ערוגת הבושם על או"ח קל

המאכיל כאוכל, איה"נ דלהכי איצטריך תרי קראי דאי מחד מני' הו"א שדוקא בשרץ שהוא כברייתו במשהו משו"ה הדר וכ' רחמנא לא תאכילום לחייב את המאכיל אפי' בשרץ שאינו כברייתו ושיעורו בכזית וא"כ שפיר מצינו למילף מיני', אם בשרצים קלים כן כש"כ בחמץ שהוא חמור והא דלא דחי כן בש"ס יבמות דמיתורא דקרא מוכח דאפי' בשרצים שאין שיעורו במשהו נמי י"ל דהש"ס קאי אליבא דחזקי' ולדידי' קרא דלא יאכל אינו מיותר דהא איצטריך למילף מני' דלא יאכל איה"נ במשמע כדאיתא בש"ס פ' כ"ש הנ"ל, והשתא י"ל ריא"ש וריו"כ דמכילתא בפלוגתא דר"א וחזקי' פליגו דבלא"ה מסקינן בפסחים דפלוגתא דתנאי היא עיי"ש דריא"ש ס"ל כחזקי' וא"כ איה"נ דלא מצינו למילף חמץ משרצים, ובסוגי' דיבמות בלא"ה ניחא דעביד צריכותא מה לשרצים שכן במשהו וליכא למדחי הא תרי קראי כתיבי וע"כ חד אתי לשרצים דשיעורן בכזית דהא התם קאי הש"ס דדרשי' לי' לקרא דלא לספו להו לקטנים, א"כ שוב לא מייתר קרא, דהא תרווייהו איצטריך דאי מחדא הוי מוקמי' לי' לגדולים דוקא ודו"ק

ובעיקר טעמא שהשמיטו הרי"ף והרא"ש אוקימתא בעושה ע"ד אביו אינו נראה משום דס"ל או דמספק"ל אי קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו, דא"כ כי היכא דהטור בסי' שמ"ג הקשה על הרמב"ם ה"נ הול"ל על הרא"ש והרי"ף. ותו איך פשיטא לי' להטור שם דאפי' באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו ולא זכר שם שיטת הרא"ש אביו א"ו כדמסיק הב"י בסי' שמ"ג וכן בסי' של"ד דהם מפרשים דבעושה ע"ד אביו היינו לומר דכל קטן המכבה ע"ד אביו הוא עושה אלא דהב"ח שם השיג ע"ז דהלשון הש"ס לא משמע כן, ולענ"ד נראה ליישב בס"ד. דהנה כעין פלוגתא דריא"ש וריו"נ לעיל גבי לא יאכל דשרצים פליגו נמי גבי לא יעשה מלאכה דכ' גבי יו"ט, והוא במכילתא פ' בא הובאה מקצתה בפירש"י פ' בא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך, ולא יעשה גוי מלאכתך, ור"נ פליג וס"ל דקרא לא מיירי אלא שלא יעשה חבירך מלאכתך ועיי' פירש"י פ' בא ובמזרחי שם, ובב"י וטו"ז ס"ס רמ"ג ובפרמ"ג סוף פתיחה שלו מה' שבת ועיי' מה שכ' האלי' רבה סי' רמ"ג בשם ס' יראים והובא שם בפרמ"ג, ומדבריהם יש ללמוד דהא דאמירה לנכרי שבות היינו דוקא בדבר שאינו מלאכת ישראל אבל במלאכת ישראל כגון שמצוהו לבנות ביתו כיו"ב יליף ריח"ש מקרא דלא יעשה מלאכה ולריו"נ ס"ל אף בכה"ג אינו אלא שבות וקרא דלא יעשה מיירי במצוה לישראל חבירו, וצ"ל אע"ג דחבירו בלא"ה מוזהר מצד עצמו מ"מ בא הכ' להוסיף לאו על המשלח ואע"ג דבעלמא אין שליח לדבר עבירה, ותו דהא בלא"ה לא שייך בזה שליחות כמש"כ הב"ש באה"ע ס"ס ה' מ"מ גזירת הכתוב הוא דמלאכת שבת עובר גם המשלח על לא תעשה הנ"ל, והנה הא דכ"ר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגומ"ר, למ"ד דמלאכתו ע"י נכרי נמי אסור מה"ת לא איצטריך קרא בעושה ע"ד אביו פשיטא אטו יגרע ממלאכתו ע"י נכרי וע"כ קרא מיירי אפי' בסתמא משא"כ למ"ד דקרא דלא יעשה מיירי דוקא ע"י ישראל חבירו, שפיר איצטריך קרא בעושה ע"ד אביו, דהא דאסר קרא ע"י ישראל חבירו היינו בגדול אבל על קטן לא אזהיר רחמנא כ"א בעושה ע"ד אביו והשתא י"ל הא דדחי הש"ס בעושה ע"ד אביו היינו משום דבעי למדחי אפי' אליבא דריו"ב משא"כ למאי דקיי"ל כריא"ט דמלאכת ישראל ע"י ככרי אסור מה"ת כדמוכח ממש"כ הפרימ"ג בפתיחתו לה' שבת עיי"ש א"כ דקטן אסור אפי' בסתמא ואפי' אין עושה ע"ד אביו, וא"ש דהרא"ש והרי"ף והטור כתבו בסתמא דקטן הבא לכבות אין שומעין לו, ולא העתיקו דוקא בעושה ע"ד אביו כן נלענ"ד ובחידושיי כתבתי ליישב עוד בדרכים נכונים וכן אמ"ל יותר כעת

