ערוגת הבושם על או"ח קמח

לאו דהמשקין לא גדלו בתוכן הוי מחייב עכ"פ משום כיון דסחטן למימיהן הרי אחשבינהו, משו"ה מפרש רש"י הנועם משום דהאי משקה לא גדל בתוכו, ויש ליישב בזה הא דפי' רש"י במתני' דר"פ חבית חלות דבש שריסקן ויצאו מעצמן כיון שריסקן והדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הלכך ר"א מתיר וחכ"א גזירה אטו שאינן מרוסקין, והוא תמוה ל"ל לפרש משום דאין דרך לסחטו ת"ל משום דאפילו סחיט ליכא חיוב חטאת והכי אמרי' בהדיא בשבת דף נ"ט ע"ב ע"ש, וכן הקשה בהגהות רש"ש, ולהנ"ל י"ל לטעמא דאמרי' בגמרא משום אחשבי' גם במרוסקין שייך עכ"פ אחשבי' אפי' אי הוי זב מאליו, מ"מ פשיטא דאינו זב מאליו כולי האי כמו כשסחטן בידים, וא"כ עכ"פ הוי מחייב משום אחשבי' משו"ה הוצרך לפרש משום דאין דרך לסחטו, והא דקאמר לעיל טעמא דאפי' סחוט ליכא חיוב חטאת י"ל דקאי אליבא דר"פ דל"ס לי' האי סברא עיין בש"ס דף קמ"ז ע"ב ולקמן בסמוך, ועיין בס' כ"א קצת כעין זה בסגנון אחר

ה) שיטת הרי"ף והרמב"ם והכי קיימ"ל בשו"ע סי' ש"כ, דבדריכת זו"ע חייב חטאת ובתותים ורמונים פטור אבל אסור ושאר פירות מותר לסחטן לכתחילה ע"ש, ובב"י הקשה א"כ קשי' קושי' הגמרא אטי דבי מנשיא רובא דעלמא נינהו, דהשתא ליכא למימר טעמא דאחשבי' דא"כ בשאר פירות כמי לא שרי אלא למתק ולא לסחוט. תו הקשה הב"ח נהי דר"פ קאמר דאין ראי' מהא דקאמר ר"ח תרדין שסחטן לתוך המקוה, משום דלפסול המקוה בשינוי מראה לא בעי' שיהא עליו תורת משקה, מ"מ לא מוכח דפליג אסברת רנב"י דס"ל היכא דאחשבי' חייב בכל הפירות עיי"ש, ולענ"ד נראה ליישב הכל בס"ד, דהא בסוגיין ר"פ חבית א"ר אר"י א"ש מודה ר"י לחכמים בזוע"כ, ומודים חכמים לר"י בשאר פירות, א"ל ר' ירמי' לר"א אלא במאי פליגי א"ל לכי תשכח ארנב"י מסתברא בתותים ורמונים פליגי, דתניא זתים שמשך וכו' היוצא מהן אסור, ותותים ורמונים וכו' הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין היוצא מהן אסור, ועיי"ש בפירש"י הא דנקט ר"נ לשון מסתברא ולא אמר בהדי' בתותים ורמונים פליגו, כדקתני בהדי' בברייתא משום דאיכא למימר פליגי בתותים ורמונים, והה"ד בשאר פירות ונקט תו"ר להודיעך כחו דר"י, ואי משום ברייתא דלקמן דשמעינן מנה דמודים חכמים לר"י בשאר פירות לאו בהדי' שמעינן לה דאיכא למימר ר"י היא כדפרכינן עלה עכ"ל, ולכאורה תמוה מאוד. דהא אמרי' בגמרא ותהוי נמי ר"י אימור דשמעי' לי' לר"י יצאו מעצמן. סוחטין לכתחילה מי שמעית לי' אלא מאי אית לך למימר כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפי' לכתחילה, ממילא מובן כן גם לרבנן דהא לענין זה לא פליגו יע"ש, וא"כ הדק"ל מאי קאמר מסתברא הא מוכח כן בהדי' מברייתא דלקמן

ונלענ"ד בס"ד דע"כ ל"ק הגמרא ותהוי נמי ר"י אלא מקמי' דשמעי' להא דאמר ריח תרדין שסחטן וכו' ולא נחית לסברת אחשבי' אבל לבתר דנחתי' לסברא דאחשבי', וברייתא דסוחטין בפגעין לא מיירי בסוחטין למימיהן אלא למיתוק, א"כ שוב לא מוכח דמודים חכמים לר"י בשאר פירות דהא י"ל ברייתא ר"י הוא, והא בהא תליא דדוקא לר"י דלא גזר בשאר פירות אוכלין אטו משקין ה"נ לא גזר למתקן אטו למימיהן משא"כ לרבנן איה"נ דגזרו גם בשאר פירות מיתוק אטו סחיטה כמו שגזרו לאוכלין אטו למשקין ולא מוכח כלל, דמודו רבנן לר"י בשאר פירות, וא"ש בס"ד, והשתא מדקאמר סתמא דגמרא ותהוי נמי ר"י אימור דשמעית לר"י וכו' ולא חייש לפירכא הנ"ל ש"מ דהוי ס"ל דברייתא בסחיטה ממש קאמר ולא במיתוק אלמא דל"ס לן טעמא דאחשבי' וא"ש בס"ד

