ערוגת הבושם על או"ח קמט

ז הבורר א) מבואר בפ' כ"ג דף ע"ד וברמב"ם פ"ח מה' שבת ובשו"ע סי' שי"ט, דלא שייך ברירה, אלא בבורר לאחר זמן אבל לאכול לאלתר לא מקרי ברירה, כיון דאורחא דאכילה הוא בכך, מיהא הנ"מ בבורר אוכל מתוך פסולת, אבל בפסולת מתוך אוכל אפי' כדי לאכול לאלתר חייב, כן מבואר שם ברמב"ם פיח מה"ש, וכן מוכח בשו"ע סי' שי"ט ס"ב וס"ד ע"ש ודו"ק אבל הרשב"א בעבו"ה סי' י"ט ס"ה וס"ח כתב דכל שבורר ביד אינו אלא כבורר. לאחר יד וליכא חיוב חטאת, שכ' וז"ל נפל צרור או קיסם בקמח י"א שאסור ליטלן ביד לפי שזה כבורר ולא יראה לי אלא מותר ליטול ביד שכל העושה ביד אינו אלא כבורר דלאחר יד ולא אסרו אלא בנפה וכברה, עכ"ל, וכתב בס' כ"א כלל ט"ז, דכן מוכח דעת הטור שכ' בסי' שי"ט הבורר חייב הבורר בנפה וכברה או בורר לאוצר אפי' ביד אבל בידו כדי לאכול מיד מותר כיצד הוא בורר אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם יש טורח בברירת הפסולת כגון שהוא דק נוטל אוכל ומניח פסולת עכ"ל וכתב הב"י שלמד כן מברירה ביו"ט, ולכאורה תמוה דבשלמא ביו"ט דמותר מלאכת בורר שפיר אזלי' בתר למעט בטירחא אבל בשבת אדרבא כיון דאוכל מרובה וגם יש טורח בברירתו יותר מהפסולת א"כ הדרך ברירה ודאי הפסולת מאוכל ואיך נתיר לו מלאכ' דאוריית' להקל טרחתו, כן הקשה בנ"א, א"ו דס"ל להטור כשיטת הרשב"א הנ"ל דגם בפסולת מאוכל אינו חייב אלא בנפה וכברה, ע"ש, ודבריו בזה צל"ע, הא ע"כ הטור פליג על הרשב"א, דהא בהדי' קאמר דבורר לאוצר חייב אפי' בידו ואלו להרשב"א כל בורר ביד לא הוי דרך ברירה, ואם באנו לחלק בין בורר לאלתר או לאח"ז א"כ אף אנן נמי נימא דהטור ס"ל נמי כשיטת הרמב"ם הנ"ל, דבפסולת מתוך אוכל מחייב אפי' בורר ביד אלא כל לאלתר אין בו משום בורר כלל, משו"ה כי היכא דביו"ט אזלי' בתר למעט בטירחא ההד"כ בשבת כל שהוא לאלתר באופן דלית בי' משום בורר דינו כמו ביו"ט דאזלי' בתר מיעוט טרחא

ונ"ל בס"ד דיצא לו כן לרבנו הטור מדין קניבת ירק בסי' תרי"א, והקשה ההמ"ג אמאי התירו איסור תורה מפני עגמת נפש דהא הו"ל בורר גמור ותי' כיון דהעלים המעופשים ראויים לאכילה ע"י הדחק אינו אלא שבות, והקשה המחהש"ק אכתי אמאי התירו לברור פסולת מתוך האוכל, ולא אמרו שיברור האוכל מתוך הפסולת דאפי' שבות ליכא, ע"ש שנדחק בזה, אבל אם נימא כשיטת הטור דכל שאין בו משום בורר שוב דין שבת הוא כמו ביו"ט דתלי' במיעוט טירחא א"כ ניחא דהתם כמי כיון דהאוכל מרובה עדיף למעט בטירחא ולברור פסולת מתוך האוכל כן נראה לענ"ד בס"ד

ב) עוד כתב הטור דאם הפסולת מרובה על האוכל אסור אפי' לטלטלו, שהאוכל בטל ברוב פסולת, והקשו עליו ממה דאיתא בש"ס פ"ק דביצה והכי קיימ"ל בסי' תק"ו דביו"ט מותר לברור האוכל כשהפסולת מרובה, ולהטור אפי' בטלטול אסור משום מוקצה, ולענ"ד נראה בס"ד דיש ליישב דעת הטור דבאמת י"ל כיון דיש בידו לברור האוכל, א"כ אפי' בפסולת מרובה לא בטל האוכל אגב פסולת כיון דעומד להתברר מתוכו, מיהא בשבת כיון דאיסורא דברירה רבוע עליו שפיר הו"ל מוקצה משא"כ ביו"ט דאין בו משום איסור בורר מוקצה נמי לא הוי, ואין להקשות כיון דבשבת נמי עכ"פ מותר לברור כדי לאכול לאלתר א"כ ה"נ בפסולת מרובה על האוכל נימא דיברור כדי לאכול מידו ושוב לא להוי מוקצה, י"ל דכל עיקר מה דאמרי' בשבת דלאכול לאלתר אין בו משום בורר היינו משום דכן הוא אורחי' דאכילה כמש"כ לעיל וכמש"כ הטו"ז בס"ק א' ע"ש. וזה ל"ש לחלק בזה בין לאכל לאלתר או לאח"ז, משא"כ ביו"ט דמותר לברור אפי' שלא לצורך אותה סעודה שוב י"ל שפיר דאפי' בפסולת מרובה על האוכל אין בו משום מוקצה דהאוכל שבתוכו עומד להתברר ולא מתבטל אגב פסולת כנ"ל נכון בס"ד

