ערוגת הבושם על או"ח קלח

שיעידו עליו בפני ב"ד ובענין אחר לא מקרי מומר ותו לפי מ"ש הב"י באה"ע סי' מ"ד בשם בעה"ע דמחלל שבת בפרהסי' ליתא אלא בעבודת קרקע, ועוד בה שלישי' לפ"מ דאיתא בח"א כלל ע"ה שאם מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול כהאי דנפיק בחומרתא דמדושא בעירובין דף ס"ט וכי חזי' לר' יהודא נשיאה כסי' ואמרי' כגון זה מבטל רשות א"כ י"ל גם בזה אולי הוי מתבייש לחלל שבת בפני גדול הדור זה תוכן דבריו

הנה בשו"ע ובפוסקים אינו מבורר דין מחלל שבת בפרסי' אי אוסר יחידי' או הוא כנכרי דאינו אוסר עד עד שיהא ב' ישראלים אוסרים זע"ז כראב"י ר"פ כה"ד, ונחזי אנן דלכאור' לא שייך הא מילתא דאינו אוסר יחידי כ"א גבי נכרי, דמידי הוא טעמא כדאמרי' בר"פ כה"ד דד"ת דירת גוי לא מקרי דירה ורבנן הוא דגזר משום שמא ילמוד ממעשיו ולדור יחידי בהדי נכרים מילתא דלא שכיחא הוא ול"ג בה רבנן, וזה לא שייך אלא בנכרי דחשיד אשפיכת דמים משא"כ בישראל מומר, י"ל דאוסר אפי' יחידי, מיהא י"ל נמי לאידך גיסא כיון דשוי' רבנן כנכרי לענין דאין מבטל רשות הה"ד נמי לענין דאינו אוסר יחידי אף דלא שייך טעם הנ"ל, וראיתי בס' קרבן נתנאל פ' הדר סי' נ"ה שהביא בשם תשו' יד אליהו דבכתיום אף שעשאום כנכרים גמורים מ"מ לא אמרו כ"א לענין ביטול רשות אבל דר יחידי עם ישראל אוסר עליו דאל"כ מה חומרא הוא זו שגזרו על הכותים שיהא כנכרים גמורים הא אתי' לידי קולא לענין דר יחידי, והוא שם חולק עליו דכיון דראו לעשותן כנכרים לא חשו אף אם אתי' לידי קולא דהם אמרו והם אמרו כדאשכחן נמי לענין כתמי כתמים שגזרו עליהן שכתמיהן יהיו טהורין' ומ"מ לענין צדוקין אודוי אודי לי' דהדר עמו יחידי אוסר עליו דלענין זה אינו כנכרי אפילו למ"ד צדוקי כנכרי [והא דקאמר הרא"ש שם דקיי"ל צדוקי איכו כנכרי משום דהלכה כדברי המיקל בעירובין הא קולא דאתי' לידי חומרא הוא לענין דר יחידי, היינו משום דקולא דמצי לבטל הוא רגיל ומצוי יותר] עוד ראיתי בס' עצי עלמוגים ה' ע"ח דהביא נמי תשו' יד אליהו הנ"ל וחולק עליו לענין כותי, ובצדוקי מודה לי' דאוסר אפי' יחידי ומחלק שם בסברא בין צדוקי לכותי, ושוב ראיתי גם בס' ישועות יעקב הל' עירובין מספק"ל בזה לענין כותי וצדוקין וכ' כיון דעשאום כנכרים גמורים משמע דאף לענין דאינו אוסר יחידי גזרו עליהם ע"ש ומדבריו נמי משמע דוקא לענין כותי אבל בצדיקי' לא שייך הך סברא יעו"ש