והנה הקושי' הרב"י א"כ תיקשי להרי"ף והרמב"ם קושי' הגמרא תותים ורמונים אמאי יהא אסור נהי דשל בית מנשיא היו סוחטין ברמונים, אטו אינהו רובא דעלמא נינהו ומה שתי' הרב"י דצ"ל דבית מנשיא אתרא הוי, כבר גמגם המג"א בזה דדוחק לומר דהמקשה והתרצן יחלקו בזה, ועיי"ש במחהש"ק, ולענ"ד נראה בס"ד, דבאמת קתני בברייתא בהדי' דבתותים ורמונים ס"ל לרבנן דאין חילוק בין לאוכלין ובין למשקין, א"כ מהך ברייתא מוכח בהדי' דבתותים ורמונים דרך רוב העולם לסוחטן לפעמים למימיהן, דהא מהיי"ט מחלקי' בהך ברייתא בין תו"ר לשאר פירות, ונהי דבברייתא ל"ק כן בהדי' מ"מ רנב"י קאמר מהך ברייתא דהכי מסתברא ע"ש, וע"כ לא שקיל וטרי הגמר' אלא אבריית' דקתני אבל לא ברימונים ושל בית מנשיא היו סוחטין ברימונים, ומשמע דתלי טעמא בהכי דאפי' אי רובא דעלמא לא הוי סחטי להו נמי הוי אסור משום דשל בית מנשיא סוחטין וע"ז שפיר שו"ט הגמ', והיינו דקאמר התם בגמר' הלכה כהאי תנא דס"ל כשל בית מנשיא ע"ש שהלשון שבגמ' צריך ביאור, ולמש"כ א"ש דו"ק ותשכח כי אין להאריך בדיקדוקים והנלענ"ד נכון וברור בס"ד, אבל לקושט' דמילת' באמת לא תלי' משום דשל בית מנשיא היו סוחטין דמהך ברייתא דלעיל דקתני מודים חכמים לר"י בשאר פירות, ובתו"ר פליגו עלי' מוכח בהדי' חילוק הנ"ל, וזה נלענ"ד ברור בס"ד, ביישוב שיטת הרי"ף והרמב"ם

ו הזורה לפי' רש"י במשנה דאבות מלאכות, משמע דוקא ברחת, מדמפרש שם בד"ה זורה וז"ל ברחת לרוח, וכ"כ במג"א ע"ש, משמע אבל זורה ביד אינו חייב, מיהא בס' מג"א הביא בשם הסמ"ג דאין לזרוק לעופות ממקום גבוה לארץ משום זורה, משמע דס"ל דיש זורה אפי' שלא ברחת, מיהא י"ל היינו מדרבנן, אמנם מהא דאיתא בירושלמי ר"פ כ"ג והובא ברמ"א סס"י שי"ט דהרוקק ברוח חייב משום זורה מוכח דלא בעי' דוקא זורה ברחת, אלא דכבר הקשו על הנ"ל, דהא בש"ס דילן מוכח דלא כירושלמי מדפריך בש"ס דף ע"ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד מוכח דזורה היינו להסיר המוץ והפסולת, דאי זורה מקרי מה שמתפוצץ הדבר עצמו אינו ענין לבורר ומרקד ולא פריך מידי, וכן הקשה במג"א ובח"א ובמ"ח, והוא תמיה נשגבה על הרמ"א שהביא דין הנ"ל ובש"ס דילן מוכח דעכ"פ חיוב ליכא, ע"ש שכולם הניחו בתמי'

ולענ"ד נ"ל בס"ד ליישב דעיקר קושיי' הגמ' על דחשיב לי' לאב מלאכה בפ"ע דהא קיימ"ל דלא מקרי אב אלא דכיו"ב הוי במשכן וכיון דבמשכן לא הוי זורה אלא בסממנים וכיו"ב ובענין זה היינו דש היינו מרקד א"כ לא הו"ל למנותו לאב בפ"ע, אבל לעולם אימא לך דזורה הוי אפי' באופן דאינו מפריד פסולת מתוך האוכל אלא כל דבר שמתפוצץ ונזרה לרוח יש בו חיובא דזורה, ובהכי ניחא טפי הא דמשני התם כל מילתא דהוי במשכן, אע"ג דאיכא דדמי' לי' חשיב לי', ולכאורה כיון דסוף סוף היינו דש היינו מרקד אכתי לא הו"ל לחושבו בפ"ע אע"כ דבגוף המלאכה נמי איכא חילוק, ועיי' בר"ן, ומ"מ עכ"פ מוכח מיהת מהירושלמי הנ"ל דלאו דוקא ברחת אלא בכ"ע חייב משום זורה ועיין בש"ס ביצה דף י"ד מנפח על יד וראיתי במג"א במלאכות יו"ט דמשו"ה שרי דעיקר זריה ברחת ולא ביד, ומזה ראי' לשיטת רש"י הנ"ל: