ערוגת הבושם על או"ח קמז

אוכלין נמי שייך בהו מעמר והא דנקט הרמב"ם המעמר אוכלין משום דבעי לפלוגי בין מעמר למאכל אדם, דשיעורו בכרוגרת או מעמר לבהמה דשיעורו כמלא פי גדי משו"ה נקט ברישא המעמר אוכלין, תדע דהא סיים עלה, ואין עמור אלא בגדולי קרקע משמע דבגדולי קרקע אפי' אינם אוכלין נמי, והא דלא חשיב י"ב מלאכות בהאי מאן דעבד חלתא למאי דס"ל בונה נמי איכא היכא דעבד כלי י"ל כמש"כ הראשונים דאין עימור אלא במקום גדילותו, ואפילו א"כ דרמב"ם ל"ס לי' כן כמו שיתבאר בסמוך, מ"מ שפיר איכא לסמויי חד מהנך ולעיילי בונה תחתיהן כד דייקת שפיר עיין בפי' רש"י

ג) והנה הכ"מ בפ"ח כתב בשם הר"ן דאין עימור אלא דוקא שקבצן ממקום גידולן, אבל אם קבצן בבית לא, והביא ראי' מביצה דף ל"ג ת"ר מגבב מן החצר ובלבד שלא יעשו ציבורין ומפרש בגמרא משום עובדא דחול, אבל משום עימור ליכא דאין עימור אלא במקום גידולן אמנם הסמ"ג ס"ל דעימור שייך אפי' שלא במקום גידולן, ואפשר דס"ל דל"ש עימור אלא כשמקבצן ועושה מהם אגודה אחת, והא דאמרי' האי מאן דכניף מלחתא ומלחתא י"ל דכן דרך המלח ג"כ ליעשות גוש אחד וכל חלקי המלח יחדיו ידובקו משו"ה חייב שפיר, וא"כ אין ראי' מש"ס ביצה הנ"ל דבעי' במקום גדולו, וראיתי בנ"א שהעלה בזה דבודאי במקום גדולן כיון שמאספן יחד ועושה אותן ציבורין כדרך הגדולין חייב, אבל שלא במקום גידולן אינו חייב בהעמדת ערימה, עד שיעשה אותו אגודות או שמקבץ הפירות ועושה אותן גוש אחד ע"ש, **(וכן משמע בש"ע הרב עי"ש בסי' מ'.)** ולפי"ז י"ל דלדינא לא פליגו הסמ"ג והפוסקים, וראיתי בס' מג"א שהקשה על הסמ"ג מהא דאית' ר"פ נוטל וכו' וכלכלה ואבן בתוכה, דפריך הגמרא ונערינהו וללקוטינהו וקשה הא אח"כ יהא אסור לו ללקטן משום מעמר נמשל ולהנ"ל לק"מ, מיהא קושי' זו בלא"ה לק"מ, דקושי' הגמרא לא הוי דלבדרינהו אלא יכערם כולם למקום אחד ובזה ודאי ל"ש מעמר כדאי' בשו"ע סי' של"ה וזה פשוט

ד) ובס' מג"א הנ"ל חידש דל"ש עימור אלא ביש בו צורך עימור זה כמו בשיבלים דהרוח מפזרן כ"ז שאינם מכוסין, וכ"כ בפירות קטנים אבל בפירות שאין בהם שום תועלת בעימור נגד פזרינן לכו"ע אין בו משום עימור, וכהיי"ג פ' התוס' גבי מלאכת זומר דלא שייכי מלאכה דקוצר אלא בצריך לעצים, ולפי"ז מותר לגבב על השלחן פירורי אוכלין כיון דאין בו שום צורך ודו"ק

ה) ועיין במנ"ח דמספק"ל במעמר וכיו"ב דבעי' שיעור גרוגרת היכא דעימר חצי גרוגרת, ופזרן וחזר ועימר אותו חצי גרוגרת עצמו מי מצטרף לחייבו חטאת

ה הדש, א) כשתמצי לומר כל המפרק אוכל מתוך פסולת המחובר אליו חייב משום דש, ובמפרק משקה מתוך האוכל נמי חייב משום סחיטה שהוא תולדה דדש, מיהא היכא דעיקרו אוכל והשתא אוכל ליכא משום מפרק תולדה דדש, עיי' בש"ס ר"פ חבית ושם דף קמ"ד ע"ב בד"ה חולב אדם עז לתוך הקדירה, ובזה צע"ג על הטו"ז בסי' ש"כ ס"ק דלר"ת שאוסר לסחוט בוסר לתוך הקדירה דאם אוכל לאלתר דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדאמרי' בסי' שי"ט לענין בורר, ולהנ"ל אינו דומה כלל להתם דהכא לאו משום בורר מחייב אלא כיון דמפרק האוכל מתוך הפסולת הו"ל תולדה דדש, ובאשכול ענבים דמעיקרו אוכל לא מחייב אלא בסוחט למשקה אבל בסוחט לקדרה דהו"ל להכשיר האוכל א"כ מעיקרו אוכל והשתא אוכל ליכא משום דש, וס"ל לר"ת דבבוסר כיון דמעיקרו לא חזי לאכילה לא מהני מה שסוחטו לקדרה, אבל אין ענין זה למלאכת בורר, ואסור אפי' באוכל מיד, ועיי"ש במג"א ס"ק ז' דפליג נמי על הטו"ז ופשטות לשונו משמע דאיהו נמי משום בורר מחייב לי' אבל נ"ל כד דייקת י"ל גם כוונת מג"א להנ"ל אלא שקיצר כדרכו בקודש, וכן העלה בס' בינת אדם ע"ש

