ערוגת הבושם על או"ח טו

ערוגת הבשם

חלק ראשון או"ח

סימן א'

שלום וכ"ט לכבוד התלמיד החשוב התורני הוותיק, באורייתא בתדירא עסיק, מגירסא פומיה לא פסק, מתון ומסיק, חדית מלא עתיק, ולאוקמי גירסא משתוקק וכו' וכו' נרו יאיר כאור הבהיר

ע"ד שאלתך בקביעת עת לעסוק בתורה בלילה דמבואר בדברי ח"ל דאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, איזה דרך שיבור לו האדם, אם להיות נעור עד שתחנופנו שינה, אפי' אם עי"ז לא יהי' באפשרותו לקום באשמורת או יותר טוב לקום באשמורת, אפילו אם עי"ז לא יהי' אפשר לו לעסוק בתורה בתחילת הלילה כ"א זמן מועט. דע לך אהו' תלמידי, הגם דבכל מקום שהפליגו ח"ל גודל השבח של עסק התורה בלילה ומהם בפ"ב דחגיגה ובריש מס' ע"ז ובריש פ' חלק ובמ"ר שיה"ש על הפסוק קווצותיו תלתלים עי"ש, סתמא אמרו כל העוסק בתורה בלילה, מ"מ מכללא איכא למשמע דכוונתם על שעות האשמורת, כגון בהא דאמרו פ"ב דחגיגה הנ"ל אין רינה אלא תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות, וכן מהא דאמרו רז"ל בספ"ד דתמיד כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה נכח פני ד' וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכו' ת"ת וכ"כ הטור באו"ח סי' רל"ח דהחיוב של עסק התורה בלילה הוא יותר ויותר מביום ומייתא לה נמי מקרא הנ"ל

אמנם כאשר שמענו כן ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה מנהגם להיות נעור כל הלילה עד שתחטפנו שינתם ועיקר עסק תורתם הוא בפלג הלילה קמא ועי' בסידור יעב"ץ בסוף סדר הלילה כתב ת"ל על הרוב זמן שכיבה שלנו לאחר חצות לילה עיי"ש, וכן משמע קצת מהא דאמרז"ל ברפ"ב דברכות כל המשביע עצמו מד"ת ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושובע ילין בל יפקד רע והאי לישנא כולל ג"כ דעי"ז ינצל ממקרים רעים ומהרהורים רעים, ובוודאי בזמן קצר א"א להשביע עצמו מד"ת וע"כ עכ"פ החיוב לעסוק מיהת איזה שעות עד שיהי' בגדר משביע עצמו מד"ת, ותו נראה טעמם ונימוקם דאין ספק מוציא מידי ודאי ומי יודע אם לא יהא תקפה עליו שנתו ולא יתעורר בעתו ובזמנו, וס"ל כמאן דאמר זריזין מקדימים למצות עדיף ממצוה מן המובחר, ועי' מג"א רסי' כ"ה שהי' מצוה לא משהינן אעפ"י שיש לומר שיעשה אח"כ מן המובחר יותר, ונראה דבכל כיו"ב נאמר כל הלבבות דורש ד' וכל יצר מחשבות הוא מבין

וכבר כתב הט"ז באו"ח סי' א' לפרש הא דשנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיבה שיכווין לבו לשמים כי טוב מעט בכוונה עיי"ש ותליא נמי בטבעו של אדם ולאו כל הטבעים שוים, עיי' ברפ"ב דיומא אמרו שאני מגני ממיקם, אמנם הכל לפי מה שירגיל אדם עצמו בנעוריו, כי ההרגל טבע שני' ע"כ לכתחילה ירגיל אדם עצמו לקום באשמורת כדמשמע בש"ס ורמב"ם וטור הנ"ל ועי' במדרש שהביא בקונטרס חופת אליהו שבס' ר"ח ר"ש בן מנסיא אומר על ג' דברים הקב"ה בוכה וחד מנייהו ת"ח שאינו עוסק בתורה באשמורה האחרונה עיי"ש, וכבר אסף איש טהור בסה"ק ראשית חכמה בפ"ז משער הקדושה כל המקומות בזוה"ק שמהם מבואר גודל החיוב לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך עיי"ש בדברי קדשו שהאריך בזה ועיי' במג"א סי' א' סק"ד מה שהביא בשם הריקאנטי ואני אכריע בחצות ראוי לבקש רחמים על כנס"י ובסוף הלילה יבקש צרכיו והמג"א כ' עליו דבגמ' דילן לתירוץ הראשון דנתן סי' לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות משמע דעת רצון הוא, ולתי' שני לא משמע כן והשיג עליו השמלה חדשה דאשתמיטתי' ברייתא דיבמות דף ע"ב דתני' כל אותן שנים שהי' ישראל במדבר לא הי' יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה וקמ"ל דעת רצון מילתא הוא, אלמא דכ"ע חצות לילה עת רצון הוא דאטו תי' ב' פליג אברייתא

וראיתי להברכי יוסף דתירץ ויתיב דודאי מחצות עד הבוקר זמן יפה לכל חי רצון ואולם המג"א איירי כלפי מ"ש מהר"ב ריקאנטי להכריע דבחצות ראוי וכו' נמצא דבחצות גופא יש ברירא איזה שעה מחצות עד הבוקר יותר שעת רצון מאחרות אף דכל השעות מחצות עד היום יפה אמטו להכי כ' המג"א דמשנוי' דדייק לתת סי' לאמצעיתא משמע דבחצות ממש עת רצון הוא יותר משעות האחרות שלאחרי' ולתי' השני לא משמע כן דיש קפידא בעת שהוא חצות ממש רק כל חצות לילה אחרונה אפשר שהוא שוה אל הרחמים והסליחות, ומעתה משמעתא דיבמות לא מכרעה דאכתי אפשר דסוף הלילה הוא יותר עת רצון או אפשר דכל חצות לילה האחרון שקול בערך אחד מיהא הי' משיב הרוח צפונית בחצות ממש כיון דזמני' הוא, כמ"ש רש"י בברכות דף ג', נמצינו למידין דמחצות לילה עם כל שעות שלאחריו הכל נכלל בעת רצון, ומה שהאריך בס' מור וקציעה להקשות הלא אין עת ורגע בכל כ"ד שעות היום שסובב הגלגל היקף אחד שלא יהא חצות לילה באיזה מקום ויתחלף כפי מצב המקומות והמדינות בכדור הארץ לארכו א"כ במה יודע איפה שעת חצות האמיתי ואיך ובמה יבדל רגע אחד מחביריו בבחי' זו, אחר שכל חלקי הזמן שוין באופן זה, וכל ישראל פזורי הגולה אין חצות לילה אחד להם וכ' דלא מצא מקום בשכל להכיל דבר זה אם לא עפ"י ממש הכוזרי בענין קה"ח ושמירת שבת ומועדים תלוים בנחלת ד' שהוא העיקר ושאר ארצות טפלות דכולם יונקים מנקודת ציון, ולדבריו מה שעושין חצות בשאר מקומות בחו"ל אינו אלא זכרון בעלמא ע"ד אם אשכחך ירושלם וכו' וציון