ודע דעפ"י פלוגתא דריא"ש וריו"כ במכילתא פ' בא שהבאתי לעיל האיר השי"ת עיני להבין שיטת הטור ביו"ד סי' שע"ג שהקשה שם על הרמב"ם דס"ל בפ"ג מה"א דאין ב"ד מצווין להפריש קטן מטומאת כהנים, דהא דרשינן אמור ואמרת להזהיר גדולים עה"ק ומלשון זה משמע שצריך להזהיר מלטמאות, ובב"י באו"ח סי' שמ"ג תמה בזה על הטור דהא למאי דקיי"ל קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו מוקים לה הש"ס בס"פ חרש לקרא הנ"ל דלא לספי לי' בידים וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם והנה מרן הב"י נדחק דס"ל דהצריכותא בש"ס הוא לאו דוקא מחמת קושיית הרא"ם דלא לכתוב שרצים ותיתא במה"ב מדם וטומאת כשנים עיי"ש ולענד"נ בס"ד ליישב שפיר שיטת הטור דבאמת קושיית הרא"ם חמורה מאד דהו"ל להש"ס למימר תיתא חדא מתרתי כאורחא דתלמודא בכ"ד ע"כ נלענ"ד בס"ד דהא בגמרא בעי למפשט מכל הני קראי דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו, ושוב דחי ומוקי להו בספי' לי' בידים. ושוב כדמצריך להו צריכותא ליכא למילף חדא מתרתי דאי לא כ"ר שרצים לא מצינו למילף במה"צ דט"כ ודם, דהא איכא למימר בטומאת כהנים דרבה רחמנא מצוות יתירות איה"נ דאזהר רחמנא דב"ד מצווין להפרישו ובדם מיירי לענין דלא לספי לי' בידים א"נ איפכא ושוב אין מקום ללמוד במה"צ ומיושב קושית הרא"ם ע"כ והשתא מדהוצרך קרא אשרצים ולא נילוף במה"צ ש"מ דבאמת חדא אתי' לענין דב"ד מצווין להפרישו, וממילא טומאת כהנים הוא דמוקמי' לי' להכי כמשמעותא דאמור ואמרת להזהיר גדולים עה"ק כנלענ"ד נכון מאד

ועפ"י מכילתא דפ' בא הנ"ל נראה דפלוגתא דהטור והרמב"ם הנ"ל תלי' בפלוגתא דריא"ש וריו"נ, דלריא"ש א"א למילף חמץ מק"ו משרצים וע"כ ס"ל דבמה"צ נמי ליכא למילף מטעמא דפרישית, וריו"נ דס"ל א"צ ומה אם שרצים קלים עושה בהם את המאכיל כאוכל וכו' לאו משרצים לחודא יליף דהא איכא למיפרך שכן בכעדשה, וכקושית הפנים יפות הנ"ל אלא כוונתו על מה"צ ונקט ק"ו משום דכל מה"צ צריך שיהי' תחילת הילפותא בק"ו כמבואר בחידושי הר"ן סוף פ' כל הבשר עיי"ש, והשתא פלוגתת הטור והרמב"ם מתלי תלי וקאי בפלוגתא דריו"נ ורא"ש, ועכ"פ דברי הטור בזה מזוקקין שבעתים, כנלענ"ד נכון, ובזה אחתום בכל חותמי ברכות, אביך, ה"ק

סימן ע"א שלוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף ובקי מופלג בתוי"ש כש"ת מו"ה חיים יוסף נ"י

יקרת מכתבו הגיעני ומחמת טרדות אשר אפפוני לא הייתי מופנה להשיבו עד כה, ע"ד אשר כ' לתרץ מה שהקשיתי על הש"ך שכ' דקטן מקרי בר זביחה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה והכוונה כמ"ש הת"ש סעי' כ"ח דהא מוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילה, והקשיתי מש"ס תמורה דבעי רמב"ח קטן שהגיע לעונת נדרים מהו שימיר משום דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והי' הוא ותמורתו מאן דאיכא בכלל לא יחליפנו ולא ימיר איתא נמי בכלל והי' הוא לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא, ולמאי שכתב הש"ך אמאי לא נימא כי היכי דמקרי בר זביחה משום דמוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילה ה"נ מקרי איתא בלאו דלא יחליפנו מה"ט גופא, ומה שכ' מע"כ נ"י דקושייתי תסוב לא על הש"ך לבד דסברת הש"ך מבואר בתוס' גיטין דף כ"ז