ערוגת הבושם על או"ח קנא

והנה הלשון מותר לפרר לחם לפני התרנגולים משמע שמפרר לפני התרנגולים והיינו לאכול לאלתר ומ"מ הוצרך בזה לטעמא דאין טוחן אחר טוחן, מוכח מזה דלעצמו הוא דקאמר לאכלו מיד שרי אבל לתרנגולים אפי' לאלתר אסור אי לאו משום טוחן אחר טוחן וצע"ג בזה

ד) כתב המג"א בס"ק י"ב דבר שאינו חפץ לאכלו אסור ללעסו בשיניו משום טחינה, ומייתא ראיה מהא דתנן בפ' ראד"מ אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן ופירש"י כמה דאפשר לשנוי משנינן, ומספק"ל אם מותר ללעוס בשיניו כדי להאכיל לתינוק שאינו יכול ללעוס בעצמו, דנהי שכתב המג"א בס"ח דמותר לחתוך בשר דק דק אפי' למי שאיננו יכול ללעוס בלא זה, דאזלינן בתר רובא דעלמא מ"מ הא מוכח ממש"כ בס"ק י"ד דדוקא בשר משום דבלא"ה לכ"פ לא מקרי ג"ק, אבל גרוגרת וחרובין דהוי ג"ק ממש בעינן דוקא שהיא יהי' יכול ללעסו, ולא אזלי' בתר רובא כן הביא המחהש"ק שם בשם תוס' שבת, וא"כ י"ל דאסור ללעוס לצורך אכילת תינוקות כ"א בשר או לחם, אבל לא פירות שהם ג"ק ממש ואית בהו משום טוחן, והעולם אין נזהרין בזה: **(ולפענ"ד יש להעולם על מה שיסמוכו עפ"י מש"כ הרמ"א שם דלאכלו לאלתר הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכלו לאלתר וזה ג"כ משום דלאחרים לאכלו מיד ג"כ שרי כמבואר להדי' בתוס' דף ע"ד וכן משמע מלשון רמ"א בסי' שב"א דכ' וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח אבל לאכלו מיד הכל שרי ומשמע דקאי אכל מה שכ' לעיל גם אמש"כ דאסור לחתוך גרוגרת וחרובין לפני הזקנים, ולא הבנתי דעת אאמו"ר דלא ס"ל ההיתר של לאלתר לצורך אחרים וכן כתב לעיל בס"ק ג' א"כ מה מספק"ל הא מפורש בתוס' ורמ"א הנ"ל דאסור לחתוך גרוגרת לפני הזקנים ומ"ש תינוקות מזקנים. ועי' בש"ע התניא בסי' שכ"א סעי' י"ג דמשמע שם ב"כ דאם רוצה להאכיל לתינוק לאלתר מותר ללעסו

)** ט המרקד א) מוכח בסוף פ"ב דביצה וכן בשו"ע סי' תק"ו דאם נפל צרור או קיסם לתוך הקמח ומרקד הקמח כדי להוציא, הצרור או הקיסם לית בי' משום מרקד, ונפק"מ היכא דלית בי' משום מרקד מחמת הקמח עצמו וכגון שכבר נרקד הקמח פ"א, עיי"ש בהא דמבואר שם בשו"ע ס"ב אם נפל צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית מותר לכו"ע, אבל ליטול צרור או קיסם בידו אסור לשיטת הרשב"א וכתב המג"א דזהו הוי בבורר שהוא אב מלאכה ע"ש, מוכח דדוקא בנוטלו בידו יש חשש בורר אבל במרקד להוציא הצרור ליכא משום בורר ומוכח נמי דמשום הרקדה ליכא בזה דהא אין מרקדין את הקמח ביו"ט. וע"ש במג"א, ולפי"ז צריך לומר דענין מרקד לא שייך אלא בסובין וכיו"ב בפסולת הדבק ומעורב בו בתולדה ולא בפסולת דאתי מעלמא כגון צרור או קיסם, וענין בורר הוא אפי' בפסולת דאתי מעלמא, והא דלא מיתסר התם משום בורר היכא דמרקד כדי להוציא ממנו הצרור דנהי דמשום מרקד ליכא מ"מ ליתסר משום בורר, צ"ל כיון דבאוכל מרובה על הפסולת הדרך ללקט הפסולת מתוך האוכל והתם בורר האוכל מן הפסולת לא מיחזי כבורר, ואין להקשות לפי"ז מאי פריך הגמרא בר"פ כלל גדול היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, הא י"ל דיש חילוק גדול בין בורר למרקד, דמרקד אינו אלא בסובין שבתוך הקמח, ולא בצרור או קיסם משא"כ בבורר, וכ"ג היכא דהאוכל מרובה על הפסולת בזה משום בורר ליכא. היכא דבורר האוכל ומשום מרקד איכא, וכגון בהאי דנפל צרור או קיסם, ונראה דלא קשה מידי דהא דמחלקינן בין בורר למרקד היינו לקושטא דמילתא משום דחילקן התנא לשני אבות מלאכות ע"כ דיש חילוק ביניהם בשום צד ואמרינן דהחילוק הוא באופן הנ"ל אבל קושי' הגמ' דהא גופא קשי' כיון דכל המלאכות הנ"ל שוין בעניינם להסר הפסולת בתוך האוכל לא הו"ל למחשיב כולם אלא לאב אחד וע"ז שפיר הוצרך לשנוי כל דהוי במשכן מלאכה מיוחדת חשיב לאב מלאכה בפ"ע ועפי"ז נסתר לכאורה הראי' שהביא בס' נשמת אדם למש"כ המגן אברהם היכא שכבר הוסרו הסובין מותר לרקדו שנית, ולית בי' משום הרקדה, והביא בס' הנ"ל ראי' מגמ' הנ"ל דא"כ לא הוי פריך היינו מרקד, ולפי מש"כ י"ל דלאו ראי' היא, אמנם אחרי העיון נראה דמ"מ הראי' נכונה דאלו הוי אמרי' דהרקדה שייך אפי' בלא סובין, א"כ אינו דומה כלל למלאכת בורר, ושפיר קחשבינא לתרי אבות אע"כ דגם ענין הרקדה ליתא אלא באיכא מיהת מקצת פסולת ושפיר פריך הגמרא וא"ש

