ערוגת הבושם על או"ח קלא

ע"ב דכתב חש"ו המה בני כריתות כיון שיגדילו יהי' בר כריתות, נראה דעל התוס' לק"מ דהא באמת אמרי' התם בגמ' את"ל קטן עבד תמורה דהא אתי לכלל עונשין, אבל סברת הש"ך לאו משום דאתי לכלל זביחה אלא משום דהשתא נמי בר זביחה מקרי מחמת דאסור למספי לי' בידים ונראה דהש"ך הוצרך לכך ולא סגי לי' בטעמא דאתי לכלל זביחה משום דא"כ קשי' תפילין וכמו שהעיר בנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' א' ולכך הוצרך לומר דהשתא נמי אית בי' איסורא, ולזה ודאי קשה מש"ס הנ"ל, והנה מעכ"ת האריך למעניתו לתרץ קושי' זו ותוכן כוונתו דודאי מה שהאחרים מוזהרים שלא להאכילו, מחמת זה אכתי לא מקרי בר זביחה אלא משום דקצת איסור רמי' על הקטן עצמו מיהא גם זה נמי לא הוי סגי כיון דעכ"פ אינו מוזהר על הלאו ממש אבל מ"מ לענין שיהי' מקרי בר זביחה שפיר סגי בזה משום דעיקר מקרא זה לא נאמר אלא לתיקון הלאו ותיקון זה איתא גם בקטן דהא גם לדידי' מתקן האיסור קצת דרמי' עליו משא"כ בלאו דלא יחליפנו בעי' שיהי' מוזהר על הלאו ממש, ולא סגי במה דרמי' עליו איסורא. זה תו"ד, וסברתו היא ישרה לחלק בין הפרקים אבל מ"מ אינו מספיק דנהי דוזבחת אינו אלא תיקון הלאו מ"מ אנן דרשי' דדוקא מי שהוא מצוה על תיקון הלאו, דקטן נהי דמתקן האיסור דרמי' עלי' מ"מ אינו מצוה על כך, וע"כ צ"ל מדאחרים מצווין שלא להאכילו נבילות כלשון התב"ש וכדברי הנוב"י הנ"ל, וע"כ עדיין צ"ע מש"ס הנ"ל

והנראה לענ"ד ביישוב קושי' הנ"ל דהא מבואר בש"ס ס"פ חרש דלמאי דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו מוקמי' להני קראי דדם ושרצים וטע"כ לענין דאיסור מוספי לי' בידים יע"ש בש"ס דעביד צריכותא להני קראי ועי' בש"ס ריש תמורה טעמא דכ' רחמנא המר ימיר אבל בל"ז הו"א אשה כי עבדה תמורה לא לקי' והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני הו"א ה"מ בלאו השוה בכל אבל תמורה אינו שוה בכל א"ת דהוי לאו שאב"מ קמ"ל עכ"פ מוכח דתמורה קיל מכל איסורין השוין בכל וישב"נ ומה"ט איצטרך קרא לרבות נשים לפי"ז לא מצינו למילף תמורה מהני קראי דכתב רחמנא גבי ספי לי' בידים, ויש לומר דמה"ת מותר למספי לי' בידים ושפיר קמבע"ל לרמב"ח, מיהא זה ניחא לשיטת הרמב"ם בסי' שע"ג אבל בשיטת הטור דס"ל גבי טומאת כהנים ב"ד מצווין להפרישו וכ' הרב ב"י משום דלדידי' כלהו קראי לענין להפרישו מוקמי' לה ומשום דלמסקנ' הו"ל ב' כתובים הבכ"א ואין מלמדין לא מצינו למילף מכי' בכל התורה דב"ד מצווין להפרישו ע"ש, על כן הא דאסור למספי לי' בידים לא מקראי ילפי' אלא מסברא ידעי' שוב מסברא אין לחלק בין תמורה לשאר איסורין ע"כ הדק"ל, מיהא לפי מ"ש המג"א בר"ס שמ"ג בשם הב"ח ע"ש ובמחהש"ק דלהטור כמי קרא דבדם ושרצים מיירי לענין למספי לי' בידים ובהטור כ' הא דמוקמי' קרא אב"ד מצוון להפרישו ע"כ גם להטור לא ידעי' איסורא למספי לי' בידים אלא מקרא דדם ושרצים וליכא למילף מהם תמורה מטעמא הנ"ל, וא"ש גם להטור, ובענין אם יש צד איסור גם על הקטן העובר עבירה בקטנות תמוה לי לכאור' תרי סוגיות סותרין זא"ז דהמג"א סוף סי' שמ"ג מייתי ראי' מסוגי' דתקלה וקלון בסנהדרין דף נ"ה דבקטן נמי איכא תקלה וצד איסור ורחמנא הוא דחס עליו מלענשו, ואלו התה"ד בסי' ס"ב מייתי ראי' מסוגי' דיבמות ל"ג דאמרי' היכא דאייתא שתי שערות זרות ושבת בהדדי מכלל דאיסורא גרידא נמי לא רמי' על הקטן וכן מוכח מפירש"י שם, ונראה דס"ל אי הוי אפי' איסו"ר בעלמא שוב לא הוי ב"א כדמוכח שם מהסוגי' דאל"כ אף זר שאכל מליקה לא הוי איסור ב"א לפי מ"ש התוס' שם בד"ה אלא מליקה ע"ש, מיהא לתירוץ בתרא שבדבריהם שם אין ראי' לזה, אבל מ"מ הסוגי' סותרין זא"ז וצע"ג, גם על הרמ"א והמג"א הנ"ל צ"ע דמלשון רמ"א משמע דלחומרא בעלמא יש לו לקבל על עצמו תשו' ואולי מסוגי' דסנהדרין מוכח דמדאורייתא רמיא על הקטן איסורא, אמנם מדברי התה"ד למדתי תי' על הקושי' זו דהמעיין בדבריו יראה דתלי' אי קאו"נ ב"ד מצווין להפרישו אז ע"כ צ"ל דאיכא צד איסור על הקטן אבל אי אין ב"ד מצווין להפרישו ע"כ צ"ל דליכא שום צד איסור על הקטן דאל"כ מ"ש קטן מגדול, ובזה ניחא סתירת הסוגיו' דסנהדרין דקאי הגמרא למפשט האיבעי' דל"ב תקלה ע"ז שפיר דחי דמקטן ליכא למיפשט דהא י"ל קטן או"נ ב"ד מצוון להפרישו א"כ לקטן נמי איכא תקלה ודבר זה באמת לא איתברר בגמ' ושפיר קאמר הגמ' דרך דחוי' ולהלכתא דקי"ל דאין ב"ד מצוון להפרישו באמת בקטן ליכא בצד איסור כלל מה"ת ושפיר קאמר ביבמות היכא דאייתי שתי שערות בשבת הו"ל איסור ב"א, והרמ"א בסי' שמ"ג נמי לא כ' דצריך תשובה אלא לחומרא בעלמא, ועפי"ז לא יתפרשו דברי הש"ך בסי' א' הנ"ל אלא משום דאסור למספי לי' בידים וכלשון השמ"ח הנ"ל וע"ש בתב"ש ס"ק מ"ט דמייתי נמי ש"ס דסנהדרין הנ"ל ומ"מ לא קאמר בפסחים אלא משום דמוזהרים עליהם שלא להאכילם בידים

