ערוגת הבושם על או"ח קמה

הוא וי"ל דרבה ור"י פליגו עליו, וכ"ז תינח לרב יוסף שפיר י"ל כן, אבל לרבה נהי דעל ר"כ מצי לפלוגי אכתי הו"ל למיפרך מברייתא דזומר חייב משום נוטע אע"ג דאין לו דמיון לנוטע. א"כ ה"נ הו"ל לחייב משום זורע, ולפי זה נתיישב שפיר שיטת הרמב"ם בזה דפסק כרב יוסף משום דלרבה דאזיל בתר הדמיון, קשיא מברייתא הנ"ל דזומר חייב משום נוטע, אלמא דאזלינן בתר כוונתו ולא בתר דמיון משא"כ לרב יוסף לק"מ מהתם וזה נ"ל נכון בס"ד

עוד נ"ל בס"ד ויתיישב נמי אידך קושיי' דהא בזומר יצריך לעצים ס"ל להרמב"ם דחייב שתיים א"כ ה"נ במנכש ומשקה מים לזרעים הו"ל לחייב תרתי דכ"כ מה שכתבו התוס' שם דקושי' הגמרא הוא מדמחייב משום נוטע, והמהרש"א הקשה עוד שם על דבריהם א"כ למה להגמרא למימר וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתיים והא אפי' לא הוי ר"כ מחייב אלא חדא דהיינו משום נוטע לחודא נמי הוי קשיא לתרוויי', ונראה לי בס"ד דהנה התוס' כ' שם דרבה ורב יוסף פליגו בסברא רבה אזיל בתר דמיון ומלאכה זו דומה לחורש דמרפה ארעא ורב יוסף אזיל בתר הכוונה, וכוונה לאצמוחי פירי' ונ"ל דע"כ לא פליגו, אלא במידי דיש בה מעין שתי מלאכות, דלמלאכה אחת דמיא בפועל, ולאידך מלאכה, דנתכוין לתכליתו אינו דומה, בזה ס"ל לרבה דאזלי' בתר הדמיון. ולא בתר כוונתו, ולרב יוסף אזלי' בתר כוונתו ולא בתר הדמיון אבל היכא דאין בו אלא מעין מלאכה אחת מודה רבה אע"ג דאין לו דמיון מ"מ מתחייב משום אותה מלאכה, ובזה ניחא קושי' המהרש"א דלא מקשי מברייתא דזומר חייב משום נוטע כיון דלא מחייב אלא חדא לא איכפת לן כלל, ולא תלי' כלל בפלוגתא דרבה ור"י וניחא נמי הא דקאמר וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא דאלו לא הוי מחייב אלא חדא משום נוטע לא הוי קשי' מזה לרבה ורב יוסף כלל, ולפי"ז נראה לי בס"ד, דבאמת י"ל הא דמחייב רב כהנא בזומר וצריך לעצים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר, די"ל ר"כ מיירי דנתכוין נמי לאצמוחי אילנא, וכ"פ רש"י בהדי' בשבת דף ע"ג בד"א זומר פירש"י להצמיח העצים משמע שנתכוין לכך אלא שצריך נמי לעצים, וא"כ שפיר י"ל דלרב יוסף חייב שתיים, אע"ג דבמנכש ומשקה מים לזרעים לא מחייב משום חורש משום דאינו דומה לחרישה, דדוקא הכא משום דנתכוין לאצמוחי לא איכפת לן במה שאין לו דמיון לנטיעה, משא"כ בחורש כיון דלא איתכוין לרפוי ארעא. לא מחייב משום הדמיון לרפוי ארעא, וכ"ז לרב יוסף, משא"כ לרבה דהקושי' לאידך גיסא על דמחייב משום נוטע אע"ג דאין לו דמיון לנטוע מ"מ חייב משום כוונתו לאצמוחי, ע"ז לא מצינו לשנוי מידי דהטעם דנתחייב משום דמיירי שנתכוין לאצמוחי דהא ה"נ נתכוין משום אצמוחי ומ"מ לא אזיל רק בתר הדמיון ולפי"ז י"ל הא דמסיק בקשיא היינו משום דהקשה כן לרבה, אבל לר"י איה"נ דהו"מ לשנוי כהנ"ל, ואיש דפסק הרמב"ם כרב יוסף, וניחא נמי הא דפסק במנכש ומשקה מים לזרעים דאינו חייב אלא משום זורע כיון דיש כאן מלאכה שנתכוין לה, לא אמרינן דיתחייב גם אאידך שלא נתכוין לה מחמת הדמיון לרפוי ארעא, משא"כ בזומר וצריך לעצים, דמיירי שנתכוין לשתיהם, דו"ק היטב כי לענ"ד הוא ד"ב

