ערוגת הבושם על או"ח קלט

הלשון וגם ראיותיו מורין כן אבל עכ"פ הדין ברור בזה דלכל מילי הוי מומר כל שחילל שבת בפרהסי' וא"צ ע"ז קבלת עדות כלל

ומה שכ' מע"כ דאפשר דאין דינו כמחלל שבת בפרהסי' משום דאפשר דהי' מתבייש בפני גדול הדור ומייתי לה בשם הח"א כלל ע"ה, ונתפלא שלא הוזכר מזה בשו"ע ופוסקי', הנה הרא"ש והראשון שהוכיח דין זה מסוגי' דעירובין דף ס"ט הוא התורת חיים שם, ובס' תוס' שבת הקשה על הפוסקים שלא הזכירו זה ותירוצו דחוק מאוד ע"ש, ולענ"ד הוא גופא מילתא דתמוה הוא וצריך הסבר כיון דמחלל שבת בפני עשרה מאי איכפת לן דהי' מונע בפני אחד המיוחד בדורו, ונראה לי טעמא דמילתא עפ"י מה שהקשר בתוס' ר"פ כה"ד ד"ה ונכרי, וא"ת ומעיקרא דסיד טעמא משים דדירת נכרי שמי' דירה מ"ט דעירוב לא מהני ושכירת מהני, וי"ל דעירוב וביטל רשות דין הוא דלא מהני שאין הנכרי מכיר להם אבל יודע הוא שישראל קנה רשותו בשכירות יעו"ש, ובס' ישועות יעקב אסברה לה שפיר דביטול רשות לא מהני בעכו"ם דבאמת באמירה בעלמא לא קנה זה רק עיקר הטעם דמועיל משום דמסתמא נותן בלב שלם להפקיע איסור הוצאה בשבת וזה ל"ש בנכרי ולפי"ז נ"ל די"ל אם עכ"פ מתבייש בפני אדם גדול א"כ אמרי' דטפי ניחא לי' להפקיע איסור טלטול ומסתמא מבטל בלב שלם כיון דאפשר דגם בדידי' נצמח לו טובה מזה אם יתרמו כאן אדם שמתבייש מפניו, משא"כ כשאינו מתבייש כלל וליכא גילוי דעתא בזה מהיכן יקנה זה באמירה בעלמא, אלא דצ"ע גדול לפי מה שכ' הב"י דצדוקי דהאידנא אף דאינם מתביישים מלחלל בפני שום אדם גדול, ולפי מ"ש התוס' בעירובין דף ס"ט בד"ה כאן טעמא דצדוקי' אינם כנכרים מפני שמתביישים ויראים מפני חכמים, ותו דצדוקים דהאידנא הו"ל כאונסים שמנהג אבותיהם בידיהם ולפי מ"ש התוס' הנ"ל בטעמא דנכרי לא מהני ביטול א"כ מה יושיענו טעם זה שבב"י לצדוקי' שבזה"ז דסוף סוף כיון שאין מכירין הביטול לא מהני ביטול רשותו, כש"כ להטעם שכ' בשם הישועות יעקב, ומ"מ מוכח מיהא דהב"י לא ס"ל טעם הנ"ל, וממילא איה"נ דלא מהני אי מתבייש בפני הגדול משו"ה לא מייתא לה, וכן משמעות לשון רש"י ז"ל שם בד"ה כגון זה שחילל שבת בצינעה, וכן מבואר בהדי' שם בריטב"א דטעמא משום דמזה הנ"ל הוכחה דאינו מחלל שבת בפרהסי' עיי"ש, ומ"מ אף לפי שיטת התורת חיים הנ"ל היינו דוקא אם רק בעינינו ראינו שמתבייש אבל מסתמא כיון דפקר לחלל שבת בפרהסי' הני רשיעי בוש לא יבושו כלום לא ידעו והוא פשוט וברור לפענ"ד

