ערוגת הבושם על או"ח קלז

סי' שנ"ז בהא דלא קאמר בשמעתא דעליה ותהוי נמי כר"י דהבערה ללאו יצאה הא מ"מ בנטילת נשמה איכא חיוב כרת וקאמר הרשב"א משום דמיתת ב"ד אפשר להיות ע"י גוי, וע"ז הקשה מעכ"ת הא קיימ"ל בעי' קרא כדכתיב ואמרי' בסנהדרין דף מ"ה, נקטעה יד העדים פטור משום דבעינן יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו, וא"כ הדק"ל, ונראה דלא ק"מ, דהא שפיר מצי להתקיים יד העדים תהיה בו בראשונה בלא חילול שבת דהא מבואר ברמב"ם כט"ו מה' סנהדרין ה"ג מצות הנשרפין וכו' נותנין סודר קשה בתוך הרך וכורך על צוארו ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו וכו' ונמצא מתקיים יד העדים ושפיר קאמר הרשב"א, אלא דאי קשיא הא קשיא על הרשב"א הנ"ל השתא נמי מאי משני תלמודא מה לי בישול פתולה מה לי בישול סממנים, בישול סממנים אפשר להיות ע"י גוי, ולכאורה יש לתמוה כן על הגמרא גם בלא דברי הרשב"א דהא בישול פתולה בודאי אפשר ע"י גוי אפי' אי נימא דהרציחה צריכה להיות דוקא ע"י ישראל, מיהא בפשיט י"ל דקרא איצטרך היכא דליכא גוי דהו"א עשה דוחה ל"ת, ועוד י"ל דאפשר דבעי' שיבעיר ויבשל הפתילה סמוך ממש בשעה שזורקו לתוך פיו וכ"מ קצת ממה שהקשו הראשונים הא לא הוי בעידנא ותירצו כנ"ל, וא"כ אפי' אם הגוי מבעיר האש תחת הכלי שבו הפתולה מ"מ הו"ל כמו א' שופת הקדרה וא' מבעיר האש דשניהם חייבין ויעיין רמב"ם פ"ו מה"ש ה"ד, אבל להרשב"א א"א לומר כן דאם זריקת הפתולה אפשר על ידי גוי, א"כ השתא נמי דקאמר מה לי בישול פתילה תיקשי הא אפשר ע"י גוי וצלע"ג, תו צ"ע הא קיימ"ל שנים שעשאוהו פטורין וא"כ דילמא איצטרך קרא לשנים שעשאוהו, אבל אכתי מהיכ"ת דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכ"ז צלע"ג

סימן ע"ה

שלוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול החו"ב המופלג בתוי"ש מו"ה אברהם יקיר רובכ"ש שליט"א בק"ק סאפינקע יע"א

אותיותיו הגיעני ובענין ס"ת אשר דרש לא הגיעני משם שום תמונת אות משום אדם ואין לי שום ידיעה מזה, ע"ד קושייתו על הרמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"א דכתב ויתכוין להנות הרי בפסחים ל"ג מבואר דבמעילה אפי' מתעסק ואינו מכוין חייב, נלענ"ד לתרץ דהא מבואר שם ברש"י ד"ה תאמר במעילה טעמא דוחטאה בשגגה כ"ד כתיב ולא כתב בה מיעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעסק וא"כ ממילא מבואר דהא בהא תלי' אם נימא דבמתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב, וקרא דממעטינן מיני' מתעסק בנתכוין להגביה את התלוש מוקמינן לה ממילא במעילה וחטאה בשגגה כ"ד כתיב מחייב אפי' הושיט ידו ליטול גיזי צמר וסך ידו בשמן קודש, משא"כ למ"ד נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר לא איצטרך קרא למעוטי וכי ממעט קרא דאשר חטא בה פרט למתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ממילא במעילה דחטאה בשגגה כ"ד כתיב לא אתרבי אלא כיו"ב דהיינו להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי הקדש אבל נתכוין ליטול חפץ וכו' דהוי דומיא דלהגביה את התלוש וחתך את המחובר לא איצטרך קרא למעוטי בשאר איסורין ממילא במעילה נמי לא אתרבי לאיסורא, וכך מבואר בגמרא ובפירש"י שם דמר ברי' דרבינא ורנ"ב בהא פליגו, ולפי"ז כיון דהרמב"ם בפ"א מה' שבת פסק דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור ממילא לא איתרבי גבי מעילה לחיוב כ"א בכה"ג וזה נכון לענ"ד

