ערוגת הבושם על או"ח קלד

לפחמין עיי"ש, והנה לתי' הב"י באמת גם קושי' זו לק"מ דבעושה ע"ד אביו אסור אפי' באיסור דרבנן, והתוס' לא כ"כ אלא על המקשן עיי"ש, ועיין לקמן באו"ח שמ"ג, אבל הב"ח הקשה לשיטתו שהשיג על תי' הרב"י הנ"ל ונראה לענ"ד בס"ד ליישב דלכאורה איכא למידק לשיטת הרשב"א ביבמות דף קי"ד דלענין חינוך אין חילוק בין אביו לב"ד דגם על הב"ד מוטל לחנך הקטנים, והא דאמרינן קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ולא אמרינן דצריכין להפרישו משום מצוות חינוך היינו משום דל"ש חינוך אלא במ"ע אבל לא במל"ת עיי"ש, וקשי' לי א"כ אמאי ל"ק בגמרא טעמא דמתני' בקטן שבא לכבות משום חינוך, והא דאין ב"ד מצווין להפרישו היינו במצות ל"ת משא"כ בשבת דאיכא נמי מ"ע דביום השביעי תשבות מוטל על הב"ד להפרישו משום מצות חינוך וא"ל דהא דקאמר הרשב"א היינו במצוה דקו"ע כגון ציצית ותפילין, משא"כ שביתת שבת דאינו אלא בשוא"ת ז"א דהא מוכח ביומא דף פ"ב דאיכא חיוב חינוך אפי' בשוא"ת כמו עינוי יוה"כ דנמי שוא"ת הוא ועיי"ש בתוס' ישנים והובא במג"א רס"י שמ"ג הן אמת דהתוס' בשבת דף קכ"א כתבו דבאמת הו"מ לשנוי דמתני' בקטן שהגיע לחינוך מיירי אלא דבעי לאוקמי' מתני' בכהיי"ג, אבל צע"ג דלכאורה קטן שבא לכבות את הדליקה מסתמא כבר הגיע לחינוך ועיי' ב"ח שכ' באמת טעמא דהשמיטו הפוסקים אוקימתא דעושה ע"ד אביו, הוא משום דא"א לן להבחין אם הוא כבר הגיע לחינוך וצ"ע מהיכ"ת נימא כן, ומ"מ על הגמרא קשי' כנ"ל ונראה לתרץ בס"ד די"ל דהגמרא בעי לאוקמי' מתני' אפי' כר"ש דאמר מלשאצל"ג פטור ואין כאן אלא אד"ר, ונהי דגם בדרבנן איכא מצות חינוך מ"מ כיון דמצות חינוך גופא אינו אלא מדרבנן כדמשמע נמי מל' הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות ודלא כהנודב"י מהדו"ת חאו"ח ס"א וכבר הקשה עליו בספר בן אורי עיי"ש **(בפשיטות הי' יכול לומר להרשב"א הנ"ל דל"ש חינוך אלא במ"ע הא באיסורי דרבנן ליכא עשה.)** א"כ הו"ל תרי דרבנן ולא הו"ל להעמיד דבריהם במקום דליקה כדאשכחן דבדליקה התירו לומר כל המכבה אין מפסיד, וכש"כ דאשכחן בלא"ה קולא לענין מצות חינוך בנזיר דף דלר"ל דאמרינן איש מדיר בנו בנזיר משום חינוך הוא מצי קרובים למחות בו ואמרי' טעמא בגמ' משום דכיון דכיול היא לגבי' עיי"ש. וא"כ עכ"פ במקום פסידא הו"ל להקל דא"צ לחנכו במצוה דרבנן משו"ה הוצרך לאוקמי' בעושה ע"ד אביו, אלא דעדיין יקשה לפי מש"כ הרמב"ם בפ' כ"א מה' שבת ה"א נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות בהם ועיי"ש בההמ"ג ולח"מ והענין מבואר ברמב"ן פ' אמור דדברים שיש בהם טורח אסרה תורה אעפ"י שאינו מכלל מלאכות א"כ אכתי בכיבוי דליקה נהי דמלאכה שאצל"ג הוא מ"מ כיון דבודאי מיהת טירחא הוי הו"ל מ"ע דתשבות וא"כ אכתי נימא דחייב למחות בידו משום מצות חינוך, מיהא י"ל עפ"י מש"כ במקום אחר די"ל שיטת הרמב"ן הנ"ל תלי' בפלוגתא דאמוראי בהא דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, וקאמר בגמרא מאי טעמא, ויליף לה אביי ורבא מקראי, ור"א אמר משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש ולכאור' תמו' במאי קמיפלגו, וכי לא ס"ל לאביי ורבא דיו"ט עול"ת היא וגם דאין עשה דוחה לתו"ע, ונראה בס"ד דבודאי כו"ע ס"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא אביי ורבא ס"ל דעיקר עשה דתשבות דאמר רחמנא היינו לשבות מעשיית מלאכה, וכיון דמלאכה ליכא דהא עשה דוחה ל"ת ממילא אף עשה אין כאן ממילא מוכח דל"ס להו כשיטת הרמב"ן הנ"ל והרמב"ם דאי ס"ד דאיכא עשה אפילו היכא דליתא דל"ת, שוב לא שייך סברא הנ"ל, והכי איתא נמי בס' ברוך טעם בסוגי' דהואיל משא"כ ר"א דס"ל