ג) קיימ"ל דהה"ד בשני מיני אוכלין שייך בורר דאותו שאינו רוצה לאכל מקרי פסולת לגבי מה שרוצה לאכול, מיהא זה תלי' בשני גרסאות בגמרא דרש"י ל"ג היה לפניו שני מיני אוכלין עי"ש ויתבאר עוד לפנינו בס"ד, מיהא להלכה קיימ"ל בשו"ע כשיטת התוס' בזה דבשני מיני אוכלין נמי שייך ברירה אלא דמ"מ כתב הרב"י דיש חילוק בזה לענין מה דקיימ"ל דבורר כדי לאכול לאלתר, דבשני מיני אוכלין מותר לברור אפי' סמוך לסעודה ג' וד' שעות ואינו חייב אלא בבורר שחרית כדי לאכול בה"ע, ואלו בבורר אוכל מתוך פסולת חייב אפי' אם בורר להניח עד אחר ג' וד' שעות ע"ש. אלא שהרב"י הקשה על הרמב"ם מניין לו חילוק זה, ומ"מ קבע כן בשו"ע ועיין במחהש"ק, ונ"ל בס"ד דיצא לו כן מדין קניבת ירק דכבר הקשה ההמ"ג איך התירו מלאכה דאורייתא משום ע"נ, ותי' דגם העלים המעופשים הו"ל אוכל ע"י הדחק וליכא מלאכה דאוריית', ועיין במחהש"ק שהקשה, דעכ"פ לא יתירו כ"א לברור האוכל מתוך הפסולת דליכא אפי' שבות ותי' כיון דיוה"כ אסור באכילה א"כ גם האוכל מקרי פסולת, אלא שהקשה א"כ לא הוי צריך ההמ"ג לתירוצו כלל, ולענ"ד חידוש זה צריך ראיי' דלפי"ז לא שייך מלאכת בורר כלל ביוה"כ ולא אישתמיט שום פוסק דאשמעי' חידוש זה, וגם המחש"ק בעצמו כתב שהוא דוחק עי"ש

ולענ"ד קשיא איפכא נהי דהעלים ראוין לאכול ע"י הדחק מ"מ מי גרע משני מיני אוכלין דשייך בהו ברירה דהו' בורר אותו שנאכל ע"י הדחק מאותו שנאכל אפי' שלא ע"י הדחק, לא מבעי' להטו"ז דס"ל אפי' במין א' שבורר הגדולים מתוך הקטנים שייך ברירה, א"כ כש"כ דשייך ברירה בכהי"ג אלא אפי' לשיטת רמ"א דבורר גדולים מתוך הקטנים לא הוי ברירה כל שהוא מין א', אבל בכהי"ג מסתברא דלא גרע משני אוכלין דהא הוא בורר אותן שנאכלין שלא ע"י הדחק מתוך מה שהוא ע"י הדחק, ומתוך כך נראה לי די"ל לולי דב"ק של ההמ"ג דלק"מ דהא באמת בורר כדי לאכול לאלתר מותר, ולאלתר היינו לצורך סעודה הסמוכה, וא"כ בלא"ה אין בו משום ברירה כיון שבורר סמוך לחשיכה לצורך סעודה הסמוכה, ומ"מ עכ"פ איכא שבות דהא מכין מיוה"כ לחול, וי"ל שבות זה שפיר התירו משום עגמת נפש, **(עי' בא"ר שכ' כן ועי' בישויע"ק סי' שי"ט עי"ש.)** וממילא מוכח דבשני מיני אוכלין מותר לצורך סעודה הסמוכה ודו"ק

מיהא מלשון הרמ"א בשו"ע מוכח דאינו מחלק בכך ובעי' דוקא כדי לאכול מיד ע"ש במחהש"ק

ח הטוחן א) כתב הפרמ"ג בסי' שכ"א סק"י דטוחן אין שייך אלא בדבר שהי' גוף א' בתולדה ומפררו דק דק, אבל בדבר שלא הי' כך מתולדתו אינו חייב משום טוחן, ועפי"ז העלה דהטוחן לבנה אינו חייב משום טוחן בנשרפה בכבשן ואינה בתולדה, עיי"ש, והנה זה פשוט דאליבא דהש"ג דבעי למימר דיש טוחן אחר טוחן א"א לומר כן, דהא לדבריו גם טוחן פירורי לחם חייב אע"ג דלא הוי בתולדה, ודבריו לא ניתנו להאמר אלא לשיטת הפוסקים דאין טוחן אחר טוחן וכדפסק נמי