ערוגת הבושם על או"ח קמו

י"ל באמת הא דכתב אם לאכילה שיעורו בכגרוגרות היינו לחייב תרתי ודברי פח"ח, ומיושב עפ"י דבריו קושי' התוס' שם בד"ה באגם אמאי לא פריך הגמרא על מתני' אטו כלהו לאו לתקן נינהו ולהנ"ל ניחא, דבמשנה דקתני ברישא אם לתקן כ"ש איה"נ הא דקתני אם לבהמה כמלא פי גדי היינו לחיובא תרתי

מיהא לכאורה איכא למידק אמאי יתחייב ליפות הקרקע בכ"ש לפירש"י דפי' בכ"מ מלאכה שאצל"ג היכא דברצונו לא בא לו, א"כ ה"נ הנך עשבים רעים לא באו לרצונו ומ"ש מהמוצא את המת במטה, מיהא לק"מ דהא אית לי' הנאה מנייהו דהא מיירי שתולשן למאכל בהמה, או לאכילת אדם או להסקה ושפיר חייב משום כ"ש, ולפי"ז י"ל בדקדוק נקט בברייתא ברישא אם לאכילה בכגרוגרת וכו' ואם ליפות את הקרקע בכ"ש, אע"ג דשיעור דליפות הוא בפחות מ"מ אי לאו דמבעי לי' לאכילה או לצורך אחר, באופן דניחא לי' שצמחו הני עשבים לא הוי מתחייב על יפוי קרקע בכ"ש דהו"ל מלאכה שאצל"ג כיון דברצונו לא בא לו, אלא דלפי"ז הדק"ל קושיי' הנודב"י הנ"ל מ"פ הגמרא אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע דהא י"ל דלענין חייב שתיים קאמר והשתא ליכא לתרוצי כמ"ש הנוב"י, מיהא נ"ל בס"ד עפ"י דאמרי' בש"ס מו"ק דף ג' וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר ר"כ זמר וצריך לעצים חייב שתים, ומסיק בקשיא, וכתבו התוס' די"ל רבה ורב יוסף באמת פליגו על ר"כ וס"ל כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא, ולפי"ז י"ל דאיה"נ דהו"מ לשנוי הכא הכי. אלא דא"כ אכתי קשיא לרבה ורב יוסף, משו"ה הוצרכו רבה ורב יוסף לטעמייהו לשינוי דמיירי באגם ואביי ורבא תלמידייהו נמי תירצו בארעא דחברי' כי היכא דליתא שפיר גם אליבא דידהו, משא"כ למאי דקיימ"ל כרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתיים איה"נ די"ל בפשיטו דלייפות את הקרקע דנקיט בכ"ש היינו לחייבו שתיים, ובזה ניחא דלא הוצרך הרמב"ם לאתוי באגם או בארעא דחברי' וא"ש בס"ד: **(ובזה מדוקדק אמאי נקם הרמב"ם מקודם אם ליפות את הקרקע דהא דרמב"ם ס"ל מלשאצל"נ חייב ולכך אפילו לא נתכוין לאכילה נמי הכי הוי

)** וראיתי במנ"ח שמפרש הא דקתני אם ליפות את הקרקע בכ"ש דהכל קאי על מלאכת קצירה עפ"י דאמרי' בפ' המוציא כל היכא דשכיח ולא שכיח אזלי' בתר שכיח בין להקל בין להחמיר ומשו"ה היכא דבעי לי' לייפות הקרקע אז חייב על קצירה בכ"ש, וע"ז פריך אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו, ומשני באגם או בארעא דחברי' והו"ל כלא שכיח, ואכילה דנתכוין לתכליתו שכיח משו"ה אזלי' בתר שכיח אפי' לקולא, ומזה תמה על הנודב"י הנ"ל במה שכתב ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל, וכל דבריו בזה תמוהים מאוד, דהא מבואר בהדי' בתוס' פ' כלל גדול גבי זומר וצריך לעצים דאפי' לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב נמי בעי' צריך לעצים, דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה ופשוט דהה"נ בתולש עשבים, **(לפימ"ש בחי' דטעמא דתוס' הוא משום דלא הי' במשכן קצירה דאילני מאכל ואיה"נ דבאילני סרק שייך קצירה אפי' באין צריך לעצים א"כ זה לא שייך אלא בעבים אבל בעשבים שפיר שייך קצירה אף באין צריך להם דהא הי' במשכן.)** דהא בהדי מזרד זרדים קתני לה, וא"כ פשיטא היכא דמכוין ליפות את הקרקע ואינו צריך לעשבים כלל ליכא משום תולש וע"כ הא דקאמר אם ליפות את הקרקע בכ"ש משום חורש קאמר והוא פשוט וברור

