ערוגת הבושם על או"ח קנ

הרמ"א בסי"ב י"ל דבעי' שהי' גוף א' בתולדה, והנה אם איתא להאי כללא דחידש הפרמ"ג יתיישב ע"נ קושי' שהקשה בס' מג"א אהא דתנן בפ' כל הכלים נוטל מגירה לגרור את הגבינה הא איכא נסרות הגבינה המגורר והו"ל טוחן ואם נימא כשיטת הפרמ"ג הנ"ל ניחא דהתם נמי אינו כן בתולדה, **(עי' במג"א דהוא בעצמו הרגיש בתי' זה דאין טוחן אחר טוחן עי"ש.)** וא"ל דמ"מ מדרבנן מיהא לתסר לזה י"ל דהו"ל דשא"מ, שאינו מתכוין לטחינה, אלא שחתכו לחתיכות גדולות ומה שנתסר ונעשה דק דק הוא דשא"מ, ונהי דהוי פסיק רישא, י"ל כשיטת התה"ד במג"א סי' שי"ד בדרבנן פ"ר מותר, ואפי' להמג"א שחולק, י"ל דבפס"ר דלא איכפת לי' מודה המג"א באד"ר, וא"ש, מ"מ עיקר חידושו של הפרמ"ג לא ידענא מנא הא מילתא דאמר מר, ולכאורה משמע איפכא ל"מ לשיטות הסוברים דיש טוחן אחר טוחן כמש"כ אלא אפי' לשיטות היראים וכדפסק נמי הרמ"א מ"מ משמע דוקא במידי שכבר נטחן פ"א ומשום דאין טוחן אחר טוחן. אבל היכא דל"ש טעמא דאין טוחן אחר טוחן מחייב אע"ג דלא הוי כן מתחילת ברייתו ובכתישת לבנה דעדיין לא נטחן שפיר חייב, ושוב מצאתי הדבר מפורש בירושלמי פ' כלל גדול דף פ"ט בפיסקא והטוחן ההן דשחק מלח חסף פלפלין חייב משום טוחן וחסף הוא תרגומא של חרסי הרי מבואר בהדיא דלא כפרימ"ג הנ"ל, ולענין קושיי' המג"א מגרירת גבינה י"ל כיון דמה שנתסר הולך לאיבוד, לית בי' משום טחינה, וכדאשכחן גבי קוצר דל"ש מלאכת קצירה אלא בצריך לאותה דבר הנקצר וכה"ג אשכחן גבי סחיטה דאם המשקה הולך לאיבוד אין בו משום סחיטה, וכיו"ב כתב המג"א לענין מלאכת מעמר יע"ש, והבאתיו לעיל וה"נ לענין מלאכת טחינה יש לומר כן: **(עי' טו"ז סוסי' ש"ב שכ"כ בפירוש דלענין טחינה בעי' נמי שיהא צריך לאותו דבר שנטחן כמו גבי סחיטה עי"ש

)** ב) כתב התה"ד דמותר לחתוך בשר דק דק והכי קיי"ל בשו"ע סי' שכ"א, ובתה"ד מבואר הטעם משום דאין טחינה אלא בגדולי קרקע, ובש"ג הובא שם במג"א סק"י כתב דאינו מוכרח דהא התוס' ס"ל דבשר חשיב גדולי קרקע כדאמרי' לענין מפרק תולדה דדש, ע"ש, ומשמע מיהת דלכו"ע במידי דלאו גידולי קרקע אין בו משום טחינה ובס' תו"ש הקשה ע"ז קושי' עצומה, דהא רבא הוא דאמר אין דישה אלא בג"ק, וא"כ הה"ד דאין טחינה אלא בג"ק, והא רבא גופי' הוא דאמר האי מאן דעבד חביתא חייב י"א חטאות, ועיי"ש דבטוחן הרגבים חייב משום טוחן, ורגבים וקרקע לא נקראו גדולי קרקע כמש"כ הר"ן גבי סוכה, וכדקיימ"ל בשו"ע סי' תרכ"ט, והנה לפימש"כ לעיל במלאכת מעמר, לכמה פוסקים גרסי' רבה **(גירסא זו לא אשכחן אלא בהא דאמר רבא דאי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אבל בהא דאמר רבא דטעמא דרבנן הוא משום דאין דישה אלא בגי"ק לא אשכחן גי' רבה.)** וא"כ י"ל רבא ל"ס ליה הא דאין עימור אלא בג"ק, אלא דעדיין הקושי' מהא דמוכת בהדי' בפסחים דף מ"ז ובביצה דף ח' ע"ב דכותש את העפר חייב משום טוחן ע"ש והתם אליבא דרבה קשו"ט. תו הקשה בס' הנ"ל דדברי השו"ע סותרין זא"ז בסעי' ט' פסק כתה"ד הנ"ל דמותר לחתוך בשר דק דק וע"כ צ"ל דס"ל דבשר לא מקרי ג"ק, ואח"כ כתב בסי' י' אסור לגרור גבינה במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין רייבאייזין, כמש"כ הריב"ש וע"כ משום דגבינה מקרי ג"ק, והם קושי' עצומות, והנה לקושי' קמייתא י"ל כמש"כ הפרימ"ג דעיקר טחינה במשכן היה טחינת סממנים וכמה מהם הם רגבי עפר מן האדמה, וא"כ שפיר מחייב משום טוחן בטוחן רגבים. משא"כ בסוכה דילפי' מבאספך מגרנך ומיקבך משו"ה בעינן דוקא דומי' דפסולת גורן ויקב דהוי גדולי קרקע ולא קרקע ממש ועל קושי' בתרייתא י"ל דלאו משום טוחן הוא דאסור אלא משום עובדין דחול, והא דשרי בסי' תק"ד לענין יו"ט. אע"ג דעובדא דחול אסור גם במלאכת אוכל נפש כבר תי' שם במחהש"ק עיי"ש, אבל מ"מ הקשה בסי' נשמת אדם קושי' חמורה, אי ס"ד דכל המלאכות בעינן דומי' דמשכן ממש וכי היכא דהתם לא הוי כ"א בג"ק א"כ לשיטת התה"ד נימא נמי דמבשל בשר בשבת איננו חייב דבמשכן הוי הבישול סממנים דהוי ג"ק ובשר לאו גדולי קרקע הוא ומתוך כך העלה דאין ספק דכל דבר שהמלאכה נעשית בו כדרכו כמו בישול דבשר וטחינה ולישה דעפר וכל כיו"ב אין חילוק בין ג"ק או לא שהרי המלאכה הוא כדרכה, אבל מה שאין זה המלאכה ממש כגון הפוצע, חלזון ובאנו לדמותו למלאכה בזהפליגי ר"י ורבנן דר"י ס"ל כיון דדמי לדש במה שמפרש דמו חייב ורבנן ס"ל דל"ש מלאכת דישה אלא בג"ק, ובאמת אלו הי' דבר שנעשה בו מלאכת דישה אפי' בלא ג"ק גם לרבנן חייב דזה דישה ממש, ולכן אמרו אין דישה אלא בג"ק, וה"ק כיון דאין דישה ממש אלא בג"ק, ואתה בא לחייב מפרק משום דדומה לדישה משו"ה בעינן דומי' דדישה שתוא בג"ק ובזה העלה דל"ק כל הקושיות הנ"ל