אין עשה דוחה לא תעשה ס"ל כשיטת הרמב"ן הנ"ל מעילא ל"ש לומר כיון דהלא תעשה נדחת ממילא אין כאן עשה דהא העשה לא תלי' כלל בל"ת וא"ש בס"ד, והשתא ניחא בס"ד, דהא דהוצרך הגמרא לאוקמי' בעושה ע"ד אביו, היינו משום דבעי לתרוצי מתני' גם אליבא דאביי ורבא הנ"ל משא"כ למאי דקיימ"ל כר' אשי א"כ העשה לא תלי' כלל בלאו, ושוב י"ל באמת כסברת הרמב"ן והרמב"ם דמצות עשה דתשבות קאי אפי' אדברים שאינם מלאכה, וא"כ איה"נ דצריך למחות בידם מחמת מצות חינוך ואפילו באינו עושה ע"ד אביו, ודו"ק היטב

(ב) כ' הרב"י בסי' של"ד בהא דאמרינן בעושה ע"ד אביו אסור אפי' אי קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו, הה"ד בעושה ע"ד גדול אעפ"י שאינו אביו והוכיח כן מפירש"י ביבמות דף קי"ד מדפירש"י שם בד"ה בעושה ע"ד אביו אבל הנך מפתחות דר"י לא הודיעוהו שנאבדו ולא הכירו בדעתו שנוח לו, ואיס"ד דבעינן אביו דוקא א"כ בלא"ה א"ש הנך מפתחות דרב יצחק דהא איהו לאו אבוהון דהאי טלי' וטליתא הי' אע"כ דבעושה ע"ד גדול אעפ"י שאינו אביו ולפי"ז ע"כ צ"ל הא דאמרינן בשבת דף קכ"א בעושה ע"ד אביו הוא לאו דוקא, והנה בפ' כ"כ פירשו בעושה ע"ד אביו בקטן שיודע להבחין שהכיבוי זה נח לאביו ועושה בשבילו ולפי"ז אם נימא דהה"ד בעושה ע"ד גדול אעפ"י שאינו אביו, א"כ הה"נ היכא דיודע שהכיבוי זה נח למי שעושהו בשבילו נמי הו"ל כעושה ע"ד אביו, ולפי"ז ניחא שפיר בפשיטות שיטת הרא"ש והרי"ף שלא הביאו אוקימתא בעושה ע"ד אביו, דהא ודאי פשיטא דקטן שבא לכבות הדליקה ידע מזה דעכ"פ לבעה"ב שמכבה בשבילו לדידי' ודאי ניחא בכיבוי דהא ודאי אדעתא דהכי נחית לכבות את הדליקה כדי לסלק היזקו וא"כ מסתמא נמי הוי לי' עושה ע"ד וכיון דאין נפק"מ בעושה ע"ד אביו או ע"ד גדול, לא הוצרכו להביא חילוק זה וצ"ע על רבינו הרב"י והב"ח שהוצרכו לדחוק בזה, ומ"מ נראה דיש להרהר אחר ראיי' הרב"י מפירש"י הנ"ל עפי"מ דאמרינן בב"מ דף ו' מציאת קטן לאביו משום דקטן המוציא מציאה מרוצה אצל אביו ולפי"ז י"ל דמעיקרו כשמגביה מציאה ידע דעושה בזה נחת רוח לאביו, והו"ל כעושה ע"ד אביו לפי מה שפי' רש"י בפ' כ"כ מיהא במפתח ל"ש זה כיון דאינו שוה כלום כ"א לגבי מי שנאבד לו המפתח דלאינש אחרינא לא שוה מידי אבל אילמלא הוי מודיעי' להו דהם מפתחות הבהמ"ד א"כ הו"ל צורך גם לאביו בהני מפתחות שוב מרוצה אצל אביו והו"ל כעושה ע"ד אביו משו"ה הוצרך רש"י לומר שלא הודיעי' שנאבדו, דו"ק, וראיתי בס' ישועת יעקב סי' שמ"ג שהקשה לשיטת הרשב"א דבאיסור דרבנן שרי למספי לי' בידים, מהא דאמרינן ביומא ד"ח: דכהן השורף את הפרה מפרישין אותו ב"ד בשבת כי היכא דיהא מקלע יום רביעי בשבת דבלא"ה ביום ד' אין מזין עליו דלא בג' ולא בד' איכא לספוקי עיי"ש והקשה לפי מה דמבואר ברמב"ם ה' פרה דקטנים שהפרשו לכך הם היו מזין על כהן השורף את הפרה וכיון דהזאה בשבת אינו אלא משום שבות ובשבות מותר למספי לי' בידים, ומתוך כך העלה דבעושה ע"ד גדול הו"ל כעושה ע"ד אביו עיי"ש, ולפי זה ניחא שפיר דהא דשרי' באד"ר למספי לי' בידים, היינו משום דכל מידי דרבנן אסרוהו, משום גזירה, ובקטן ל"ש לגזור דילמא עבד איסורא דאורייתא כגון דילמא אתי לאתוי ד"א, דכי נמי עבד מאי הוי הא אינו מצוה בדבר וכ"ז בעלמא משא"כ גבי הזאה דנהי דהזאה בכהן השורף את הפרה הי' ע"י קטן מ"מ בעינן אחרים רואים אותו כדהוכיח שם מהתוספתא וא"כ אי אתי לאתוי ד"א ברה"ר יהי' נמי ע"ד דאחרים הרואין אותו, והוי לי' כעושה ע"ד אביו ושפיר איכא למיגזר גם בקטן וא"ש גם לשיטת הרשב"א ודפח"ח, מיהא לפימש"כ הרשב"א בתשובה סי' צ"ב דמ"מ שלא לצורך אין מתירין איסור דרבנן בכדי אפי' לקטן עייי"ש א"כ בלא"ה לא קשי' כ"כ דהא מהיות