ערוגת הבושם על או"ח קנב

דס"ל סתמא בתרא עדיפא ועיי' עוד מזה לקמן בסמוך והנה ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דקאמר בביצה דף ל"ג קיטמא שרי ופשוטו כפירש"י שם א"כ מוכח דבמידי דלאו בר גיבול אפי' משיגבל אינו חייב ולשיטת הראב"ד צ"ל כמש"כ התוס' שם א"נ כמש"כ הרב"י בסי' תק"ז וכן המג"א שם מיישב זה אליבא דשיטת הראב"ד עיי"ש, והנה להרמב"ם גם מורסן לאו בר גיבול הוא כלל וא"ח אפי' משיגבל כפשטא דש"ס בפ' מי שהחשיך הנ"ל, וא"כ מוכח נמי מש"ס הנ"ל כאוקימתא דרבה, דאף משיגבל אינו חייב, ולהראב"ד צ"ל דמורסן בר גיבול הוא, והא דקאמר התם בש"ס דלאו בר גיבול היינו דוקא לגבי קמח כן כתבו התוס' בפ"ק דשבת וכצ"ל דס"ל להראב"ד, ולפי מש"כ מרן הרב"י בסי' שכ"ה אליבא דהראב"ד צ"ל כפי מה שביאר דבריו בס' בינת אדם דבמידי דלאו בר גיבול נמי חייב משיגבל ואין כוונתו של הראב"ד להשיג דבמידי דלאו בר גיבול יהא חייב מנתינת מים תהו שכתב הראב"ד דטעה היינו כיון דסברת אביי היה דמידי דלאו בר גיבול חמיר א"כ איך נימא למסקנא מהיפוך להיפוך דקיל, אע"כ לפי המסקנא לריב"י לא שני לן בין מידי דב"ג או אינו ב"ג ועכ"פ משיגבל חייב

ב) הרמב"ם בפ"ג מה"ש הביא מתני' דפ"ק דשבת דאין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין שכ"כ שם הב' שורין דיו וסממנים וכרשינים משחשיכה והן שורין והולכין כל השבת כולה, והקשה הלח"מ בפ"ח מה"ש, הא בגמרא מוכח דמתניתן אתי' כרבי דחייב משיתן את המים ושרייתו זהו גיבולו, ואלו לריב"י שרייתו מותר גמור אפי' בשבת וא"כ למה לו להביא דין הנ"ל הא אפי' בשבת שרי' וכיו"ב תסוב הקושי' גם על הרי"ף ועיין לח"מ מה שכתב לתרץ עפ"י מש"כ ההמ"ג דבשריי' דיו אית בי' חיובא משום צובע, אבל פירושו בש"ס פ"ק דשבת דחוק מאוד ועיין בס' ק"נ פ"ג דביצה גבי האי דקוטמא שרי מה שטרח ליישב שיטת הרמב"ם בזה ולא עלתה בידו מ"ש ולענ"ד נראה בס"ד ברור דע"כ לא פליגו רבי וריב"י אלא לענין חיוב חטאת אבל איסורא איכא אליבא דר"י ב"י אפי' במידי דלאו בר גיבול וכן מוכח בהדי' מגיבול קמח קלי וחרדל המבואר בסי' שכ"א ע"ש, ועיין בסי' שכ"ד גבי גיבול מורסן, והא דדייק בפ"ק דשבת במתני' דאין שורין דיו וכרשינים. דמתני' דלא כריב"י לאו מדברי ב"ה דייק אלא מב"ש, משום דממתני' מוכח דבמידי דאינו אסור בשבת אלא מדרבנן מודים ב"ש לב"ה דהא קתני ושוין או"א שטוענין קורת בה"ב ועיגולי הגת, ש"מ דשריית דיו וסממנים אסור מדאורייתא, וע"כ שפיר דייק מתני' דלא כריב"י אבל אליבא דב"ה איה"נ דאפי' לר"י ב"י נמי לא שרי' אלא בע"ש ולא בשבת וא"כ קושי' על הרמב"ם מעיקרו לק"מ וכן דברי הרי"ף עולין כהוגן כן נראה לי ברור ופשוט בס"ד