ה) המזבל שדהו אי חייב משום חורש, הנה בירושלמי תני בהדי' המדייר שדהו חייב משום חורש עיי"ש ובס' נש"א תמה על הרמב"ם והסמ"ג שלא הביאו דין זה, ומשפירש"י במו"ק דף י"ב דמזבל אינו אסור אלא מדרבנן היינו בשביעית ע"ש ברש"י ותוס', ולענ"ד נראה דמוכח מש"ס דילן דמזבל לא מיתסר מדאורייתא, דאמרינן בש"ס דף פ"א אר"ה אסור לפנות בשדה ניר בשבת, מ"ט אילימא משום דדיישא אפי' בחול נמי אלא משום דילמא נקיט מעילאי ושדי לתתאי ומחייב משום דרבה הי' לו גומא וטממה בשדה חייב משום חורש, ופלא דל"ק בגמרא דחייב משום מזבל, א"ו דמזבל אינו מלאכה דאורייתא, וצע"ג: **(עי' רש"י שם דף פ"א ד"ה בשדה ניר וז"ל חרישה ראשונה ועומד לזריעה ונראה דרש"י רצה לשמור מקו' הנ"ל דמזבל ל"ש רק בשכבר נזרע, ובפשיטות נ"ל דהא בלא"ה משני דלמא נקיט מעילאי ושדי לתתאי וחייב משום חורש

)** ב הזורע מבואר ברמב"ם פ"ח מה' שבת דשיעורו בכ"ש, אמנם הפרמ"ג בפתיחה כוללת כתב בשם רש"י דשיעורו בכגרוגרות. דבמשנה דאבות מלאכות פירש"י להדי' ושיעורן של אלו בכגרוגרת חוץ מחורש משמע להדי' דבזריעה צריך שיעור כגרוגרות, ועיי' במנ"ח מה שכתב בזה דלא תיקשי מש"ס מכות דף כ"א במשנה יש חורש עיי"ש, ולענ"ד נראה דע"כ א"א לומר כן, דהא אמרי' בש"ס דף ק"ג חורש כ"ש למאי חזי, חזי לביזרא דקרא ופירש"י שם לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ואע"ג דשנינו לענין הוצאה זרע דילועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת הנ"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד ליה, עכ"ל, וכיון דחרישה כ"ש לא מחייב אלא משום דחזי לזרוע בתוכה נימא אחת ממילא מוכח מכש"כ דאזריעה גופה נמי חייב בנימא אחת, וכש"כ דמוכח כן טפי מפירש"י הנ"ל: **(עי' בההמ"ג פ"ח מה"ש ה"ב שהעיר בזה

)** ותו נ"ל ראי' ברורה מפ' המוציא דף ע"ט עור כדי לעשות קמיעה, המעבדו בכמה א"ל ל"ש וכו' והרי זרעוני גינה דמקמי' דזרעינהו תנן זרעוני גינה פחות מכגרוגרות, ובתר דזרעינהו תנן זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב, ומשני הא דזריעה הא דלא זריעה שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, עכ"פ מוכח שם מש"ס הנ"ל דהמלאכה עצמה א"א שיהי' שיעורו גדול מהמוציא לצורך אותה מלאכה ואדרבא, וכ"מ בתוס' ר"פ המוציא יין, וכיון דתנן המצניע לזרע ולדוגמא וכו' והוציאו חייב עליו בכ"ש שוב א"א לומר דזורע גופי' יהי' שיעורו בכגרוגרות ומוציא לצורך זריעה יהי' שיעורו בכ"ש, ע"כ נראה לענ"ד ברור דודאי רש"י נמי ס"ל דשיעור הזורע בכ"ש כדמוכח מכל הנ"ל, והא דפירש"י במשנה דאבות מלאכות ה"ק משום דבמתני' הנ"ל תנן הזורע והחורש והקוצר וכו' והאופה, וקתני זורע מקמי' דחורש, ע"ז פירש"י שיעורין של אלו כגרוגרת חוץ מחורש, והכוונה דהנך מחורש ואילך הם שיעור בכגרוגרות אבל חורש אינו בכלל שיעור זה והה"ד זורע דנקיט מקמי דחורש וזה נ"ל ברור בכוונת רש"י דא"א לומר בשום אופן דזורע יהיה שיעורו בכגרוגרות מטעמא דפרישית בס"ד

ג הקוצר כתב הרמב"ם בפ"ח התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה שיעורן כגרוגרות, ואם לבהמה שיעורו כמלא פי גדי ואם להסקה כדי לבשל ביצה קלה, וכו', והוא תמוה מאוד דבגמרא דף ק"ג פריך אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו, ומשני רבה ורב יוסף באגם, ואביי ורבא מוקי לה בארעא דחברי' דהו"ל דשא"מ, וא"כ איך כתב הרמב"ם סתמא, דבגמרא מוכח דכל שאינו באגם או בארעא דחברי' חייב בכ"ש, ועיי' בנודב"י מהדו"ת סי' ל"ו שכתב בזה תי' נכון דלכאורה מ"פ אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו דהא י"ל דחייב נמי משום חורש קאמר מיהא זה אינו כיון דליפות הקרקע שיעורו בכ"ש א"כ חיובא דחורש אתי' ברישא והו"ל למתני ברישא אם ליפות הקרקע בכ"ש, וכ"ז בברייתא דקתני אם ליפות הקרקע לבסוף שפיר הוצרך לאוקמי באגם או בארעא דחברי' משא"כ הרמב"ם דכבר פתח בריש פירקא החורש כ"ש, והמיפה את הקרקע בכ"ש עיי"ש, א"כ לא הוצרך לאתוי אם ליפות הקרקע בכ"ש