אלא דנפלאתי נוראות על הנהו אריותא דאיך נסתרו ממעוני קדשם דברי התוס' בר"פ כה"ד בד"ה ראב"י שכ' דמשמע אתרווייהו קאי ראב"י אנכרי ואכותי והקשו הא בכותים ל"ש האי טעמא דהא לא חשידי ותירצו דעיקר התקנה משום נכרי איתקן שמא ילמוד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי, ואגב שאסרו בנכרי אסרו גם בכותי וכיון שלא נאסר אלא ע"י נכרי לא נחמיר בהן יותר מן הנכרי, הרי לך בהדי' דאינו אוסר יחידי, הן אמת דהא גופא מילתא דתמוה הוא בשלמא בנכרי איכא למימר כיון דמדינא לא בעי עירוב דהא דירת נכרי אינו חשובה ל"ג יחידי אבל כותי למ"ד גירי אמת הן וכש"כ צדוקי דישראל גמור הוא א"כ מדינא בעי עירוב ואמאי לא יאסור בדר יחידי וראיתי שעמד בזה בס' גאון יעקב והצ"ע וע"כ נ"ל דס"ל להתוס' דגם בצדוקי' דעשאום כנכרים גמורים ל"ח דירה דידהו דירה מדינא, ועיי' עירובין דף ס"ח ע"ב פריך צדוקי מאן דכר שמי' ומשני חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי ה"ה כנכרי, ופירש"י דאינו יכול לבטל בלא שכירות. ולכאור' מה בעי בזה הא פשיטא דעלה קאי, ולהנ"ל י"ל דלכאור' קשי' מה פריך צדוקי מאן דכר שמי' הא ברישא קתני מי שאינו מודה בעירוב וא"כ י"ל דצדוקי נמי בכללא דאינו מודה בעירוב כיילי' התנא וכן הקשה הריטב"א, ולהנ"ל י"ל דבצדוקי איה"נ דלא שייך לומר דאינו אוסר יחידי דהא מדינא ישראל גמור הוא ודירתו מדינא דירה מעלי' הוא, וממילא אי אמרינן דבכלל אינו מודה בעירוב צדוקי נמי איתא א"כ עלה קאי נמי ראב"י דאמר לעולם אינו אוסר עד שיהא ב' ישראלים אוסרים זע"ז וזה א"א משו"ה איצרך לומר חסורי מחסרא, ולפי זה שפיר י"ל הא דקתני צדוקי אינו כנכרי לאו לענין דאינו אוסר אלא לענין ביטול רשות קאמר, ובזה מדוקדק מה שפירש"י ה"ה כנכרי דאינו יכול לבטל בלי שכירות, לאפוקי לענין לאסור בדר יחידי אינו כנכרי משא"כ אי נימא דגם לענין זה ה"ה כנכרי הדק"ל דהא י"ל דבכלל אינו מודה בעירוב דברישא נכלל ולפי דרכנו למדנו מפי' רש"י דס"ל כשיטת היד אליהו הנ"ל לענין צדוקי מיהת, ונ"ל דאפי' לפי מה שכ' דהתוס' לא ס"ל כן הכ"מ לענין צדוקים די"ל עשאום כנכרים וכיון דהם אגודה בפ"ע י"ל דלא חשו חכמים להם למען יבדלו מקהל הגולה ומדינא דירתם ל"ש דירה. משא"כ מומר לחלל שבתות בפרהסי' דל"ש בי' טעם זה אעפ"י שחטא ישראל הוא ומדינא דירתו דירה ואוסר אפי' יחידי, ולפי"ז בנ"ד לכו"ע אסור להוציא באותו חצר עד שישכיר

ותו נ"ל דהכא איכא עוד טעמא לאיסורא דאפי' הנכרים שבאותו חצר אוסרים היכא דדר בהדי' ישראל מחלל שבת בפרהסי', דהא מידי הוא טעמא דנכרי אינו אוסר יחידי משום דמילתא דל"ש הוא משום דחשידי אשיד וכל היכא דדר ישראל אפי' אם ישראל זה דינו כנכרי דמומר לחלל שבת בפרהסי' מ"מ עכ"פ כיון דשכיחי דידיירו, אף הנכרי אוסר, ואין לומר דל"פ רבנן בדר עם הנכרי יחידי דז"א דהא אשכחן בעובדא דהמן בר ריסתק שם דף ס"ג ע"ב דאמר להו זילו בטולו רשותיכו לגבי יחידי והו"ל יחיד במקום נכרי ולא אוסר, ופרקי' בגמר' מידי הוא טעמא אלא דלא שכיחי דדיירי והכא הא קא דיירי א"ל כל בטולי רשותא לגבי חד מלתא דל"ש הוא ומילתא דל"ש ל"ג בי' רבנן אלמא אי לאו טעמא דמילתא דל"ש הו"א דאע"ג דהוי מחלל שבת בפרהסי' מ"מ שכיח דדיירי ב' ואוסר אפי' דירת נכרים, ע"כ כ"ל ברור במאי דקמן דאסור להוציא ולהכניס עד שישכור רשותם של דיירי החצר בין רשות הנכרים בין רשותו של מומר לחלל שבתות בפרהסי' כדקיי"ל בשו"ע סי' שפ"ה דאין מבטל רשות, ומה שכתב מע"כ בשם תשו' מהרי"א דלא הוי דינו כמחלל שבת בפרהסי' עד שיעידו בפני ב"ד שכן עשה, ראיתי בפנים בחיו"ד סי' כ' ושם למד דין זה מדקיי"ל דאין אדם נפסל לעדות כ"א ע"י קבלות עדות בב"ד, ונפלאתי על גאון עוזו דמדמה מחלל שבת בפרהסי' בזה לענין קבלת עדות דלשיטתו ה"ה לענין שתהי' שחיטתו אסורה דהא נמי פסול גופו הוא כמו מגעו ליי"נ נמי אינו עד שיקבל עדות בב"ד, א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו במה שנתחבטו התוס' וכל הראשונים ז"ל בחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת ויוה"כ, הא הוי שחיטת מומר לחלל שבת, ולהנ"ל לק"מ דהא לא קבלו עדותו, וכיו"ב יש לתמוה מעירובין דף ס"ט הוציאו במזיד אינו מבטל ופירש"י משום דחילל שבת להוציא מרשות לרשות ולהנ"ל הא בעינן קבלת עדות בב"ד ע"ז, א"ו פשיטא דמחלל שבת בפרהסי' הוי מומר לכהת"כ אפי' אי לא העידו בב"ד כיון שהדבר נודע ומפורסים ואין זה דמיון לפסול עדות מחמת עבירה, ואפשר דהגאון מהרי"א נמי לא אמרה אלא לאפוקי אי לא נודע בבירור אלא קלא בעלמא, הגם שאין