ג) בס' מג"א להגאון מהר"ם בנעט נתקשה לישה במשכן היכא הוי, דאין לומר דהוי לישת סממנים דתינח לרבי דחייב בנתינת מים וכ"נ לשיטות הסוברים במידי דלאו בר גיבול הכל מודים דחייב בנתינת מים אבל לשיטת הרמב"ם קשי', וע"ש שנדחק בזה, ולענ"ד נראה בס"ד עפ"י מה דאמרי' בריש הבונה בענין כ"ש למאי חזי שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליהן יורה דכוותי' גבי משכן מבשלי סממנים לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן עושין פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה, ונהי דהגמרא פריך עליו ודחי דאין עניות במקום עשירות היינו משום דמסתמא לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחילתם דיים והותר, אבל מ"מ הא ודאי קיימי גם במסקנא דהיו עושין פטפוטי כירה לשפות עליה קדירה לבישול סממנים, וא"כ ממילא אשכחן לישה דהוי במשכן דהא המגבל את העפר חייב משום לש כנלענ"ד בס"ד

ד) נסתפקתי אי יש לישה אחר לישה כגון דבר שכבר נילוש ונתייבש ונותן עליו מים לרככו אי אית בי' משום לישה או לא, ונלענ"ד **(לפענ"ד י"ל דאין ראי' מהרא"ש דהא אפי' אמרי' יש לישה אחר לישה היינו דוקא אם כבר נתייבש, וא"כ י"ל דהרא"ש איירי בלא נתייבש עוד וממילא אין כאן תפיסה על הב"ח דהיא בשכבר נתייבש איירי וא"ל מהטו"ז סי' שכ"א דאסור לערך הקמח של מצה בשבת די"ל דרק מדרבנן אסור עי"ש.)** ונלענ"ד דיש לפשוט האי ספיקא ממש"כ הרא"ש בפ"ג דביצה בהא דפי' רש"י קיטמא שרי משום דאפר אינו בר גיבול ומותר לגבלו ביו"ט, והקשה הרא"ש הא מוכח בפ"ק דשבת דאי מגבל את האפר לכ"ע חייב ואי לאוקימתא דאביי דאמר מאי אפר עפר א"כ כש"כ דחייב אפי' בנתינת מים גרידא במידי דלאו בר גיבול ותי' דאליבא דרבי אפשר לפרש דמיירי שנתן בו מים מעיו"ט ונתינתו זהו גיבולו, וכבר נתגבל מעיו"ט, הרי מוכח דס"ל להרא"ש דאין לישה אחר לישה, ואין לומר דוקא בעפר דלאו בר גיבול הוא, דהא לרבי קיימי' התם ולדידי' אין חילוק בין מידי דבר גיבול ללאו ב"ג, ומרבי כשמע לדידן, אלא דצל"ע לפי"ז אמה שכ' הב"ח בסי' תק"ז דטיט שנתגבל מעי"ט ונתייבש אסור להוסיף עליו מים ביו"ט ע"ש, משמע דס"ל יש גיבול אחר גיבול, וכן המג"א בסימן שכ"א כתב דאסור להשתין מים על גבי טיט שנתייבש ע"ש. משמע דיש לישה אחר לישה וצ"ל דמ"מ איסור דרבנן מיהת איכא, מיהא מדברי הרא"ש משמע דאפי' איסור דרבנן ליכא דהא לגמרי שרי עיי"ש ודו"ק