והנה הגם שדבריו נראין נכונים בסברא, ובפרט אחר שהכריח כן מחמת קושיות גדולות ועצומות, מ"מ צלע"ג, א"כ הא דפריך בר"פ הזורק וכן בריש ב"ק לר"א דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי לה תולדה, הא הומ"ל נפק"מ כהנ"ל, דבמידי שאינה מלאכה זו ממש בעי' דוקא כעין עיקר המלאכה כגון לענין טוחן ומפרק אי בעי' דוקא בג"ק, וכיו"ב, מיהא י"ל דבלא"ה קשה דהומ"ל נפק"מ לענין התראה כמש"כ שם התוס' ועכצ"ל כמ"ש שם דזה נכלל בתירוץ הגמרא הך דהואי במשכן קרי לה אב יע"ש, ועפ"י דברי הנ"א הנ"ל יובן יותר הא דאמרי' בש"ס ר"פ כ"ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ומשני כל דבר דהוי במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה, וקשה דאכתי למ"ד דחייב אתולדה במקום אב אמאי חשיב לה בתרתי ומאי נפק"מ אי איכא עלה תורת אב או תורת תולדה, ולכאורה י"ל לענין התראה כמש"כ התוס' הנ"ל, מיהא תינח אי צריך להתרותו דוקא משום האב, אבל למש"כ התוס' דסגי אי מתרה בו משום התולדה גופה כגון בזומר אי מתרה בו משום זומר נמי חייב עיי' תוס' ר"פ כ"ג, קשי' ולמה שחידש בס' כ"א הנ"ל ניחא שפיר, ודו"ק היטב ועיי' עוד מזה במרקד ודו"ק

ג) ולענין אי טוחן לאכול לאלתר כגון במחתך הירק דק דק מה שצריך לאותו סעודה אי מותר כמו גבי בורר דקיימ"ל כל שצריך לאותו סעודה אין בו משום בורר, הנה דעת הר"ן וכ"פ הרמ"א דלצורך לאלתר הכל שרי, ומבואר בר"ן הטעם שלא אסרו על האדם לאכל מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות, והוי דרך אכילתו בכך, והש"ג הובא במג"א שם חולק על, היתר זה וס"ל דלענין טחינה אין חילוק בין להניח או לאלתר, ולכאורה נראה פשוט דדוקא לעצמו היא דיש חילוק בין לאלתר או להניח אבל כל שלצורך בהמה אפי' מה שהוא כדי לאכול לאלתר נמי מיתסר, דהא באמת כתב המג"א בסי' שכ"א על מש"כ שם הע"ש דמותר לסחוט בוסר לצורך אותו סעודה, דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכל לאלתר אלא הטעם דבורר בידו כדי לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה, וכן הטעם במחתך לאכל לאלתר מכ"ש דאסור לסחוט בוסר יע"ש

ולפי"ז תינח לצורך עצמו שפיר י"ל כן משא"כ להאכיל לבהמה או לעופות דל"ש לומר שהא דרך אכילה ואמאי יאסר, ולא הבינותי לפי"ז מש"כ המג"א שם בשם הר"ן דהה"ד כדי שהתרנגולים יאכלו מיד נמי שרי לחתוך, ובזה הק"ל כדהקשה המג"א על הע"ש, וכי מותר לעשות מלאכה לאלתר וכ"מ לכאורה מלשון הרמ"א בהג"ה סי"ב שכ' אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים דהואיל וכבר נטחן אין לחוש דאין טוחן אחר טוחן וכ"ז לא מיירי אלא לחותך ומניח אבל לאכלו מיד הכל שרי, מ"ד אבורר לאכל מיד דשרי,