ערוגת הבושם על או"ח קמא

מנ"ל למדרש לעבור על מלאכה גמורה בלאו ועשה, ולפי"ז שפיר קאמר דבשבת אין כאן אלא ל"ת שי"ב כרת, ואין להקשות א"כ ביו"ט נמי מנ"ל לר"א למדרש שבתון אעשה הא י"ל דאיצטרך להנ"ל, ויש לומר דביו"ט שאני דכתיב בי' מקרא קדש דדרשי' נמי מני' קדשהו בעשיית מלאכה, וא"כ ע"כ חד מני' אמ"ע קאתי לעבר עליו בלאו ועשה, **(צ"ע דהא בשבת נמי איכא תרי עשה וביום השביעי תשבות ושמרתם את השבת וכן כתבו בתוס' שבת ס"ט ד"ה דידע לה עי"ש.)** וניחא בזה מש"כ הרמב"ם במנין המצות מצוה קכ"ט ע"ש שציונו לשבות ביום הראשון מקרא קודש פ' בא רפ"י קדשהו בעשיית מלאכה, אלא מה שמיוחד לאכילה לבד וכבר קדם לשון אמרם בשבת דף כ"ה האי שבתון עשה הוא ע"ש וכן במצוה ק"ס וקס"א וקס"ו תפס לעשה מקרא קודש ולפעמים תופס לעשה שבתון ולהנ"ל ניחא דתרווייהו איצטרך דהרמב"ם לטעמי' בפכ"א מה' שבת, ולפי זה אי לאו דכתיב נמי מקרא קודש לא הוי דרשי' דאיכא עשה ול"ת בעשיית מלאכה, וכ"ז ביו"ט דכתיב בי' מקרא קודש משא"כ בשבת איה"נ דלא ידעינן עול"ת כיון דאיכא למדרש אשביתה עובדין דחול, ויתיישבו בזה שפיר דברי מהר"ם הנ"ל

אלא דמ"מ דבריו תמוהים דהא בשבת דף ס"ט מוכח מדבריהם בהדי' דס"ל שבת איכא נמי עשה מדהקשו בהא דפריך למונבז דידע לה לשבת במאי אמאי ל"ק דידע לה בעשה ולפי מש"כ המהר"ם לובלין קושייתם לק"מ מיהא כבר כייל לנו רבינו המהרש"א בפסחים דף כ"ד שאין זה תימא שהתוס' לא השוו שיטתם בכל המקומות ע"ש, ועיין מה דבעינא למימר בזה בס"ד במ"ע דשביתת יו"ט

ודע דהלח"מ בפכ"א מה' שבת ה"א מפרש דברי ההמ"ג שם אליבא דהרמב"ם דס"ל ח"ש דמלאכה קעבר עלי' משום מ"ע דביום השביעי תשבות והוא דבר חדש, ופליאה על האחרונים שנחלקו אי ח"ש מה"ת אסור בשבת כמו בשאר איסורין עיי' ח"צ סי' פ"ו ומשל"מ פי"ח מה"ש ה"א ועיין רש"י שבת דף ע"ד ובהג"א, ולהנ"ל חמיר שבת משאר ח"ש דאיכא עכ"פ עשה דשבתון ונפק"מ דל"ח שבועה עלי' אפי' למ"ד דשבועה חל אח"ש גי' ה' שבועות ונתיישב בזה הא דמקשים בשבת דף ק"ו מדאיצטרך קרא למישרי מילה ש"מ דמקלקל בחבלה חייב, אכתי קרא למה לי לשיטת הרמב"ם דחובל חיובי' משום מפרק דהוי תולדה דדש, ושיעורו בכגרוגרות והנ"ל הו"ל פחות מכשיעור, והנה כפשוטו לק"מ דהא עכ"פ ח"ש אסור מה"ת וצריך לומר דעכ"פ הקושיי' קשיא לר"ל דח"ש מותר מה"ת, קרא למשרי מילה למה לי ולמש"כ ניחא דמודה ר"ל באיסורי שבת כיון דאיכא עכ"פ מ"ע דתשבות, תו נתיישב לי עפי"ז מה דקשיא לי מכבר למה לי קרא כזה עוקר וזה מניח בריש פרק המצניע עיי"ש, ועיין ברפ"ק דשבת דף ג' ובתוס' שם ת"ל דח"ש מותר מה"ת בשלמא איפכא ל"ק כמש"כ הפרימ"ג בפתיחה להלכות שבת דזה עוקר וזה מניח וכמו כן מעביר פחות מד"א גרע מח"ש דאפי' אי ח"ש אסור מה"ת באיסורי שבת אבל כיון דאינו מעביר ד"א או אינו עוקר ומניח אפי' ח"ש לא הוי אבל איפכא קשי' מק"ו, ומכאן מוכח עכ"פ דח"ש אסור בשבת ומ"מ לר"ל דח"ש מותר מה"ת קשי' קרא הנ"ל למה לי ולמש"כ בשם הלח"מ א"ש דבשבת כו"ע מודו דעכ"פ איכא איסור עשה

