ערוגת הבושם על או"ח קמד

פטור א"א לחייבו בזה וכיון דתנא דידן ע"כ כר"ש ס"ל בזה כדמוכח מכל הא דכתיב ומפורש לעיל א"כ שוב א"א לחייבו משום שמוציאו לשרפה, וא"כ שפיר קאמר דמאן דאמר ד"כ כ"ש עצי אשירה כן נ"ל נכון בס"ד ודו"ק

סימן פ'

קונט' תיקוני שבת בביאור הל"ט אבות מלאכו' בפרטות

א החורש א) הנה במתני' דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת פתח התנא בזורע והדר תני החורש ופריך בגמרא מכדי מרכב כרבי ברישא לתני חורש ברישא והדר הזורע, ואמרי' תנא בא"י קאי דזרועי והדר כרבי, ופירש"י בא"י הקרקע קשה ואינו יכול לכסות בלא חרישה ואשמעי' דהא נמי חרישה היא, ועיי' בפירש"י בפסחים דף מ"ז ע"ב גבי יש חורש חרישה אחת ד"ה ושביעית כתב דעובר משום שדך לא תזרע וחורש תולדה דזורע, כגון חורש לכסות הזריעה, מבואר מזה דחורש חרישה שני' לכסות הזרע הוי תולדות זורע ג"כ, ולפי"ז בהך דזרעי והדר כרבי ע"כ צ"ל דבחרישה שני' חייב תרתי א' משום חורש וא' משום זורע וצריך לומר הא דאינו חייב אלא ל"ט חטאות היינו משום דבזריעה הא כבר תני לי' בפ"ע והו"ל בהעלם א' דאינו חייב אלא אחת, ובנה ניחא בס"ד ליישב בטו"ט קושי' התוס' יו"ט בהא דתני אבות מלאכות ארבעים חסר א' וכי סני לי' לתנא למנקט לשון מבורר שלשים ותשע, ולהנ"ל ניחא בס"ד דבאמת לפום סדורי דמתני' דתני זורע ברישא ע"כ הך חורש היינו חרישה בתר זריעה שהוא לכסות הקרקע ונמצא דאיכא בהא חרישה שני חיובים א' משום חורש וא' משום זורע ואם כן לפום האי סדורא קעבד מ' אבות מלאכות אלא דאיננו חייב אלא ל"ו חטאות כיון דזריעה תרי הוי, והיינו דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר א' דאחד מהנך לא קחייב חטאת ואין להשיב דהא התנא תני אבות מלאכות ואלו הך חרישה דבתר זריעה דמכסה את הזרעים אינה אלא תולדה, ז"א דהא עכצ"ל דהוי ממש כזורע דהא מבואר בש"ס ריש מו"ק דבשביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא א"כ ע"כ צ"ל כיון דלוקה עלי' משום שביעית צ"ל דהוי כזורע ממש, וא"ש בס"ד

ב) והנה הרמב"ם לא הביא חידוש זה דבא"י אם חרש אח"כ חייב ואדרבא הקדים חרישה לזריעה, וכבר עמד בזה הגאון מהר"ם בנעט בס' מגן אבות דלמה לא אשמעי' הך חידוש דאפי' חרש כבר קודם הזריעה מ"מ חייב נמי על החרישה לאחר הזריעה, ובמנ"ח תי' על זה כיון דכבר כתב הרמב"ם דהמנכש והמשוה גומות חייב משום חורש א"כ פשיטא דלא גרע החרישה שלאחר הזריעה, ולא הוצרך לאשמעי' כנ"ל עיי"ש, ועדיין אינו מספיק לענ"ד דהא במתניתין נמי קתני לקמן המנכש כ"ש וכו' ואם לייפות את הקרקע כ"ש, ואפ"ה הוצרך התנא לאשמעי' חרישה לאחר זריעה משום הך חידוש דין, ולענ"ד י"ל דבאמת אין בזה שום חידוש דודאי לא גרע מהני דלעיל, אלא דמ"מ התנא קמ"ל חידוש דחורש שלאחר זריעה הו"ל אב מלאכה, ונפק"מ למ"ד דמחייב תולדה במקום אב, **(אינו מובן דהא ע"כ מתני' לא אתיא כר"א דמחייב אתולדה במקום אב כדאיתא דף ע"ה: דמוקי בפירוש מתני' דלא כר"א דקאמר אלו לאפוקי מר"א דמחייב אתולדה במקום אב עי"ש.)** א"כ אי חרש חרישה שני' ועשה שוב תולדה דחרישה חייב שתיים, משא"כ למאי דקיימ"ל דאתולדה במקום אב לא מחייב תרתי אין נפק"מ כלל אם חייב משום אב או משום תולדה, וא"כ באמת אין חידוש כלל

