ערוגת הבושם על או"ח קלב

ואיסורא דרבנן מאחר שהם נגד רצונו וחכמתו ית"ש והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו ית"ש בתכלית הפירוד ממש כמו הס"א והקליפ' הנקרא ע"ז ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון, א"כ בודאי בכל איסור דרבנן איסור רמי' אחפצא, ומזה גופא תשו' על עיקר יסוד מע"כ שהחליט דלפי מ"ש הרמב"ם דכל המצוות לא נתנו אלא לצרף בהם הבריות ואינו נענש אלא על שעבר על מאמר המלך א"כ בכל איסורין אין כאן איסור גברא ולא איסור חפצא וע"ז בנה יסודו. ולהנ"ל זה אינו דמ"מ מאחר שהם נגד רצונו וחכמתו ית"ש והרי נפרדים מיחודו ואחדותו י"ש, מחמת שהוא רצונו ית"ש להתרחק מהם יהי' הטעם מה שיהי' השתא מיהת רמי עלי' איסור חפצא וזה ברור, ויעוי' בח"כ שם ביבמות דאפי' לפי שיטתו דבאיד"ר ספי לי' בידים מותר היי"ד למ"ד קטן או"נ אין ב"ד מצוין להפרישו אבל אי ב"ד מצוין להפרישו באיד"ר אז אמרי' דספי לי' בידים אסור אפי' באיסור דרבנן, ולפי דבריו בטעמא דהרשב"א אינו תלוי זה בזה, ומ"ש מע"כ דלפי מ"ש התוס' בע"ז ספ"ק ובש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ' וברמ"א או"ח סי' קס"ג דגם באיסור דרבנן איכא משום ל"ע, משם השגה על נתה"מ שכ' באיסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה, לא דק בזה דאטו לפני עור מיירי דוקא בשוגג הא כל דאיכא בתרי עוברי דנהרא אפי' אם העובר הוא מזיד אסור להושיט לו איסור משום לפ"ע וזה שפיר איתא לנתה"מ אפי' באיסור דרבנן וז"פ

ומה שביקש להודיעו חוו"ד אם מותר לומר להקטנים להכניס ולהוציא במקום שאין ערוב, פשוט דתלי בפלוגתא דהרשב"א והרמב"ם אי מותר למספי ליה בידים איסור דרבנן וכיון דקיי"ל בשו"ע סי' שמ"ג כשיטת הרמב"ם דאפי' באיסור דרבנן אסור למספי לי' א"כ אין מקום ספק בזה, ועוד דהכא איכא איסורא אפי' להרשב"א דאיכא למיחוש דילמא אתי למיסרך כמבואר במג"א סי' רס"ט דבכל דבר שאינו לתקנתא של תינוק איכא משום דילמא אתי למיסרך ואפי' לשיטת הרשב"א, ובתשו' מהר"ם שי"ק או"ח סי' קע"ג יצא ללמוד זכות על הנוהגין היתר בזה"ז דסמכינן אהנך פוסקים דבזה"ז ליכא רה"ר כדאיתא באו"ח סי' שמ"ה, וסברת אתי למסרך שייך דוקא אם יש לחוש דיסרך להתיר גם בדאורייתא. אבל מתשו' הרשב"א סי' שכ"ג והובא במג"א סי' רס"ט שם מוכח דאפי' בדרבנן חיישי' דילמא אתי למסרך מדהוצרך לומר טעמא דמטעימין להו יין קידוש ולא גזרו, משום דלאו מילתא דקביעותא הוא, ות"ל דהתם ליכא למיחוש דאתי למסרך בדאורייתא א"ו דאין לחלק בזה, ועוד נ"ל ראי' מש"ס ר"פ כיצד משתתפין דאמרי' התם קטן הצריך לאמו יוצא בערוב אמו ושאין צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו, וקשי' לי לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן שרי למספי להו בידים קטן למה לי' עירוב הא תחומין לאו דאורייתא ושרי להוליכו בידים חוץ לתחום וע"כ צ"ל דהתם טעמא משום דילמא אתי למסרך אלמא דאפי' באיסור דרבנן שייך אתי למסרך ואין לומר דהתם יש לחוש דילמא אתי למסרך בתחומין י"ב מילין דאורייתא אע"ג דהשתא אינו מורגל אלא לילך חוץ לאלפים אמה, א"כ מה"ט גופא איכא למיחוש דילמא אתי למסרך ברה"ר גמור דודאי י"ל מציאות גם בזה"ז רה"ר גמור דס"ר בוקעי' בו

