ערוגת הבושם על או"ח קמ

דעשה דוחה לתו"ע ולא הקשו כן ממילה דדחי' שבת נ"ל דלק"מ דס"ל מילה בשבת לאו משום עשה דל"ת הוא אלא משום דהותרה תדע דהא אין עדל"ת שיב"כ, ובשבת דחי'. והא דס"ד למילף בשמעתא קמייתא דיבמות עדל"ת שיב"כ ממילה ולא דחי משום דמילה הותרה, היינו משום דאי הו"מ למילף כן ממילא הוי אמרינן גם במילה טעמא משום דחיית הל"ת, אבל לקושטא דמילתא דאעדל"ת שיש בו כרת ומ"מ במילה דחי שוב א"א למילף עדל"ת ועשה דטעמא במילה משום דהותרה, ושפיר לא מצי התוס' להקשות כ"א לתו"ע דצרעת, מ"מ הדבר פשוט וברור דבשבת לכו"ע איכא מ"ע והנה בכל מ"ע דעבר עלי' אמרי' בזבחים דף כ"ו דמחויב להביא עולה ע"ש וכ"מ ברמב"ם פ"ג מה' מעה"ק, ומתודה על עולה עון עשה ול"ת הנל"ע ע"ש, והוא מש"ס יומא דף ל"ה מ"מ נראה היכא דחילל שבת בשוגג דמייתי חטאת אעברה זו נתכפר לו גם העשה בהדה, דנהי דאמרי' בזבחים דף כ"ו דחטאת אינו מכפר על עשה כ"א מקופיא, הנ"מ עשה אחרינא כגון הביא חטאת חלב וקעבר אמ"ע דנטילת לולב, אבל אעשה דבהדי העברה דחטאת לכאורה פשיטא דמתכפר בהדה, דלא גרע מקצר וטחן בשגגת שבת ודין מלאכות וחזר וקצר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאמרי' בשבת דף ע"א וברמב"ם פ"ז מה' שגגות דקצירה גוררת קצירה, א"כ ה"נ כש"כ דנתכפר העשה דבהדה ורואה אני הדברים ק"ו דמה אם גורר קצירה אחרת שהיה ראוי לחייב עלי' חטאת בפ"ע הואיל ושם קצירה אחת הו"ל כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כש"כ הכא דעל העשה נמי מחמת שם קצירה הוא דמחייב ולא דמי לאוכל אכילה אחת וחייב עליו כמה חטאות ול"ש גרירה התם איסורים משתי שמות הם משא"כ הכא נהי דעשה ול"ת היא מ"מ כיון דתרוויי' מחמת שם א' הוא לא מחייב עלי' חטאת והכי מסתברא, מיהא בל"ת ועשה דעלמא כל היכא דעבר עליה כגון דחילל יו"ט היכא דלקה אל"ת אי מתכפר לו גם העשה דבהדה צ"ע כעת אבל מ"מ דבר זה פשוט וברור דבל"ת ועשה שאין לוקין עליו כגון לאו שאב"מ פשיטא דמחוייב להביא עולה אעשה אע"ג דאיכא לאו בהדי' ובזה ניחא ליישב ע"כ קושיי' התוס' בקידושין דף ל"ד דת"ר מ"ע שלא הזמן גרמא כגון מעקה ואבידה ושלה"ק נשים חייבות, והקשו ת"ל דהנך כולן ל"ת נמי נינהו ובלא"ה נשים חייבות, ולהנ"ל א"ש דנפק"מ להביא עולה כשעברו עלי' דאי משום ל"ת גרידא הוי פטורי מעולה, ואין להשיב הא עולה מכפרת על לאו הנל"ע נמי ובהני דקחשיב איכא נמי כתל"ע וא"כ בלא"ה הוי מחייבי עולה י"ל לפימש"כ התוס' ביומא דף ל' בד"ה על עשה ועל ל"ת דה"ט דלא נקט נמי דמכפר על שאר ל"ת שאין לוקין כגון לאו שאב"מ ולאו