יא האופה א) אמרי' בגמרא דאופה לא הוי במשכן ובכלל אופה הוי מבשל, והיינו אב מלאכה דהוי במשכן, ותנא שבק מבשל משום דסידורא דפת נקיט, ויש לחקור במבשל דבר שנאכל כמות שהוא חי מי חייב משום מבשל או לא וראיתי בהגהות ח"ס ז"ל בשו"ע סי' שי"ח הביא בשם תשו' הרדב"ז דבדבר שנאכל כמות שהוא חי א"ח, **(יש להביא סמך לשיטת הרדב"ז מהא דשמן אין בו משום בישול משום דאין צריך בישול עי' ב"י סי' שי"ח והפר"ח ס"ל דמים אין בו משום בישול.)** מידי דהוי אדבר שכבר נתבשל כמאב"ד והה"ד נאכל כמות שהוא חי, והוא תמוה כמו שהקשה בח"ס שם מהא דתנן אין נותנין ביצה בצד המיחום בשביל שתתגלגל, ואמרי' בגמרא גלגל מהו, ואמר רב יוסף גלגל חייב חטאת, מדתנן כל שבא בחמין מע"ש וכו' חוץ מקוליס האספנין מפני שהדחתן זו היא גמר מלאכתן עכ"פ מוכח בהדיא דגם בדבר שנאכל כמות שהוא חי נמי איכא חיוב חטאת, ונראה ליישב בס"ד עפ"י מה דמבואר בלבוש סי' שי"ח הא דחייב בקוליס האספנין היינו משום מלאכת מכה בפטיש כפשטות לשון המשנה מפני שהדחתן זהו גמר מלאכתן, **(עי' מ"ח מלאכת אופה דל"ש מכב"פ בבישול ואפי' משום דמבפ"ט ל"ש רק אם נגמר תומ"י כמו מבפ"ט שהי' במשכן משא"כ בבישול ואפי' לא נגמר תומ"י עי"ש ולפי"ז אין ראי' דהלבוש מיירי בקולים האיספנין דנגמר תומ"י בשעת מעשה משא"כ בשאר בישול ובזה לא קשה מה שהקשה אאמו"ר ז"ל בדף דלהלן על הלבוש דלפי דבריו אמאי מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח דהאי ברייתא ס"ל דלא גזרינן תולדות תמה אטו תולדות האור ואי האיסור הוא משום מכב"פ מאי חילוק יש בין תולדות האור לתולדות חמה עי' לקמן ולהנ"ל לק"מ דהלבוש לא מיירי רק בקולים האספנין.)** ולפי"ז ע"כ הא דקאמר בגמי גלגל חייב חטאת נמי משום מכה בפטיש הוא דחייב דהא הש"ס מדמה לה לקולייס האספנין, מיהא נ"ל די"ל דלא שייך ענין מכה בפטיש אלא בגומר דבר שלם כגון ביצה שלימה או קוליס האספנין אבל בתבשיל שאינו דבר שלם ל"ש מכה בפטיש דעיקר מלאכת מכה בפטיש היינו בדבר שהוא נעשה ונגמר והוא דבר שלם. וכגון עושה כלי שלם וכיו"ב וא"כ ניחא שיטת הרדב"ז הנ"ל דאיהו ל"ק אלא דא"ח משום מבשל, וגלגל ביצה לאו משום מבשל מחייב. אלא משום מכה בפטיש כנ"ל בס"ד

ועפ"ז נ"ל ליישב קושי' התוס' במתני' דר"פ כירה בש"א חמין אבל לא תבשיל וב"ה אומרין חו"ת, והקשו בתוס' שם למאי דהוכיחו דסתם תבשיל מיירי אפי' בשל כמאכל ב"ד, א"כ ע"כ ס"ל לב"ש מצטמק ויפה לו אסור א"כ מ"ש חמין מתבשיל עי"ש, ולהנ"ל י"ל דבתבשיל שהוא כמאכל ב"ד אפי' מצטמק ויפה לו נמי א"ח לב"ש, מיהא בתבשיל משכחת לה מיהת דחייב משום