ערוגת הבושם על או"ח קלג

וא"ש בס"ד, וראיתי במח"א בחידושיו על הרמב"ם ס"פ י"ז מה' מ"א שהביא ראי' דלא כרשב"א הנ"ל מש"ס פרק אעפ"י, יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך אסור דברי ר"א ר"י אומר אפי' ג' וד' שנים פירש וחזר הו"ל כיונק שקץ, אלמא אפי' בחלב בהלכי שתים דקליש איסורא, דא"ב אלא מצות פרוש נמי אסור למספי לי' בידים וקשי' לשיטת הרשב"א ואשתמטתי' להגאון ז"ל שכבר הקשו כן להרשב"א ונשאל ע"ז בתשו' הרשב"א סי' צ"ב יעו"ש והשיב דודאי לא יעלה על הדעת שנתיר איסור דרבנן בכדי שלא לצרכו של תינוק כלל, ולר"א א"צ הנקה יותר מכ"ד חודש ולר"י עד ג' וד' שנים הא יתר מכאן א"צ להנקה והו"ל כגדול, ובכדי לאספי לי' בידים איסור דרבנן אבל כל שיש בו צורך לתינוק ואפי' יש בו צרכנו כהאי כשותא דרב משרשי' שרי באיד"ר יע"ש שכ' עוד טעם לחלק בחלב שאין איסור מפורש וגזרו דהרואה יאמר אין בו שום איסור ואתי למשרי בגדול ועפ"י הרשב"א הנ"ל יש ליישב נמי קושי' המל"מ ס"פ י"ז ממ"א מהא דבעי לרמב"ח ר"פ הערל קטן ערל מהו לזונו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנו שמי' ערלה או לא, ולרשב"א מאי קמב"ל הא סיכת שמן לזר אינו אלא מדרבנן וכיו"ב מש"ס נדה דף מעשה שהטבלוה בפומבדותא קודם לאמה וקאמר בגמ' למאי הילכתא ומסקי' משום סיכת שמן תרומה והא אינו אלא מדרבנן ושרי, ולהנ"ל י"ל מ"מ היכא דאיכא שמן של חולין תמן פשיטא דלא ספי' לי' שמן של תרומה, ועיי' ח"ס ר"פ מי שהחשיך שהביא ראי' לשיטתו ממה דשרי ליתן לקטן קודם חשיכה, ונהי דאמרי' נתנו עליו כשהיא מהלכת וכשרוצה לעמוד נטלו המנו מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא, א"ו דבאיסור דרבנן שרי למספי לי' בידים והוא צע"ג לשיטת הרמב"ם, אלא דגם לשיטת הרשב"א קשי' לי' א"כ תפשוט מנה דקאו"נ אין ב"ד מצוין להפרישו ומכש"כ לפימש"כ המל"מ סוף המ"א לפרש כה"ג הא דאמרי' בש"ס נדה ש"מ קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו דהקושי' הוא מדאסור למספי לי' בידים איד"ר יעו"ש, וא"כ ה"נ נימא לאידך גיסא מדמוכח משם דבאיד"ר שרי למיספי לי' בידים ש"מ קאו"נ אין ב"ד מצוין להפרישו, והקושי' על הרמב"ם י"ל התם טעמא משום דאין אדם מעמד עצמו על ממונו כי היכא דשרי ליתן מה"ט ואע"ג דאמירה לנכרי ודאי אסור וכמו שכתב המל"מ אבל להרשב"א צע"ג דלא פשיט מכה כנ"ל

ובשעה"מ פ"ב מהלכות שביתת עשור מייתי ראי' לשיטת הרמב"ם מש"ס ר"פ מפנין דפריך טבל פשיטא ומשני בטבל דרבנן ולהרשב"א אמאי אין מפנין הא חזי לקטנים שמותר למספי להו איד"ר בידים והוא צע"ג, ופש גבן ליישב קושיי' המל"מ מנדה מ"ו דקאמר ש"מ קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו ולא מוקי לה בספי להו בידים א"ו כשיטת הרשב"א והתם הוה איד"ר וע"כ הא בהא תלי', ונ"ל בס"ד די"ל טעמא דהרמב"ם דאסור למספי לי' איסור דרבנן דס"ל כמ"ש הפרימ"ג בסי' ש"מ דהוא משום ל"ע לא תתן מכשול, וכיון דכ' התוס' בע"ז ספ"ב וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם ספ"י ממעשר והובא במג"א סי' קס"ג ע"ש, ע"כ ממילא אסור למספי לקטן גם איד"ר מיהא זה ל"ש אלא אי נימא כש"ס סנהדרין דעל הקטן נמי רמי' איסורא ורחמנא הוא דחס עליו לענשו אבל אי על הקטן לא רמי' איסורא כלל שוב ל"ש למימר דאית בי' משום ל"ע, והתם קאמר הש"ס בפשיטות אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מלקי נמי לקי ואי מסל"א לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא ומבואר שם בתוס' ד"ה אי דה"פ אי מסל"א דאורייתא ואית ליה איסורא לקטן מלקי נמי לקי עיי"ש, אלמא הוי ס"ל לגמרא בפשיטות דאין מקום לומר דאיכא איסורא אלא דרחמנא הוא דחס עליו מללקות, ע"כ שוב ל"ש לומר דאית בי' משום איסורא דלפ"ע לא תתן מכשול, משום הכי כדמשני לאותן המוזהרין עליו שפיר פריך ש"מ קאו"נ ביד מצוין להפרישו, דודאי אי ליכא איסורא על הקטן ולית בי' משום לפני עור וע"כ איסור דספי לי' בידים אינו אלא שלא להרגילו בזה ל"ח באיסור דרבנן, משא"כ למאי דמוכח מש"ס סנהדרין הנ"ל דרמי' איסורא על הקטן י"ל דשפיר קאמר הרמב"ם דאסור למספי לי' בידים אף אידיר, דהא לענין לפ"ע אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן וניחא בס"ד גם לשיטת הרמב"ם