הן אמת דבדברי הרמב"ם גופא יש מבוכה רבה בזה דדבריו סותרין זה את זה דבפ"ג מה' ש"ג כתב נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור מכלל דבנתכוין לחתוך חייב, ובפ"ז שם וכן בפ"א מה' ש"ג כתב בהדיא דפטור, וכבר התעורר ע"ז בכ"מ יעויי"ש והנה בפשיטות י"ל דבפ"ג מה' ש"נ מיירי שנתכוין להגביה אותו דבר שעלתה בידו דבזה בעינן דוקא נתכוין להגביה, אבל הצל"ח בשבת פ' כ"ג הקשה ע"ז א"כ מתפרש להרמב"ם פלוגתא דאביי ורבא אי כרש"י דמיירא שעלה בידו דבר אחר א"כ מנ"ל להרמב"ם בעלה בידו אותו דבר מפטר לרבא, ואי כהתוס' א"כ באותו דבר פטור אפי' נתכוין לחתוך את התלוש כיון דמזה לא מיירי, ונ"ל דלפי' רש"י נמי דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר מיירי בד"א היינו לאביי אבל לרבא ע"כ בלהגביה את התלוש וחתך את המחובר אותו תלוש נמי פטור דהא בהא תלי' דהנה לכאורה הקשה הפנ"י וממנו לא מייתי ממשנה דכריתות ואי התם מיירי בנתכוין להגביה גם הכא הו"מ לאוקמי כן, ותו מי לא ידע דאיכא לאוקמי כאביי בנתכוין לבלוע רוק, ואי ס"ל דבכה"ג מקרי אונס א"כ תיקשי להרמב"ם דקסבר רוק הוא ובלעו חייב חטאת

ונלענ"ד בס"ד טעמא דרבא דהא מבואר ברש"י כריתות דף כ' עיי"ש בנתכוין לאב מלאכה זו ועלתה בידו אב מלאכה אחרת הו"ל כמו נתעסק בהיתר וכ"כ המג"ש בשבת דף ע"ב גבי פוצע חלזון עיי"ש, ולפי"ז א"כ אי ס"ד דמיירי בלהגביה דא"ל מלאכה אחרת לגמרי מאי ארי' שוגג אפי' בלא מתכוין בשבת פטור אפי' הזיד בלא מתכוין נמי פטור אע"כ דמיירי בנתכוין לחתוך דבזה דוקא שגג בלא מתכוין פטור, אבל הזיד חייב דהיינו נתכוין לחתוך זה וחתך דבר אחר, ולפי"ז לאביי מוכח איפכא דאיהו מוקי לי' באמת לברייתא, בנתכוין להגביה וכו' ממילא מוכח דלדידי' נתכוין למלאכה זו ועלתה בידו מלאכה אחרת חייב הדרא קושי' לדוכתי' מאי ארי' שגג בלא מתכוין הא דומיא דהכא אפי' הזיד בלא מתכוין פטור אע"כ דבזה איה"נ דמחייב והשתא י"ל דממילא הא בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור אי בעינן דוקא דבר אחר או אפי' אותו דבר בעצמו זה נמי הא בהא תלי' לאביי דס"ל ע"כ דנתכוין לאב מלאכה זו ועלה בידו אחרת חייב א"כ ע"כ בה דקרא לא אמלאכה קאי אלא אאותו דבר שנתכוין להתעסק בו, שוב ליכא מיעוטא אלא אי עלתה בידו מידי אחרינא, אבל אי עלתה בידו אותו דבר בעצמו ליכא קרא אפילו אי מתעסק בהיתר משו"ה פירש"י נתכוין להגביה דייקא ועלתה בידו מידי אחרינא משא"כ לרבא דעלתה בידו מלאכה אחרת מיפטר אפי' באיסור א"כ בה אמלאכה קאי ולהגביה לאו מקרא אימעט אלא מסברא א"כ אפי' אי עלתה בידו אותו דבר נמי וממילא דברי הרמב"ם נכונים בס"ד

סימן ע"ו

שוכ"ט לכבוד הרבני המופלא ומופלג וכו' כש"ת מו"ה אברהם פאללאק נ"י בק"ק הערמאנשטאט יע"א

גי"ה לנכון הגיעני ונפשו בשאלתו ע"ד ישראל הדר בחצר אחד עם נכרים וגם מומר לחלל שבת בפרהסיא דר באותו חצר, מה דינו לענין עירובי חצירות, היות שבשו"ע או"ח סי' שפ"ה קיי"ל דדין מומר לחלל שבת בפרהסי' כנכרי דלא מהני ביטול רשותו עד שישכור, א"כ יהא מותר להוציא באותו חצר כיון דהנכרי אינו אוסר עד שיהא שני ישראלים אוסרים זע"ז, אלא דמספק"ל אם דינו ממש כמומר לחלל שבת בפרהסי' עפ"י מה דאיתא בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' כ' דבעי'