ובעיקר פלוגתת הרשב"א והרמב"ם ז"ל נ"ל בס"ד ראי' לשיטת הרשב"א מש"ס יבמות ס"פ חרש דפריך לר"י דהוצרך לומר בדמאי הקילו והא ר"י מוקי' למתני' דקטן שבא לרבות בעשה ע"ד אביו אלמא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ומשני ספוקי מספקא לי' לר"י ולכאורה יש לתמוה מאי פריך דלמא רצה לאוקמי מתני' כר"ש דמלשאצ"ל פטור וא"כ ליכא אלא איסור דרבנן ובדר' אין ב"ד מציון להפרישו ומשו"ה איצטריך לאוקמי בעשה ע"ד אבי'. ומצאתי קושי' זו בס' מנוה"ט להגאון הקדוש מו"ה עזריאל זי"ע, אלא דלכאו' הא מבואר בחידושי הרשב"א שם דע"כ לא קאמר דמותר למספי לי' איסור דרבנן אלא אי ס"ל דקטן אוכל נבילות בדאוריית' אין ב"ד מצווין להפרישו אבל למאן דס"ל שי"ב מצווין להפרישו א"כ באיסור דרב' אסור מיהת למספי לי' בידים, וזה מוכח שם בשמעתא דלא יאמר הבא לי חותם, הבא לי מפתח ע"ש, א"כ הדק"ל מ"פ דלמא ר"י ס"ל קטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו והוצרך לומר בדמאי הקילו וה"נ כיון דהוא איסור דרבנן הוצרך לומר בעושה ע"ד אביו ומ"מ ספי לי' בידים אסור כיון דב"ד מצוין להפרישו, ונראה ליישב בס"ד דהא מבואר בגמ' שם דאיכא ג' קראי דם, שרצים, וטומאת כהנים ומצריך להו צריכי דאי כ"ר שרצים ל"ה ילפי' דם, דמה לשרצים דהם בכעדשה וכ"ז למ"ד כל איסורין בכזית אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות ליכא צריכותא ושוב הו"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואי"מ, וא"כ אפי' למ"ד קטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו היינו משום דמוקי להו לקראי הנ"ל לענין קאו"נ וילפי' מני' לכל התורה כולה כיון דכלהו צריכי ואין כאן ב' כתובים הבאכ"א, אבל לר"ש אפי' מוקמי' קראי לענין קאו"נ מ"מ ליכא למילף דלדידי' ודאי הו"ל ב' כתובים הבאכ"א וע"כ צ"ל אין ב"ד מצוין להפרישו וא"כ שוב ליכא למימר בטעמא דר"י דהוצרך לאוקמי בעשה ע"ד אביו משום דבעי לאוקמי מתני' אפי' כר"ש, דאי ר"ש א"כ ע"כ צ"ל אין ב"ד מצוין להפרישו וממילא באיד"ר אפי' ספי לי' בידים נמי מותר ואמאי אין אומרים לו כבה, וכ"ז לשיטת הרשב"א הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל הק"ל, ועיי' בתשו' ח"ס או"ח סי' פ"ג העיר ג"כ דל"ש דכ"ש למכות ליכא צריכותא דגמ' אלא דאזיל בתר איפכא וס"ל דאליבא דר"ש ע"כ צ"ל קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו, עיי"ש שמיישב בזה קושי' המל"מ סוף ה' מ"א מרש"י ס"פ רע"ק בהא דפריך הגמ' א"כ חגב חי' נמי איכא בל תשקצו, ומאי פריך הגמ' הא באיד"ר שרי למספי לי' בידים ולהנ"ל ניחא דת"ק דהתם ר"ש ור"ש ע"כ צ"ל קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו וא"כ ספי לי' בידים אסור אפילו באיד"ר, ודבריו תמוהים מאוד בזה דאי קרא מיותר לריש ע"כ קרא דדם הוא מיותר דבזה ליכא צריכותא בגמ' מה לשרצים שכן בכעדשה דשרצים נמי בכ"ש לר"ש א"כ קרא דדם לקטן או"נ הוא דאתי ושרצים מדם להומ"ל דמה לדם שכן ישנו בהכרת וא"כ בשרצים קטן או"נ אין בי"ד מצוין להפרישו ואכתי קושי' המל"מ קיימת, אבל לענ"ד ברור כמש"כ דלר"ש פשיטא דאין ב"ד מצוין להפרישו כיון דאפילו קרא לקאו"נ הוא דאתי נמי הו"ל ב' כתובים הבאכ"א ואין מלמדין, ובזה יתיישב קושי' המל"מ כפשוטו עפ"י דרכו של הח"ס ז"ל דכיון דלר"ש כ"ש למכות א"כ ע"כ הני כלהו קראי לקטן או"נ הוא דאתי' דאי למספי לי' בידים א"כ הו"ל למימר בכה"ת כולה לר"ש ספי לי' בידים נמי מותר דהא הו"ל ג' כתובים הבאכ"א אלא ע"כ לקאו"נ הוא דאתי ואיה"נ דאין ב"ד מצוין להפרישו וכ"ז בכה"ת אבל בהנך ג' דגלי קראי ודאי ב"ד מצוין להפרישו לר"ש וממילא עכ"פ בשרצים אסור לי' למספי בידים אפי' באיסור דרבנן ושפיר פריך הגמ' ומיושב קושי' הרשב"א שפיר, וי"ל בזה קושי' התוס' בנדה בהא דפריך הגמ' לר"י דאחרים לוקין על הקדשו, מיתומה שנדרה דבעלה מיפר לה, ומשני קאו"נ הוה, והקשו בתוס' וראשונים הא ר"י ספוקי מספקי לי' ותפשוט מהכא, ולהנ"ל י"ל דהא דמספק"ל לר"י היינו משום דמספק"ל אי הני ג' כתובים דמייתי ביבמות מיירי לענין קאו"נ וכו' או לענין ספי לי' בידים. וכ"ז למאי דמצרכינן להו צריכי א"כ עכ"פ אי קראי מיירי לענין ב"ד מצווין להפרישו איכא למילף לכה"ת אבל לר"ש דאפי' מיירי לענין, קאו"נ ב"ד מצוין להפרישו, כיון דליכא צריכותא שוב ע"כ צ"ל אין ב"ד מ"ל וא"כ מהתם ליכא למיפשט דאימור האי ברייתא ר"ש הוא מיהא לשיטת הרשב"א ניחא, אי י"ש א"כ אמאי אין אומרים לו כזה לכתחילה הא איסור דרבנן מותר למספי בי' בידים,