וראיתי בס' תוספת שבת דחקר בזה לשיטת הר"ם מרוטנבורג והוא דעת המ"א בשו"ע סי' ש"פ דבישראל אינו מועיל שכירות כ"א ביטול, א"כ אם רואין באחד שחלל שבת בפרהסי' אין לו תקנה לא בביטול ולא בשכירות דאין לירד על סוף דעתו שמא מתבייש בפני אדם גדול ודינו כישראל רלא מהני שכירות או דינו כעכו"ם דצריך שכירות דוקא ושוב כתב די"ל כיון דאנו רואין שמחלל שבת בפרהסי' אמרי' דמסתמא לא יבוש מפני כל, אלא היכא דחזי' דמתבייש בפני אדם חשוב את דינו כישראל ועדיין צ"ע לדינא עכ"ד, הנה מה דמספק"ל בשכירות לפימ"ש המג"א דאף מהר"ם מרוטנבורג ל"ק אלא לענין שכירות בשבת אבל בחול מהני לכו"ע א"כ י"ל תקנה לשכור רשותו בחול, אלא אפי' למה דמשמע מהרמ"א וכן ס"ל להרא"ש בפ' הדר אליבא דמהר"מ דבחול נמי לא מהני שכירות מ"מ הכא ספיקא הוא שמא יתבייש או שמא לא יתבייש והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, וכש"כ להטעם שכ' הטו"ז דשכירות אינו אלא משום גזירה שמא ישכיר פחות משוה פרוטה כש"כ דספיקא לקולא, ומה שכ' כיון שאנו רואין וכו' נראה ברור דאמרי' סתמא לא ימנע גם בפני גדול כדכתיב לא ידע עול בישת, והגם דלבסוף הניח בצ"ע, אבל מ"מ נ"ל דיש לפשוט מהא דתני' שם בעירובין דף ס"ט אם עד שלא נתן רשותו הוציא וכו' ר"י אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אין יכול לבטל ופרש"י משום דהוא מחלל שבת בפרסי' וגם התוס' לא חלקי שם אלא מחמת קי' שם בד"ה הוציא והא התם לא חיללו שבת כ"א פעם הזאת, ונימא שמא הי' מתבייש בפני אדם גדול אלא ע"כ סתמא דמילתא אמרי' דודאי לא יבוש, תו הביא מע"כ דברי העיטור שבב"י אהע"ז סי' מ"ד דלא נקרא מומר לחלל שבת בפרסי' אלא בעבודת קרקע, והנה רבינו הב"י מסתם לה סתימא מהו כוונת בעה"ע, ומריש הו"א דטעות סופר הוא בב"י דבבעה"ע אשר לפני דפוס משנת כתב כלשון הזה לא נעשה מומר לחלל בעבירת הקרקע ופירשתי כוונתו דכיון דרוב עבודת קרקע לא נעשה בו בעצמו כ"א בו ובבהמתו והיינו לאו דמחמר וס"ל דלא נעשה בזה מומר לחלל שבת כ"א באב מלאכה, **(ממתני' יש חורש תלם א' וכו' החורש בשור וחמור וכו' מוכח דאף בכהי"ג הו"ל חרישה עי' מכות כ"א פסחים מ"ח ועי' בח' אגלי טל מלאכת חורש סעי' א' ס"ס ב' ועי' בקו' שבת מלכתא ועי' רש"י שבת צב: ד"ה ור"י מוסר עי"ש דמוכח כסברת האגלי טל הנ"ל.)** ובררתי זה בארוכה במקום אחר בס"ד, אבל ראיתי בתשו' תשב"ץ ח"ג שהביא נמי דברי בעה"ע בזה ממש כלשון הב"י שלפנינו וגם הוא לא האיר עינינו לפרש כוונת בעה"ע ורק כבר ראיתי רבים וכן שלמים נתחבטו בזה ולא שמעתי דבר המתקבל ללב, ואני אפרש בס"ד עפ"י מ"ש התב"ש סי' ב' דבמומר לחלל שבת אין חילוק אי עושה לתיאבון או להכעיס יעו"ש ונ"ל דבעה"ע לא ס"ל כן אלא דלא מיקרי מימר לכה"ת כילה אנא במחלל שבת שלא לתיאבון והנה בב"י סי' רמ"ג ובמג"א שם ס"ל דבשדה מדינא מותר בקבלנות משום דאין הישראל מרויח במה שעושה מלאכה בשבת דאם לא יעשה היום ע"כ יצטרך לעשות למחר ע"כ אדעתי' דנפשי' קעביד. נמצינו למידין שכל מלאכת שבת יש לתלות או שעושה למלאות תאות לבו או בשביל הרוחת עונג משא"כ בעבודת קרקע כיון דבלא"ה א"א לחרוש ולזרוע שתי פעמים א"כ מה לו לעבוד בשבת הלא עבודה זו יוכל לעבוד גם ביום מחר ולא משתרשי לי' מידי במה שעובד בשבת, זה הוכחה דאין עושה לתיאבון אלא בשאט נפש אם כן שפיר דינו כמומר לכל התורה כולה כנלענ"ד בס"ד בכוונת בעל העיטור

ומ"מ לדינא הא כל הפוסקים סתמו ולא חילקו בפרט לפי מה שבירר בתב"ש סי' ג' דבמומר לחלל שבת אף לתיאבון הו"ל מומר לכל התורה כולה, א"כ אין לנו בזה בנ"ד אלא שישכור רשותו של מומר הזה, והשי"ת יעזרנו לראות מהרה עולם התיקון במלכות שדי, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ובעבודת שכם אחד נשמח כלנו בבא"ס

סימן עח

בענין שביתת מלאכה ביום השבת

הנה דבר זה פשוט וברור, דאע"ג דפליגו אמוראי בפ' ב"מ דף כ"ד ע"ב ובפראד"מ דף קל"ג אי שבתון דכתיב גבי יו"ט הוא עשה, אבל שבת לכו"ע עשה ול"ת הוא, דדוקא גבי יו"ט דל"כ תשבות בלשון ציוה הוא דפליגו אי גם שבתון לשון עשה הוא אבל בשבת דכתב רחמנא וביום השביעי תשבות לכו"ע הוי עשה ול"ת, **(וכן כתבו בתוס' שבת ס"ם ד"ה דידע לה עי"ש.)** ובזה תמיהא נשגבה על המהר"ם לובלין פ' ראד"מ דף קל"ב ע"ב שכ' דס"ל להתוס' דשבת לא הוי עשה ול"ת אלא ל"ת שיב"כ גרידא, ומ"ע, דכתיבו גבי שבת כגון זכור ושמור לאו לענין איסור מלאכה מיירי אלא לקדשו בשאר מיני קדושות, והוא תמוה נשגבה בהאי קרא דביום השביעי תשבות אין מקום לנטות דודאי לענין מלאכה מיירי, והא דדייק מדברי התוס' הנ"ל מדהקשו וניליף ממילה בצרעת