ערוגת הבושם על או"ח קמב

חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה, או מלא תבערו, וע"כ האי מות יומת כפשטי' א"א לומר כאיסי ממשמעותא דקרא כנ"ל נכון בס"ד, ובמש"כ יתיישב שפיר קושי' התוס' שם ע' ע"ב דשמואל לא כר"נ ודלא כר' וכ' שצ"ל דמקבלה קי"ל שמואל הכי ולהנ"ל יתיישב שפיר דשמואל כאיסי ב"י ס"ל דע"כ מוקי לי' הך קרא דמות יומת בממון וא"ש בס"ד, ובעיקר דברי הפרמ"ג הנ"ל במש"כ דהניזק מצי טעין קי"ל צ"ע דהא בש"ס גופי' לא אתפרש הך מלאכה מאי הוא, וא"כ איך מצי לומר קים לי דבהך מלאכה הוא דפטור מסקילה

(ב) הא דמחלל שבת במזיד ובהתראה חייב סקילה אינו מפורש בתורה, דלא כתיב אלא מחלליה מות יומת, וי"ל כסתם מיתה הכתובה בתורה שהיא בחנק, אבל מנ"ל דבסקילה, והנה הפרמ"ג בפתיחה לה"ש נתקשה בזה, ומייתי מהא דאמרי' בפ"ק דשבת דף ו' ע"ב במזיד ענוש כרת ונסקל נמי פשיטא פי' רש"י ממקושש, והקשה הפרמ"ג אכתי לר"י דס"ל בסנהדרין דאינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה ובהכרח מקושש הוראת שעה היתה, א"כ מנ"ל לר"י דמחלל שבת בסקילה אימא בחנק כסתם מיתה האמורה בתורה ונ"ל דלק"מ דל"ש לומר הוראת שעה אלא לענין אעפ"י שמן הדין לא היה מחויב, ועשו כן למען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, אבל מהיכ"ת לדונו במיתה אחרת שאינו שייך לעבירה זו, דודאי גם מיתת חנק הוי סגי להך מילתא שידעו להזהר מחילול שבת א"ו דדינו בסקילה, ושפיר ילפינן מקושש, ותו דע"כ מוכח דהאי מות יומת דשבת אינה כסתם מיתה האמירה בתורה, דהא פירש"י בחומש יודעין היו דמחלל שבת במיתה ולא ידעו באיזה מיתה, ואי ס"ד דמיתתו בחנק א"כ מאי הוי מספק"ל הא מות יומת כתיב בי' וסת"מ בחנק, אע"כ דידעו שמשונה מות יומת זה מכל מיתות האמורות בתורה עיי"ש, ע"כ ל"ס לר"י דצריך להודיעו באיזה מיתה, אלא השתא דכבר מפורש בתורה בכל עבירה מיתתו במה, א"כ אם לא יודיעהו מימר אמר כיון דעדים ע"כ לא קים להו הדבר על בריו אפשר דטעו נמי בעיקרא דמילתא ובאמת ליכא בזה עונש מיתה כלל, משו"ה ס"ל לר"י דצריך להתרותו בהדיא באיזה עונש יענישוהו, משא"כ במקושש דאכתי לא נתפרשו העונשין כלל מודה ר"י דאפי' בהתרו בו במיתה סתם נמי הוי התראה ושפיר מצינו למילף ממקושש

(ג) המחלל את השבת בזדון שבת ושגגת מלאכות, חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה, אבל בשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא חטאת אחת על כל המלאכות שעשה בשבת אחת כן מבואר במשנה ר"פ כלל גדול עיי"ש, וראיתי במנ"ח שיצא לחדש לפי מה דקיימ"ל במעילה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' מ"א דאם אכל משני מינים שהם נכללים בשם אחד כגון נבילת שור ונבילת חמור וכדומה ואכל מכל או"א חצי שיעור מצטרפין לכשיעור הואיל והם משם א' אבל משני שמות אינם מצטרפין, א"כ ה"נ כאן באותן מלאכות הצריכין שיעור כגון קצירה וטחינה וכדומה דשיעורין כגרוגרות אם הי' בשגגת שבת וזדון מלאכות או שהי' מזיד וכענין סקילה, א"כ אפילו ח"ש ממלאכה זו וח"ש ממלאכה אחרת מצטרפין כיון דכולם הם שם א' והוי בכלל מלאכ' דאסרה תור' בכשיעור דדמי לגמרי לשני מיני נבילו' דמצטרפין, ולענ"ד הוא דבר שאין לו שחר ואינו דומה לאכילת שני מיני נבילות דהתם עכ"פ מעשה אכילה אחת היא לשניהם, משא"כ הכא נהי דשיעורין שוה, מ"מ המעשה שלהן חלוק זה מזה דחצי גרוגרות זה בקצירה ואידך חצי גרוגרות בטחינה, א"כ א"א שיצטרפו והגע עצמך השתא במלאכה אחת כגון בהוצאה, היכא דהוציא חצי שיעור מתבן ששיעורו בכמלא פי פרה וח"ש מעצה ששיעורו כמלא פי גמל אמרי' הואיל ואין שיעורו שוה אינו מצטרף אפי' לקל שבהם אי לאו די"ל כלהו חזי לדוגמא כדאיתא בסוף פ' כלל גדול, עכ"פ חזינן דהך מילתא שאין שיעורן שוה סגי לחלק שלא יצטרפו, כ"ש היכא דגוף המלאכה חלוק זה מזה כ"ש דלא מהני הך ששיעורן שוה לצרף שני חצי שיעור למלאכה אחת, וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפ' הזורק דהוציא ח"ש לרשות זה וח"ש לרשות א' אין מצטרפין דרשויות מחלקות, ק"ו דמלאכות החלוקות לגמרי זה מזה דא"א שיצטרפו לשיעור שלם, כנ"ל ברור בס"ד