ומה שכתב מע"כ לחלק בזה בין איסור חפצא לאיסור גברא, דבאיסור חפצא שפיר י"ל דרמי' איסורא גם על הקטן ולא באיסור גברא, אם אמת נכון הדבר הי' מקום בזה ליישב קושייתי הנ"ל מסתירת הסוגיות דיבמות וסנהדרין אבל קיימא באנפין סוגי' דיבמות ס"פ חרש דקעביד צריכותא בשרצים ודם וטומאות כהנים, ולהנ"ל הומ"ל דטומאת כהנים משרצים ודם לא הוי מצי למילף דהתם איסורא רמי' אחפצא משא"כ בטומאת כהנים, ולכאור' י"ל דלענין ספי לי' בידים דהטעם כדי שלא להרגילו לכשיגדיל כמ"ש התה"ד לא מסתבר לי' לחלק בזה אבל לפימ"ש הפרמ"ג דספי לי' בידים הר כמי משום ל"ע לא תתן מכשול שפיר הוי מצי לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא, גם צ"ע דהגמ' מדמי איסור שבת לאיסור אכילה שם בש"ס גבי דבר טלי' וטליתא ושבת ודאי לא הוי אלא איסור גברא א"ו דלענין זה לא מסתבר לחלק בין האיסורין, והנה אשכחן כה"ג לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא בהא דהקשו הראשונים בשבועות דף כ"ב גבי האוכל נבילה ביוה"כ לר"ש דל"ל כולל פטור משום יוה"כ והקשו הראשונים הא בנתנבלה ביוה"כ הו"ל איסור ב"א, ותירצו בשם הראב"ד דאנן דנין בכל איסורים בשעת חלות האיסור אקרקפתא דגברא משנעשה גדול ולא בשעת חלות האיסור אחפצא, וה"נ בשעה שנעשה זה גדול כבר חל עלי' איסור נבילות ונהי דבהמה זו עדיין לא נתנבלה מ"מ איכא כמה נבילות בעולם נמצא איסור נבילות קדים ולא אתי יוה"כ וחייל עליו, והנה הראשונים הקשו עליו חבילות חבילות קושיי' עיי' ריטב"א יבמות ושעה"מ פי"ז מה' א"ב וכבר כתב בס' ברוך טעם ליישב שיטת הראב"ד הנ"ל עפ"י מה שמחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל, ולא כתבתי אלא להעיר דפליגו הראשונים בזה, אבל מה שכ' מע"כ דתלי' בפלוגת' הקדמונים אי המצות נתנו לצרף בהם את הבריות או הם גזירת המלך, הוא דרך דרש ואינו נכון למדרש טעמי דקראי בזה להמציא ומחה חי' דינים וכבר אמרו רז"ל אין למדין הלכה מדברי אגדה, ומה שכ' עפי"ז בטעמא דהרשב"א דבאיסור דרבנן מותר למספי לי' בידים, משום דס"ל כל האיסורין הוי איסור חפצא משו"ה אסור למספי לי' משא"כ באיסור דרבנן לכו"ע אינו רק איסור גברא לא ידענא מהיכא פשיטא לי' כן והאמת אינו כן ועיי' לשון הקודש של הרב התני' ז"ל בס' ליקוטי אמרים פ"ח שלכך נקראי' בשם איסור מפני אסורה בידי הסט"א בשלש קליפות הטמאים, ואפי' הוא איסור דרבנן שמחמירין ד"ס יותר מד"ת, ועוד שם בפ' פ"ד דכל המל"ת דאורייתא,