדה דדש, **(לפענ"ד כונת רש"י אינו דמשו"ה לא חשיב במתני' גבי מלאכת דישה משום דלאו גידולי קרקע דהא במתני' בלא"ה לא הוי מצי למיחשב לי' עם דישה דהא ניפוץ הוא דבר אחר ומה סוג יש לו עם דישה דהא ניפוץ דמתני' אינו כמו ניפוץ דברייתא שמפרק פשתן מגבעולין אלא סורק את הצמר, וכונת רש"י במ"ש וצמר גפן גידו"ק הוא היינו דאי לא הי' נידו"ק לא הי' לחייב משום דישה דלרבנן אין דישה אלא בנידו"ק ודו"ק, וממילא אין מקום לתמוה על הרמב"ם וגם אין להוכיח דהרמב"ם ס"ל דחייב שתיים וסרה תמי' דלקמן על הרמב"ם ובאמת לא זכיתי להבין סברת החיי"א דס"ל דמנפץ חייב ב' דהא ב' עניני ניפוץ יש ובזה סרה ג"כ תמיהת רבינו על ש"ס מו"ק שהקשה לקמן אמאי לא מקשי הש"ס מברייתא מפורשת.)** וצ"ל כמו שפי' רש"י שם בד"ה והמנפט וז"ל צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן ג"ק הוא להכי קרי ניפוץ דיליה תולדה דדש ולא קר' לי' תולדה דמנפץ דצמר עכ"ל והאי טעמא ניחא נמי במאי דחשיב הכי מנפץ לתולדה דדש ואלו במתניתן חשיב לי' לאב מלאכה בפ"ע דמתני' מיירי במנפץ צמר דלא הוי גדולי קרקע, וליכא לחייבו משום דש להכי חשיב לי' לאב מלאכה בפ"ע, משא"כ במנפץ הפשתן הוי תולדה דדש, אבל לפי מש"כ הרמב"ם דמנפץ פשתן נמי איתא בכלל מנפץ דהוי אב מלאכה בפ"ע א"כ צ"ע איך קחשיב לה בברייתא בהדי תולדה דדש וצ"ל דס"ל להרמב"ם דמנפץ פשתן חייב שתים אחת משום מנפץ ואחת משום דש, יעיין בח"א ה"ש כ' כ"ג דכתב באמת דמנפץ פשתן חייב שתים, ועיין בשבת דף יד בתוס' ד"ה אע"ג דאיכא דדמי' לי' חשיב כ' הא דלא חשיב נמי מנפץ לאב מלאכה אע"ג שבמשכן היו מנפצין פשתן לעשות יריעות ושאר דברים וכו' עיי"ש, ואי אמרי' דמנפץ פשתן חייב נמי משום מנפץ דחשיב לי' אב במתני' אין מקום לקושי' התוס' כלל, דהא איתא בכלל מלאכת מנפץ דקתני בהדיא, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דמנפץ פשתן אינו חייב אלא משום דש לחודי' ולא משום מנפץ דקתני מתניתן, וזה דלא כשיטת הרמב"ם הנ"ל

אלא דצלע"ג על הרמב"ם דהו"ל לבאר דמנפץ פשתן חייב שתים אחת משום דש ואחת משום מנפץ,