ומ"מ לענין ידיעה במה חטא דמבואר בש"ס כריתות דף ב' דבשבת בעינן דוקא שידע באיזה אב מלאכה חטא דבע"א לא מחייב חטאת, בזה נראה פשוט דזה אינו אלא בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל בשגגת שבת, לא בעינן שידע באיזה מלאכה חטא כיון דעיקר ההעלם היה שגגת שבת כל שנודע לו שחילל שבת הו"ל ידיעה במה חטא, דהא כל מלאכות כלהו כחדא חשיבא לענין שגגת שבת, וכבר הארכתי בזה בס"ד במצות חטאת קבועה עיי"ש

(ד) תנן במתני' פ' כ"ג אבות מלאכות ארבעים ח"א הזורע והחורש וכו', הרי אלו אבות מלאכות ארבעים ח"א, ובש"ס פ' כ"ג מניינא למה לי אר"י שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כאו"א, ועיי"ש בהא דמקשה הש"ס דידע לה לשבת במאי ומשני דידע לה בתחומין ואליבא דרע"א, ועיין בש"ס כריתות דף ג' בהא דתנן התם ל"ו כריתות ואמרי' נמי דתני מניינא שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כאו"א, ועיי"ש דמסיק הש"ס דליכא אלא ל"ג חטאות מאן דעבדן בשוגג דהא בפסח ומילה ליכא חטאת וכן במגדף אליבא דרבנן ותני עוד ג' לאשלימינהו לכריתות, א"כ מ"פ הא ה"כ איכא למימר איה"נ דלא משכחת לה אלא ל"ח חטאות: ותני ארבעים ח"א לאשלימינהו לאבות מלאכות, ואפשר לומר, מדאיכפל תנא למתני בסיפא הרי אלו אבות מלאכות ארבעים ח"א, ש"מ דמניינא דוקא, ועיי' בש"ס דף ע"ה ע"ב פיסקא דהרי אלו אבות מלאכות ודו"ק ובזה מדוקדק מאוד לשון הרב במשנה הנ"ל דכ' לפרש סיפא דמתני' הנ"ל דקתני הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר א' דמניינא אתי לאשמעי' שאם עשאן כולם בהעלם א' וכו' ולא כתב כן מיד בתחלת המשנה, ועיי"ש בתוס' יו"ט ולהנ"ל א"ש דברישא הו"א דלעולם לא משכחת לה ארבעים ח"א דא"כ קשי' דידע לה לשבת במאי, ותני מ' ח"א לאשלימינהו, ומדכפל התנא בסיפא וחזר ושנה ארבעים חסר א' שפיר ש"מ דדוקא קאמר, ויתישב בזה קושיית הגאון רע"א ז"ל על הא דקאמר בש"ס דף ס"ט הניחא לר"י דאמר שגג בכרת אפי' הזיד בלאו, הא גם לר"י תיקשי מיהת בברייתא דרבי דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות, והיינו דקרא אשמעי' שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב ל"ט כמש"כ התוס' שם, וע"ז יקשה דידע לשבת במאי דהא ר"י מודה דלרבי דיליף דבעי' בדיני כרת מגז"ש דעליה עליה בעינן דוקא שגג בלאו וכרת כמש"כ התוס' דף ס"ט ע"א סד"ה כגון ששגג עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דע"כ ליכא לאקשוי אלא במתני' דחזר ושנה הרי אלו אבות מלאכות ארבעים ח"א אבל בברייתא ליכא לאקשוי מידי די"ל דבאמת לא מחייב אלא ל"ח ותני ל"ט לאשלימינהו לאבות מלאכות כנ"ל בס"ד

וקשיא לי לפי מש"כ התוס' בריש מס' שבת דלהכי הוצרך למתני הוצאה דעני והוצאה דבעה"ב, משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר, משו"ה לא הוי ידעי' חדא מאידך, ומהיי"ט נמי הוצרך לומר הם הוציאו קרשים מעגלה לקרקע אע"ג דכבר כתיב