הנה כמה ראשונים לא ס"ל הא דרמב"ן הנ"ל וס"ל בכל השבותים ועובדין דחיל ליכא אלא אד"ר והא דדריש בתו"כ פ' אמור אסמכתא בעלמא הוא, ונראה לי דיש נפק"מ נמי לאידך גיסא לפי מש"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת דבדבר שהוא מדרבנן וי"ל אסמכתא חשיבה בתורה, מחמרינן בספיקא דרבנן ואסברא לה שפיר **(בתיבת גומא להפמ"ג אסברה לה כן.)** עפ"י מש"כ הרמב"ם דבכל מילי דרבנן איכא לאו דלא תסור אלא דהרמב"ן הקשה עליו א"כ אמאי ספק דבריהם להקל וע"כ צריך לומר כמו שתירצו המפרשים דמעיקרא הכי אתנו להקל בשל דבריהם, אבל כיון דאסמכוה אקרא הרי קמן דרצו להשוותו לשל תורה א"כ באמת ראוי להחמיר, ולפי"ז נפק"מ בזה לשיטת הרמב"ן דהני קראי דדריש בתו"כ מדאורייתא קאמר לדרשה גמורה, א"כ שבותין דרבנן דהיינו באופן דאין בו אלא משום שבות וכמש"כ לעיל בשם המרכבת אין בהם אסמכתא כלל, משא"כ להתוס' כל מילי דשבותין דרבנן אסמכוהו אקראי הנ"ל א"כ ראוי להחמיר בהם כבשל תורה, ויש ליישב בזה מה דפשיטא להו להתוס' בשבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם דאביי ס"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר מדס"ל הלכה כר"ש בגרירה ועיין פנ"י שהקשה מנ"ל לומר כן דילמא דוקא בגרירה שהיא איסור דרבנן חורש כלאחר יד סבר הכי, אבל בדאורייתא ס"ל בדשא"מ כר"י, ולהנ"ל א"ש כיון דכל השבותין אסמכוהו אקרא א"כ כל מילי דרבנן דאורייתא היא מלאו דלא תסור ומה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ודו"ק

סימן ע"ט

בענין אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והמסתעף

(א) מבואר ברמב"ם פ"א מה"ש ובש"ס פ"ק דשבת דהעושה מלאכה בשבת במזיד חייב כרת, ובהתראה חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת, וזה בכל העושה אחת מל"ט אבות מלאכות או א' מתולדותיהן, ודלא כאיסי בן יהודא דאחת מאבות מלאכות אינו חייב עליה סקילה דלא קיימ"ל כוותי' כדמוכח ממש"כ הרמב"ם שם דלא מחלק בין מלאכה ומלאכה וסתם וכ' כנ"ל ועיין פרי מגדים בפתיחתו לה' שבת שנתקשה בזה דהא לכאורה מדאיצטרך למתני בברייתא בפ"ק דשבת לאשמעי' דהוצאה מהנך דלא מספקו, וכן בהא דפליגי תנאי מקושש משום מאי מחייב, וקאמר בגמ' דפליגי אליבא דאיסי בן יהודא דס"ל דאינו חייב על אחת מהא קמ"ל כמר אין להסתפק במלאכה זו שחייבו עליה המקושש ולמר באידך מלאכה שחייביהו למקושש, א"כ משמע דהלכה כאיסי מדהוצרכו לפליגו אליבי' ונפק"מ גם לדידן דקיימ"ל המזיק את חברו בשבת פטור היכא דהזיקו ע"י מלאכה דחייבין עליה סקילה דקי"ל בדר"מ וא"כ י"ל אם הניזק תפס מהמזיק מצי לומר קי"ל כאיסי ב"י וא"כ דילמא הך מלאכה אין חייבין עליה ממילא חייב לשלם עיי"ש, שהציע, ולענ"ד נראה ליישב בס"ד דהא מבואר בתוס' פ"ק דשבת דף י' דמודה איסי דעל כולם חייב כרת רק בסקילה ס"ל דאינו חייב על א' מהם, ולכאורה איכא למידק האיך אפשר לומר כן דהא מקרא מלא כתב רחמנא בפ' כי תשא מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה, א"כ משמע בהדיא דכל מלאכה שחייבין עליה כרת, מחויב נמי מיתה בדאתרו בי' דמשמעות הכתוב הכי הוא דלהכי מות יומת משום דמזיד חייב כרת, וכש"כ דאיכא למידרש הקישא דכל שחייב כרת במזיד מות יומת בהתראה וא"כ איך ס"ד לפסוקי קרא בסכינא חריפא דחייב כרת על כולן ואינו חייב סקילה על א' מהן מיהא אחרי העיון נראה ליישב דהא באמת ס"ל לשמואל בשבת דף ע' דחילוק מלאכות לשבת נפק"ל מדכתיב מחלליה מות יומת דאם אינו ענין למזיד דהא כתיב כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג ומאי יומת יומת בממון, וא"כ שפיר כתב רחמנא מות יומת כי כל העושה בה מלאכה דהא מודה איסי דחייב חטאת על כולם. וכ"ז אליבא דשמואל דיליף חילוק מלאכות מקרא הנ"ל ומוקי לה להך מות יומת בממון, אבל למאי דנפק"ל