ערוגת הבושם על או"ח קלה

טוב להפרישו ביום ד' כי היכא דלקלע רביעי שלו בשבת א"כ למה לן למיפרשי ביומא אחריני מ"מ אחרי העיון מוכח שם ביומא דאם אירע שלא הפרשוהו ב"ד לא מדחי הזאה דידי' את השבת עיי"ש וא"כ דברי הישועת יעקב נכונים, דו"ק ודע דאין להשיב דהתם כיון דאינו לצורך התינוק אית לן למיחוש דילמא אתי למיסרך דהא מבואר בראשונים דבמילת' דל"ש כגון מילה ביוה"כ ל"ח לדילמא אתי למיסרך ועיין מג"א סי' והא נמי מילתא דל"ש הוא, וא"כ א"ש הכל

(ג) בשו"ע או"ח סי' שמ"ג קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו וכו' ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים האסורין מד"ס כן היא שיטת הרמב"ם סוף ה' מ"א עיי"ש ואינו כן שיטת הרשב"א ביבמות דף קי"ד ולענ"ד נראה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם ושו"ע מש"ס עירובין פ"ב דאמרינן התם קטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ושא"צ לאמו אינו יוצא בעירוב אמו ולשיטת הרשב"א הנ"ל אפילו בלא עירוב נמי מצי נפק דהא באד"ר מותר למספי לי' בידים, והנה לכאורה י"ל דמ"מ משום מצות חינוך אסורה להוציאו, אבל אכתי להרשב"א לטעמי' הקושי' במקומה עומדת דהא ס"ל להרשב"א ביבמות ס"פ חרש דמצוות חינוך ליתא אלא במ"ע אבל במל"ת ליכא חיוב לחנך, ותו לשיטת התה"ד שהביא המג"א ס"ק א' באם ליכא משום חינוך כלל יעויי"ש, א"כ יש לתמוה מש"ס הנ"ל, א"ו כשיטת הרמב"ם והשו"ע וליישב שיטת הרשב"א נלענ"ד בס"ד דהא דס"ל דמותר לספות לי' אד"ר היינו דוקא במידי דמתרמי עפ"י מקרה אבל בדבר ההוה ורגיל לכו"ע אסור אפי' באד"ר דמתוך כך יהי' רגיל לזלזל באיסורין וגם כי יזקין לא יסור ממנו, וניחא לי בזה הא דאמרינן בשבת פ"ק דף י"ב החזן רואה היכן תינוקת קוראין, ומבואר בגמרא דמחמת אימת רבן ל"ח שמא יטו ולמה לי האי טעמא ת"ל דאין ב"ד מצווין להפרישן, ולהנ"ל ניחא דאי לאו משום אימת רבן, א"כ אי שרית לקרות לאור הנר יעשו כן מידי שבת בשבתו משו"ה מיתסר ובזה ניחא בס"ד גם קושייתינו הנ"ל מעירובין, תה נראה לי בס"ד כוונת השו"ע במש"כ קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו, ולהאכילו בידים אסור אפי' דברים שאסורים מד"ס וכן אסור להרגילן בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות ולכאורה הך סיפא דאסור להרגילן וכו' היא תמוה אמאן קאי אי אב"ד קאי ולענין לאפרושי הא קתני רישא דאפי' בדאורייתא אין מצווין להפרישו ואי אאביו קאי, הא כבר קתני אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו ומפרש הרמ"א דדוקא באדא"ו, וא"כ איך קאמר בסיפא אפי' בדברים שהם משום שבות וכן הקשו הטו"ז והמג"א על הרמ"א ומתוך כך מפרש הטו"ז דזה באמת קאי אאביו וס"ל להשו"ע דאביו מחוייב לגעור בו אפי' במידי דרבנן ודלא כהרמ"א, אבל באמת גם זה צ"ע, דהא מציעותא להאכילו בידים אסור קאי אב"ד וא"כ איך שוב קתני סתם אסור להרגילן בחילול שבת אפי' בדברים שהם משום שבות דזה יהא קאי ארישא אאביו לענין ספי' לי' בידים ע"כ נראה לי ברור בס"ד דכוונת השו"ע דנהי דאין ב"ד מצווין להפרישו היינו בדבר שהוא עושה בדרך מקרה, אבל להרגילן בחילול שבת ומועד אסור אפי' בדברים שהם משום שבות כנלענ"ד בס"ד, מ"מ בעיקר קושיי' הנ"ל על הרשב"א הי' נלענ"ד עוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דליכא מצות חינוך כ"א בעשה ולא בלאו אלא דוקא היכא דליכא בתיקון הלאו קו"ע משא"כ באיסור תחומין כיון דאיכא בי' מצות עירובין שפיר י"ל דהרשב"א מודה דאית בי' משום מצות חינוך אע"ג דהמצוה אין בו צורך כ"א להשמר מן הלאו ואין להקשות דהא עכ"פ האם פטורה מחינוך לפ"ד המג"א בסי' שמ"ג ס"ק ב' עיי"ש וא"כ אכתי אין בו משום חינוך אלא משום דלא ספי' ליה בידים דהא יתבאר בס"ד לקמן דהרשב"א ע"כ ס"ל דהאם נמי איתא במצות חינוך