ב) ופשוט דמלאכת דישה איתא בכל גדולי קרקע אפי' לאו אוכל, כדתניא בר"פ כלל גדול תנא הדש והמנפץ כולן מלאכה אחת הן ופירש"י מנפץ פשתן מגבעולין והמנפץ צמר גפן וכו' ומכאן נראה ראיה ברורה למש"כ במלאכת מעמר דמלאכה זו איתא בג"ק אפי' לאו אוכל ומש"כ הרמב"ם המעמר אוכלין ל"ד, דהא מבואר במג"א סי' בטעמא דפסק הרמב"ם דאין עמיר אלא בג"ק דלא כרבא משום דגבי דישה קיימ"ל אין דישה אלא בג"ק ולא מסתבר לחלק בין דישה לעימור. וכיון דבדישה מבואר בגמרא בהדיא דאיתא אפי' בג"ק דלאו אוכל מוכח דהה"ד בעמור וזה ראי' שאין עליה תשובה

ג) עיין במג"א סי' שי"ט דפולין וקטניות שכבר נתקשו השרביטין אסור לפותחן ולהוציא מהן הגרעינין אפי' לאכול לאלתר נהי דל"ש בזה בורר אבל מ"מ אסור משום דש ובס' כ"א הקשה מש"ס דף קמ"ג ושער של אפונין ושער של עדשים מני ר"ש דל"ל מוקצה ופירש"י דאי לר"י מאתמול לא לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהם והיום לוקח מהם משמע מפירש"י דמותר ליקח העדשים מתוך השרביטין וקשיא מ"ש פולין מעדשים

ולענ"ד נראה דלק"מ דל"ש דישה באוכל שהוא כבר מבושל דלאו אורחייהו בהכי והמג"א לא מיירי אלא בפולין וקטניות באוכלן חיין, אבל במבושלין ל"ש דישה אלא משום בורר הוא דחייב, וכשאוכל לאלתר ליכא משום בורר ושפיר פירש"י, ואע"ג דבסחיטה תולדה דדישה משמע דגם במבושל שייך סחיטה למ"ד דל"ב דוקא דריכת זתים וענבים כדמוכח מכבשים ושלקות דס"ל לר"י דלמימיהן חייב חטאת, מ"מ בדישה שפיר יש לחלק בזה דאין דרך דישה בפירות מבושלין כנ"ל בס"ד

ד) קיימ"ל סחיטה תולדה דדשו ובש"ס דף קמ"ה תני דבי מנשיא ד"ת אין חייבין אלא על דריכת זתים וענבים בלבד. ופירש"י בד"ה ד"ת כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זתים וענבים הוא דהוי מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכת נינהו עכ"ל, ופלא להבין אריכות הלשון, ותו הא דקאמר אסרה תורה מלאכה אין לו שחר דפשיטא דאמלאכת שבת קיימינן, ונראה בס"ד דרש"י לטעמי' דס"ל דהיכא דאחשבינהו שייך סחיטה בכל הפירות, וחייב חטאת נמי הוי כדפירש"י להדיא בדף קמ"ד ע"ב ד"ה ר"מ ע"ש, והא דאמרי' סוחטין בפגעון ובעתרדין היינו דוקא למתק, אבל לא לסחוט מימיהן, וע"כ צ"ל הא דקאמר ד"ת א"ח אלא על דריכת זו"ע היינו דוקא בסתמא שלא גילה דעתו דאחשבינהו למימיהן, משו"ה האריך רש"י בלשונו דל"ק אלא במלאכה שאסרה תורה דייקא אבל היכא דאחשבי' איהו מחייב אפי' בשאר פירות נמי, וניחא בזה הא דפירש"י בכבשים ושלקות שסחטן למימיהן דלרב כבשים פטור אבל אסור ושלקות מותר לסחטן ומפרש רש"י משום דהנך משקין לא גדלו בתוכן דמשמע דאלו גדלו בתוכן הוי חייב והא רב הוא דס"ל אין חייבין אלא על דריכת זתים וענבים בלבד, כדהקשו בתוס', ולהנ"ל ניחא בס"ד דאי