שבכללות, דמקרא ונרצה משמע שיש להם ריצוי ותקנה במק"א והיינו שבידו לתקן כגון לעשות סוכה ותפילין וכיו"ב אם עבר יום או יומים עולה מכפר עליו וכן לאו הנל"ע אבל הני אין להם ריצוי ותקנה במק"א ע"ש, ולפי"ז אי לא הוי מחייבי נשים בהנך מ"ע הנ"ל נהי דע"כ ס"ל להתוס' דמ"מ לא הוי נשים מלקי עליי' משום דניתוק מיהא אצל אנשים ע"ש בריש תמורה, לאו שניתק למקצתו אי ניתק לכולו, מ"מ עכ"פ לא הוי לגביי' הרצה במק"א, ואינו אלא כמו לאו שבכללות או לאו שאב"מ שאין לוקין עליו אבל השתא דאמרת דנשים חייבות במ"ע הנ"ל שפיר מחייבי עלי' עולה, מיהא באמת לא מצאתי כעת מפורש דמחויב להביא קרבן אעשה, דלא אשכחן כ"א שמתכפר לו העשה אבל חיובא לא אשכחן בהדיא, **(עי' תוס' שבת קיד: ד"ה אלא לקניבת ירק עי"ש וי"ל דשני הברייתות אי מותר בקניבת ירק ביוה"כ להיות בשבת פליגי בסברת הרמב"ן ודו"ק ועי' במה שצידד רבינו לומר דבנשים ליכא עשה דתשבות הנ"ל ולפי"ז הי' אפשר לומר דשני הברייתות לא פליגי וחד ברייתא מיירי בנשים וא"כ אמאי לא מוקי שם בגמ' בכהי"ג דלא פליגי הברייתות אהדדי ויש ליישב ודו"ק.)** ודע דהרמב"ן כ' אפי' בדברים שאין בהם מלאכה אלא שהוא משום שבות מ"מ אית בהו מ"ע מה"ת הנ"ל דביום השביעי תשבות אלא שהכתוב מסרו לחכמים כ"כ הרמב"ן בפי' התורה בפ' אמור, וכן פי' ההמ"ג דברי הרמב"ם ר"פ כ"א מה"ש ע"ש אלא דהלח"מ שם הרבה להקשות ע"ז א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בכל הש"ס דקאמר דשבותין מדרבנן אסירי, ושפיר קמתרץ לה במרכבת המשנה דעד כאן לא שייך לומר דעובר על מ"ע הנ"ל אלא היכא דקעוסק בהשבותין הנ"ל כל היום או עכ"פ זמן מסויים, אבל במה שמוציאו באקראי לא, וכן מבואר למעיין בלשון הרמב"ן ז"ל

ועפ"י דבריהם ז"ל כראה לי בס"ד ליישב שפיר קושיי' הרב"י באו"ח סי' רמ"ד על המרדכי דמייתי ראי' להתיר קבלת מכס ע"י גוי שמשכירו לשבת משום פסידא דאי לא שרית לי' וכו' מהא דאמרינן בר"פ בתרא דשבת אי לא שרית לי' אתי לאתוי ד"א והקשה הרב"י התם אי לא שרית לי' אתי למיעבד מלאכה דאורייתא משא"כ הכא דקבלת מכס אינו אלא מדרבנן למה נתיר לו שבות כדי שלא יבא לידי שבות ע"ש ולענ"ד י"ל דהמרדכי ס"ל כשיטת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל, ועיי' תשו' מרן ח"ס חאהע"ז סי' קע"ג דכל אושי מילתא ועובדין דחול אסור להרמב"ן מה"ת אם הוא בקביעות ע"ש א"כ במכס נמי כיון דאושי מילתא ואי עביד ישראל בעצמו קעבד איסור מה"ת שפיר קאמר המרדכי דאי לא שרית לי' וכו' ושפיר יליף מר"פ מי שהחשיך, כנ"ל נכון בס"ד