ד המעמר א) קיימ"ל אין עימור. אלא בגידולי קרקע, וכ"פ הרמב"ם פ"ח מה"ש בטושו"ע סי' ש"מ עיי"ש, והוא פלוגתא בר"פ כלל גדול אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע וכבר עמדו בזה הקדמונים מ"ט דהרמב"ם דפסק כאביי הא הילכתא כרבא לגבי אביי, ועיי' בהה"מ דמשמע מדבריו דגרס רבה וכ"כ הכ"מ אמנם בפ' כ"א מה"ש מייתא ההמ"ג ג"כ ש"ס הנ"ל ושם איתא רבא, המג"א בסי' ש"מ תי' משים דגם גבי דישה קיימ"ל אין דישה אלא בג"ק, משו"ה מסתברא דגם בעימר דינא הכי דלא מסתבר לחלק בין עימור לדישה, אלא דלפי"ז צ"ע דהו"ל להגמרא למימר לימא דאביי ורבא הנ"ל פליגי בפלוגתא דר"י ורבנן אי אין דישה אלא בג"ק עיי' בשבת דף ע"ה, ושוב ראיתי שהרגיש בקושי' זו בס' נשמת אדם, בדין טוחן ע"ש, ותירוצו צ"ע, והנה הרמב"ם כתב בפ"ח שם המעמר אוכלין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי וכו', ובס' מנ"ח פשיטא לי' דלהרמב"ם אין עימור אלא באוכלין, ולא ידע מהיכן משמע לי' להרמב"ם למידק כן, לענ"ד נראה אם אמת נכון הדבר דהרמב"ם דוקא נקיט המעמר אוכלין י"ל דהוכיח כן מש"ס דף ע"ד ע"ב דאמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות, ועיי"ש בפירש"י דחשיב כל הי"א מלאכות מאי נינהו, וקחשיב כמי מעמר בינייהו ועיי"ש דפירש"י משום בונה לא מחייב דאין בנין בכלים ושם בתוס' ד"ה חביתא כתב דאינו נראה דכשעושה לגמרי כל הכלי חייב כמי משום בונה כדאמרינן בריש הבונה האי מאן דמעייל שיפתא בקופינא חייב משום בונה, וכ"פ הרמב"ם וא"כ איכא למידק דהו"ל למחשיב י"ב חטאות דהא איכא נמי משום בונה, אלא ע"כ דמעמר ליכא אלא באוכלין וא"כ אפיק מעמר ועייל בונה וא"ש בס"ד

ב) ומ"מ צע"ג איס"ד דאין עימור אלא באוכלין, א"כ הא דאמרי' בש"ס ר"פ הזורק דמקושש הוי חייב משום מעמר, ע"ש, והא מקושש עצים הוי, וראיתי במנ"ח שהרגיש בזה וכתב דאיה"נ דהני תנאי דס"ל דהוי חייב משום מעביר ד"א, או משום תולש ס"ל מה"ט גופא דלא הוי מחייב משום מעמר משום דס"ל דאין עימור אלא באוכלין יע"ש, אלא דלפי ענ"ד א"א לומר כן, דהא אמרינן התם למאי נפק"מ דהא מאי דהוי הוי, ומשני דנפק"מ לכדאיסי ב"י דאיכא חדא מלאכה דלא מחייב עליה סקילה מר פשיטא לי' דמעביר ד"א חייב ומר פשיטא לי' דתולש חייב, ומר פשיטא לי' דמעמר חייב, עיי"ש, ולהנ"ל הו"ל לתירוצי עדיפא מני' דפליגו בזה אי עימור חייב במידי דלאו אוכל, דנפק"מ טובא, ולכאורה יש לתרץ דאכתי דבעי למימר נפק"מ לכלהו תלתא, ולהנ"ל אכתי אין נפק"מ בין מ"ד מעביר ד"א הוי או חולש הוי, אלא דעדיין תיקשי דהנה בריש מכילתין אמרי' כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן שאין ישראל שרויין במדבר עיי"ש, והרמב"ם פסק דמדבר הוא רה"ר, והקשו עליו מש"ס הנ"ל וידוע מש"כ הכ"מ בשם בנו של הרמב"ם דהרמב"ם מפרש איפכא דבזמן שישראל שרויין במדבר כיון דהיו מוקף באהלים ובענני כבוד לא הוי רה"ר ובזמן הזה הוי רה"ר, ולכאורה הוא נסתר ממקושש דאליבא דחד תנא הוי חייב משום מעביר רה"ר, וצריך לומר דס"ל להרמב"ם דאינך תנאי דס"ל דלאו מעביר הוי ובאמת פליגי עליו מהיי"ט, ולכאורה קשיא גם על זה דהו"ל להגמרא למימר הנפק"מ הנ"ל, וצ"ל כדפרישית דבעי לאשכוחי נפק"מ דשייך בכלהו, והשתא אי ס"ד דאיכא למ"ד דאין מעמר אלא באוכלין אכתי לא הוי צריך לדחוקי דפליגו בדאיסי ב"י דהו"מ למימר שפיר נפק"מ אליבא דכלהו, מ"ד משום מעמר קאי דיש עימור אפי' שלא באוכלין, ומ"ד משום תולש ס"ל דאין עימור אלא באוכלין, והמדבר לאו רה"ר הוא בזמן שישראל שרויין שם, ונפק"מ גם בזמה"ז אי מחנה מוקף אהלים כהי"ג, משו"ה קאמר איהו משום תולש, א"ו דליכא למ"ד אין עימור אלא באוכלין תדע דכל המלאכות ממשכן הוא דילפינן, ומעמר הי' במשכן בסממנים הזרועים וסממנים לאו אוכלין נינהו אם לא שנדחק דסממנים גופייהו הו"ל אוכלי בהמה כשהם בגדוליהם, וכ"ז דוחק, ולענ"ד נראה פשוט, דגם הרמב"ם ס"ל דבכל גדולי קרקע אפי' שאינם