וכ"ז לפלפולא אבל להלכה אין דברי השו"ע צריכין חיזוק וכבר איפסק הלכתא בסי' שמ"ג דאסור למספי אפי' אידיר וא"כ פשיטא דאסור לצוות לקטן להוציא ולהכניס מרה"ר לרה"ר או להעביר ד' אמות ברה"ר אפי' בזמן הזה דליכא ר"ה ובפרט דאית בי' משום דאתי למסרך, וכ"כ דמה שכ' המהר"ש דל"ש אתי למסרך כ"א בדאורייתא אינו נכון כמו שהוכחתי, ועכשיו נראה לי עוד ראי' ברורה מפ"ק דשבת החזן רואה היכן תינוקת קורין אבל הוא לא יקרא. וקאמר בגמרא מפני שאימת רבם עליהם ל"ג שמא יטו, ולכאורה ל"ל הא"ט תיפוק לי' דלשיטת הרשב"א מותר למספי לי' איד"ר ואיסורא דלא יקרא לאוה"נ האי מדרבנן בעלמא א"ו אי לאו משום דאימת רבם עליהם הוי אסרי' להו משום דלמא אתי למסרך

ומה שכתב עוד הגאון מהר"ם שי"ק ללמד זכות על שנותנים לקטן להביא הספרים לביהכ"נ אע"ג דקטן שהגיע לחינוך לכו"ע חייב אביו לחנכו. משום דבזה עצמו איכא חינוך לקטן שיהא זהיר בהליכת ביהכ"נ וכמו שכ' התוס' במס' פסחים דף פ"ח ובמג"א סי' שמ"ג בשם הרי"ף דלחינוך מצוה מותר למספי לי' בידים. צלע"ג דלפי עניות דעתי אין לו דמיון להתם דשם ל"ש דילמא אתי למסרך דאם יעשה כן לכשיהי' גדול ואחרים ימנוהו על פסחו שלא מדעתו כמה אפוטרופס דהתם הרי יאכל למנויו, וכ"כ האי דמתעסקין עמהם בתק"ש כדי שילמדו דאם יעשה כן כשיגדיל שפיר עביד, משא"כ הכא אדרבה בזה אתי למסרך טפי שיהא סבור דמותר לעבור על איסור הוצאה כדי להוליך הטלית והחומש לביהכ"נ, ועיי' תשו' הרשב"א סי' צ"ב דבדבר שאין איסורו מפורש גזרו דהרואה יאמר שאין בו שום איסור, ואסור למספי לי' איד"ר משום דאתי למשרי בגדול יעוי"ש, ובלא"ה צלע"ג על הגאון ז"ל דהא בעושה ע"ד אביו איכא איסורא דאורייתא לכו"ע, ועיי' בב"י שמ"ג דאפי' בעושה על דעת גדול שאינו אביו, ע"כ לענ"ד יש למחות בעד הנותנים לקטנים לטלטל ולהעביר ד"א ברה"ר

סימן עב

בענין קטן אוכל נבילות אי בית דין מצווין להפרישו והמסתעף

(א) קיימ"ל באו"ח סי' של"ד סעי' כ"ה נכרי שבא לכבות א"צ למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו והוא משנה פ' כ"כ דף קכ"א ובגמרא ש"מ קא"נ ב"ד מצווין להפרישו ומוקי לה ר"י בעושה ע"ד אביו וכיון דקיי"ל לקמן בסי' שמ"ג דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ע"כ מתני' מיירי דוקא בעושה ע"ד אביו, א"כ התמיה על השו"ע שלא הביא דדוקא בעושה ע"ד אביו אסור, וכן הקשה הרב"י על הרא"ש והרי"ף שלא העתיקו אוקימתא הנ"ל ותי' דס"ל סתם תינוק ע"ד אביו הוא עושה, ועיין ב"ח שהשיג ע"ז ועיי"ש מה שהקשה עוד על הטור לפי מש"כ התוס' שם דלר"ש דס"ל מלשאצל"ג פטור צריך לאוקמי מתני' בכיבוי הצריך לפחמין דהא קיימ"ל בדרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ הו"ל להטור לפרש דוקא בכיבוי הצריך