אלא דלכאורה קשי' לי קושי' עצומה לשיטות הנ"ל, **(אין כונת אאמו"ר על העשה דשבתון דהא ל"ל כמ"ש לעיל דלא כתי' בלשון צווי וה"נ כאן אלא כונת אאמו"ר על העשה דושבתה הארץ שבת לה' וכן משמע מלשונו לקמן.)** א"כ בשביעית נמי דכתיב בי' שבתון נימא דכל השבותים מיתסרי בעבודת קרקע מה"ת, ובריש מו"ק דתנן משקין ביה"ש במועד ובשביעית ופריך התם זריעה וחרישה בשביעית מי שרי, אמר אביי בשביעית בזה"ז וכו' ורבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב בשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שדך לא תזרע וכו' מכדי זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אאחרנייתא לא מחייב ולשיטות הנ"ל ע"כ הא דמיעטוי' רחמנא היינו מלאו, אבל מ"מ כיון דעבד עבודת קרקע הרי איסורן מה"ת מיהת בעשה דשבות, ואפשר לתרץ דה"ק כיון דשאר תולדות מיעטן רחמנא מלאו, ואינם אלא בכללא דמ"ע דושבתה הארץ הכוללת והני הא מסרן הכתוב לחכמים כמו שבותי שבת ומלאכת חוה"מ א"כ שפיר התירו חכמים להשקות ביה"ש משום פסידא, א"נ י"ל נפק"מ בנשים דלכאורה פטירי ממ"ע הנ"ל ואינם כ"א בלאו דשביעית דהמ"ע הנ"ל שהז"ג, ותלי' במה דפליגו הראשונים בפ' קמא דקידושין היכא דאיכא עשה ול"ת אי איתני' נמי בהעשה עיי"ש ויתבאר בס"ד במק"א, ואם כן כיון דעכ"פ בלאו דשביעית ליכא שפיר איכא לאוקמי משקין ביה"ש הנ"ל בנשים, מיהא מש"כ כראה ברור

ונ"ל ראי' לשיטת הרמב"ן הנ"ל מהא דתנן בפ"א דשביעית ומייתא לה כהיי"ג במו"ק ג' ע"ב ובר"ה דף ט' עיי"ש בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית וכו' **(לפמ"ש לעיל בשם הח"ס דלא אסור אלא היכי דאושא מילתא וכן לפמ"ש לעיל בשם מרכבת המשנה א"כ י"ל דאיצטריך קרא לחורש בדרך ארעי ול"ק קו' התוס' ודו"ק.)** ובתוס' שם הקשו תינח קציר דכתיב בהדי' לא תקצור אבל היכי מצינו למימר דאצ"ל חריש היכא אשכחן חרישה דאסר רחמנא בשביעית, ולמ"ד דהחורש בשביעית לא לקי ויליף לה מדזמירה בכלל קצירה וכו' א"כ אדרבה מיעט רחמנא חרישה ושפיר איצטרך קרא לאסור חרישה מיהת בעשה, ולשיטת הרמב"ן ורמב"ם א"ש בפשיטותו דנהי דמיעט רחמנא מ"מ עשה מיהא איכא, משום שבתון, וא"כ שוב לא איצטרך בחריש לעשה אע"כ לחריש של ע"ש הוא דאתי כנ"ל נכון, ועפ"י שיטה זו היה מקום אתי ליישוב קושיי' הנ"ל שנפלאתי על המהר"ם לובלין בפראד"מ די"ל הא כללא הוא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי' בלאו יתירא, כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"ש והה"ד בעשה יתירא, וא"כ כיון דאיכא למימר דעשה דביום השביעי תשבות אתי' לשביתה מדברים שאינם מלאכה