(ד) במשל"מ פ"ב מה' נזירות הי"ג מספק"ל בהא דקיי"ל מוסל"א נדרו נדר מדאורייתא אי מצי לאתשולי על נדרו או לא, מי אמרינן כיון דאיתא בתורת נדר איתא נמי בשאלה או דילמא שאני נדרים הואיל ובפי' רבי' קרא והנה לא ביאר כל הצורך אמאי לא יהא מצי לאתשולי עלה, ונראה לפי מאי דילפינן היתר נדרים בפ"ק דחגיגה מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וקטן הואיל וליתא בבל יחל ליתא נמי בתורת שאלה, ולכאורה נראה דאין כאן מקום ספ"ד כלל דהנה הנודב"י במהדו"ת ח' או"ח סי' א' הקשה למאי דקיי"ל קטן אפי' הגיע לחינוך פסול לכתיבת תפילין מדאורייתא הואיל ואינו בקשורה אינו בכתיבה א"כ אמאי שחיטת קטן כשירה בעע"ג הא שחיטת נכרי פסולה לשיטת ר"י ורא"ש משום דדרשינן וזבחת ואכלת דוקא מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו לימא גבי קטן נמי כיון דאין מצווה על הזביחה אינו בתורת זביחה עיי"ש, ותי' דמ"מ כיון דאסור למספי ליה בידים שפיר מקרי בר זביחה עיי"ש ובאמת כבר הרגיש בכ"ז הש"ך ביור"ד סי' א' ס"ק כ"ג עיי"ש במה שהשיג על העט"ז עיי"ש ותימה על רבינו הנודב"י שלא הרגיש בדברי הש"ך הנ"ל וא"כ יש לפשוט מזה גם ספיקא של המשל"מ דהא נהי נמי דאיהו לא מיפקד על בל יחל מ"מ כיון דאסור למספי לי' בידים מכיכר שנדר כבר איתא בתורת בל יחל כי היכא דאיתא בתורת זביחה מחמת האי טעמא גופא מ"מ אחרי העיון נראה דאין לפשוט מזה מידי, דהא מבואר בש"ס יבמות דף קי"ד דלמאי דבעי למימר קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו מוקמי' לה לקראי הנ"ל להזהיר גדולים על הקטנים ולמאי דקיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו מוקמי' לה לקראי לענין ספי לי' בידים ובגמרא מצרכינן להו לכולהו עיי"ש, ועכ"פ מבואר דהא דספי לי' בידים אסור לא ידעינן אלא מהני קרא. ומבואר בריש יבמות בסוגי' דעליה דנזיר קיל משאר איסורין הואיל וישנו בשאלה וכן משמע בכמה דוכתי' בש"ס וא"כ שוב לא מצינו למילף דספי' לי' בידים אסור אלא דומי' דדם ושרצים, וטומאת כהנים דליתנייהו בשאלה ולפי"ז י"ל באמת בנדרים גם ספי' לי' בידים מותר ושפיר י"ל דליתא בשאלה כיון דאינו בתורת בל יחל לענין ספי' לי' בידים ובמה שכתבתי נתיישב לי בס"ד קושי' חמורה בש"ס נדה דף מ"ו דפריך הגמרא אברייתא דתניא לפי שהשוה הכתוב קטן לגדול לאיסור ולבל יחל יכול יהי' חייב קרבן ת"ל זה הדבר, ומשני דמיירי באותן המתהרין עליו וקא דייק עלה ש"מ קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו והקשה המשל"מ סוף ה' מ"א הא מבואר בש"ס יבמות דלמספי לי' בידים אליבא דכו"ע אסור א"כ מאי דיוקא דקטן או"נ הא איכא למימר לאותן המתהרין עליו ולענין למספי לי' בידים ועיי"ש דמייתי ראי' מזה לשיטת הרשב"א דלמאן דאמר קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, באד"ר שרי למספי לי' בידים עיי"ש אבל אכתי הקושי' במקומה לשיטת הרמב"ם והכי קיי"ל בשו"ע סי' שמ"ג תו הקשה הרשב"א מש"ס הנ"ל מהא דפריך הגמרא על ר"י ור"ל מיתומה שנדרה מיפר לה ואיס"ד מסל"א דאורייתא אמאי מיפר לה אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני הגמרא מיפר לה ממנפ"ש אי מסל"א דרבנן דרבנן אי מוסל"א דאורייתא הרי קטן או"נ ואין ב"ד מצווין להפרישו והקשה הרשב"א בחידושיו ליבמות הא ספי לי' בידים לכו"ע מדאורייתא וא"כ מאי ס"ד דגמרא אמנם עפ"י מש"כ הכל מתיישב ע"נ בס"ד דהנה כבר כתבתי דנדרים ליכא למילף משאר איסורים דנדרים איתא בשאלה מיהא תינח אי קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו אם כן הא דספי לי' בידים מיתסר היינו מקראי דדם ושרצים ומנייהו ליכא למילף כ"א איסורין דליתא בשאלה משא"כ אי הוי אמרינן קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו ע"כ קראי הנ"ל מיירי לענין דלהדי זהירין להפרישו והא דספי לי' בידים אסור היינו מסברא