ג) ועיין במנ"ח שהעיר הא אמרי' בש"ס דכל מלאכה דהוי במשכן הוי אב מלאכה דלא הוי במשכן הוי תולדה, **(עי' תוס' חולין דף פח: ד"ה אלא עי"ש ועי' בלב ארי' שם ועי' באוה"ח פ' שלח על פסוק ויהי' בנ"י במדבר.)** ולכאורה במדבר האיך הוי חרישה וזריעה הא עפר מדבר אינו מצמחת, ומתוך כך העלה דהפירוש מלאכה דהוי במשכן היינו אותן מלאכות שהיו נצרכות במשכן, וכבר כתב כן הפנ"י בדף ע"ה ע"ש, אלא שכ"כ במק"א דמוכח מש"ס בכמה דוכתי דהמלאכות ממש היו במשכן, ומהם ממה שאמרו בגמרא גבי קושר ומתיר, **(עי' ח"ס שבת דף ע"ד ד"ה שכן עני עי"ש שכ' סברת פנ"י הנ"ל ולפמ"ש שם לא קשה מידי מקושר ומתיר עי"ש.)** ועיי' מש"כ לעיל במצוה זו אות ז', ע"ש, ואי משום קושי' הנ"ל נ"ל דלק"מ די"ל שזרעו בעציץ נקוב, ודו"ק: **(אינו מובן דהא החילוק בין נקוב לשאינו נקוב הוא משום דנקוב יונק מלחלוחית הקרקע ועי' רש"י שבת צ"ה ד"ה התולש מעציץ נקוב עי"ש וא"כ במדבר דעפרו אינו מצמיח ל"ש זה דהא אפי' זרע במדבר בעפר גופא נמי לא מחייב מיהא בעיקר הדבר לפמ"ש בחי"א דלענין שבת חייב אפי' בעציץ שאינו נקוב א"כ בלא"ה ל"ק קו' הנ"ל

)** ד) וכתב הרמב"ם בפ"ח מה"ש החורש כ"ש חייב המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם וכו' הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כ"ש חייב: ושוב כתב שם הלכה ב' המשקה צמחים ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע, ע"ש וכבר תמהו ע"ז מש"ס ריש מו"ק המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינין בי' רבה אמר משום חורש ר"י אמר משום זורע, רבה אמר משום חורש מה דרכו של חורש לרפוי ארעא, וכו' רב יוסף אמר משום זורע מה דרכו של זורע לצמוחי פרי קמכוין ה"נ לצמוחי פרי קמכוין, ומשמע בגמרא, דמנכש ומשקה מים לזרעים דמיין להדדי דאי אזלינן בתר הדמיון בתרוויי' חייב משום חורש דדומה לרפוי ארעא, ואי אזלי' בתר הכוונה בתרוויי' חייב משום צומח וא"כ איך פסק הרמב"ם במנכש כרבה, ובמשקה מים לזרעים פסק כרב יוסף, והנה בכ"מ תי' דמנכש דנקט הרמב"ם לאו היינו דמו"ק דמנכש דהתם היינו תולש עשבים רעים, והרמב"ם מיירי במנכש בעיקרי אילנות וא"כ י"ל דלגמרי פסק כר"י, אלא דעדיין הדבר צ"ע דמ"מ מ"ט שבק מנכש דמו"ק והשמיטו לגמרי, ועיי' בפ"א מה' כלאים מה דהקשה בכ"מ שם על על הרמב"ם, ובמש"כ הכ"מ כאן לק"מ קושייתו שם על הרמב"ם וצע"ג על הכ"מ, ועיי' מזה בשעה"מ שם, ותו קשיא טובא הרמב"ם הנ"ל דבש"ס מו"ק פריך בגמרא א"ל אביי לרבה לדידך קשי' לר"י קשי' לדידך קשי' משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא, וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קיצור ואחת משום נוטע, ומסיק בקשיא, א"כ הו"ל להרמב"ם לומר דחייב שתיים, וכן הקשה בתשו' נודב"י מהדו"ת סי' ל"א עיי"ש, גם בהא דפסק הרמב"ם כרב יוסף, הקשה הגאון מהרי"ף בתשו' נודביי דהוא נגד הכלל דרבה ור"י הלכה כרבה, עיי"ש מה שטרח ליישב קושי' זו, ולענ"ד נראה בס"ד, עפ"י מה שכתבו התוס' דקושי' הגמרא מרב כהנא דמחייב זומר משום נוטע אע"ג דאינה דומה לנוטע וא"כ קשי' לרבה דאזל בתר דמיון, וכ"כ קשי' לרב יוסף דאזל בתר כוונה, דמשמע אפי' אין כוונתו להצמיח חייב, ועי"ש במהרש"א שהקשה לפי' התוס' לא הוי צריך לאתויי מרב כהנא והו"מ לאתוי ברייתא מפורשת בשבת דף ע"ג דתני בהדי' זומר חייב משום נוטע, ומתוך כך פי' הוא דקושי' הגמרא מרב כהנא משום דחייב נמי משום קוצר אע"ג שאינו דומה, מ"מ חייב משום דמכוין לקצור, וחייב משום נוטע אע"ג דלא אכוין לנטוע משום שדומה למלאכה דנוטע, וקשיי' לתרוויי', מיהא נ"ל דקושי' המהרש"א על התוס' י"ל בפשיטות בהא דלא מקשה מברייתא הנ"ל דזומר חייב משום נוטע, דמהתם לא מצי להקשות אלא על רבה דאזל בתר הדמיון אע"ג דאין כוונתו על זה המלאכה אבל לרב יוסף לק"מ, דהא סתם זומר כוונתו לאצמוחי אילנא, משא"כ מדרב כהנא דמיירי בצריך לעצים א"כ לא מתכוין לאצמוחי אילנא ואפ"ה חייב משום נוטע א"כ הו"ל לחייב במנכש משום חורש אע"ג דלא מכוין לרפוי ארעא עיי"ש, וזה נכון ופשוט

אלא דאי קשי' הא קשי', דהא בגמרא מסיק התם קשיא, וכתבו התוס' שם דל"ג לה דר"כ אמוראי