ב) כתב המג"א בסי' תק"ו סק"ג דבקמח שלנו שכבר נרקד פ"א ברחיים ר"ל ע"י הכלי שקורין בייטיל, ואין שם סובין אפשר דשרי לרקדו שנית ועיי"ש במחהש"ק דלפי מש"כ הב"ח הא דשונין קמח ביו"ט היינו דוקא באותה כברה שרקד בראשונה אבל כברה אחרת אסור, וההד"נ אם נקבי הנפה שני' קטנים מנקבי הראשונה ג"כ אסור א"כ כש"כ דאסור בקמח דידן אע"ג שכבר נטחן ברחיים, ע"ש במחהש"ק, ובאמת צע"ג על המג"א בזה, ונראה לענ"ד דהמג"א ל"ק אלא לענין יו"ט, דהא טעמא דאין מרקדין קמח ביו"ט אע"ג דהוא לצורך אוכל נפש ע"כ צ"ל כמש"כ הר"ן משום דהוא מלאכה שנעשית לזמן מרובה, א"כ כשיטת הסוברים דכל המלאכות אינם מותרות אלא מלישה ואילך, ולפי"ז י"ל כל שהקמח כבר נרקד בפ"א ברחיים נהי נמי דא"א שע"י הנפה לא יוציאו משם סובין יותר מ"מ אין הדרך לרקד קמח שכבר נרקד ברחיים כ"א מה שצורך לו לאותו לישה. וכן שפיר מקרי מלישה ואילך דאין דרך לעשות כן אלא בשעת לישה, וכ"ז בי"ט. אבל לענין מלאכת שבת י"ל דמודה המג"א דאיכא אב מלאכה בכה"ג אפי' מה שכבר נרקד ברחיים ודו"ק

ג) הנה פשוט דשיעור כל המלאכות שהם בענייני דבר מאכל שיעורן בכגרוגרת כמו בהוצאה וכ"מ בהדי' ברמב"ם עיי"ש, וראיתי בס' מנחת חינוך דמספק"ל אם שיעור גרוגרת כמות שהוא עתה משערינן, או כדמעיקרו, כגון בטוחן חטים דאחר הטחינה ונעשה קמח הוי כרוגרת ומעיקרו לא הוי גרוגרת מהו ע"ש, וההד"נ דיש לחקור איפכא בבורר פסולת מתוך אוכל דהוי נמי שיעורו כרוגרת אי בעינן שישאר גרוגרת אוכל אחר שכבר נברר ממנו הפסולת או אם בהדי פסולת הוי גרוגרת ומסלק משם הפסולת נמי הו"ל כשיעורא, ונ"ל דיש לפשוט ספק זה ממה דאיתא בירושלמי פ' כ"ג יש שהוא בורר צרורות כה"י ואינו מתחייב, ויש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב היך עבידא ה' יושב ע"ג כרי ובורר צרורות כל היום אינו מתחייב נוטל לתוך ידו כגרוגרת ובורר מתחייב הרי מפורש יוצא מזה דמשערינן בדמעיקרו, ואפי' לא נשתייר שם כגרוגרת בתר דבירר הפוסל מ"מ חייב כשיעור שלם ודו"ק

י הלש א) בענין נתינת מים לתוך דבר המתגבל אי חייב משום לש פליגו הפוסקים ומקורו מהא דתניא אחד נותן את הקמח וא' נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ריב"י אומר א"ח עד שיגבל, ופסקו הסמ"ג והרא"ם בס' יראים וכ"פ בסה"ת כרבי דהלכה כרבי מחברו אבל הרמב"ם והטור ושו"ע פסקו כביב"י דסתם לן תנא כוותי' בפ' מי שהחשיך דף קנ"ה דתנן נותנין מים למורסן אבל לא גובלין ומוקי לה כריב"י, והיינו בקמח וכיו"ב במידי דהוא בר גיבול, אבל במידי דלאו בר גיבול כגון דיו ואפר וחול וכיו"ב ס"ל להרמב"ם בפ"ח מה' שבת דאפי' משיגבל אין בו משום לישה והראב"ד ס"ל דבמידי דלאו בר גיבול לכו"ע חייב משיתן את המים, וזה תלי' באוקימת' דאביי ורבה בפ"ק דשבת דף י"ח עיי"ש, ולכאורה צ"ע לשיטת הרמב"ם דס"ל כאוקימתא דרבה א"כ מתניתן דאין שורין דיו וסממנים ע"כ דלא כרבי יוסי ב"י, וא"כ הדק"ל דה"ל למפסק כרבי דהילכתא כוותי' מחברו, ואי משום סת"מ דמי שהחשיך, הא איכא נמי סתמא דפ"ק דאתי' כרבי, וא"כ נהדר לכללא דהילכתא כרבי וצ"ל