ערוגת הבושם על או"ח קכט

בס' יראים לרא"מ מכל זה נראה לי ברור דהא דפליגו הראשונים אי מיתסר ספי לי' בידים באד"ר דל"ש באיסורי דרבנן של חילול שבת אלא בקטן שעושה בציווי גדול שאינו אביו אבל בעושה ע"ד אביו דבזה אין האיסור מצד שהקטן עושה איסור כמו שאר איסורין דנפק"ל מלא תאכילום, רק שהאב עצמו מצווה כשהמלאכה נעשית ע"י בנו ובתו הקטנים כל כה"ג אין חילוק בין אדא"ו לאד"ר, וכי היכא דבעצמו אסור לעשות מלאכה דרבנן הה"ד בעושה ע"י בנו ובתו אסור מדרבנן ובזה נ"ל דמש"כ המג"א בסי' שמ"ג ס"ק ב', דבאמת אפי' באד"ר חייב האב להפרישו והחילוק בין דאוריי' לדרבנן דבאד"ר אין ב"ד מוחין בידו אם לא הפרישוהו משא"כ בדאורייתא י"ל דבאיסור שבת כיון דמקרא מפורש בתורה ל"ת כ"מ אתה ובנך ובתיך וקאי על קטנים כמבואר בפוסקי' הנ"ל דגם באד"ר ב"ד מוחין ואשכחן חילוק כה"ג ברין פ"ד דביצה דף ל"ד וברמ"א או"ח סי' תר"ח יעיי"ש ומכש"כ למאי דפרישית דלענין שבת כל שהיא בפרהסי' אפי' אד"ר לא גרע מאיסור דאורייתא בשאר איסורין כיון דנעשה עי' חילול זה מומר לכה"ת א"כ בודאי ב"ד צריכין למחות ביד האב אם לא הפרישוהו ע"כ פשוט וברור שראשי ומנהיגי העדה מחוייבין לעשות כל מה שביכלתם לגדור גדר בפני הפרצה ועל כיו"ב אמרו רז"ל בסנהדרין דף כ"ז נכשלו באיש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זב"ז ועיי' שבועות דף ל"ט ע"א, וסוטה דף מ"א וביצה דף כ"ג ועיי' סנהדרין דף כ' ועיין עוד סוכה דף כ"ט בשביל ד' דברים נכסי בעה"ב וכו' על שהי' סיפק בידם למחות פירש"י שדבריהם נשמעים מחמת עשרם ובנ"א יראים מהם

ותו נלענ"ד פשוט וברור דע"כ לא דיברו האחרונים הנ"ל אי באד"ר שייך טעמא דאתי למסרך או לא היינו דוקא היכא דבאקראי בעלמא מזדמן לעשות אד"ר ע"י קטן אבל להרגילו לכך מידי שבת בשבתו פשוט כביעא בכותחא לענ"ד דאסור דבזה ל"ש לומר דילמא אתי למסרך איו אתי למסרך, דאפי' בעבר עבירה ושנה בה אמרי' בש"ס פ' בתרא דיומא דנעשה לו בהיתר מכש"כ אם מרגיל התינוק לחלל שבת בכל שבת בשבתו ע"כ שומר נפשו ירחק מזה, ומה"ט גופא נראה דמלבד איסור הוצאה אית בזה דררא דאיסור המבואר ברמב"ם בפי' המשנה פ' שואל וכ"ה בשו"ע סי' ש"ז סעי' ל' דאסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בד"ת ואפילו בס' חכמות אסור עיי"ש א"כ נהי נמי דאיסור זה אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דמדי שבת בשבתו עושה כן פשיטא דהתינוק אתי למסרך מזה להיות רגיל כן כל ימי חייו, ואף שבשו"ע הביא יש מי שמתיר אבל ידוע לכלל גדול דהדיעה קמייתא בשו"ע היא העיקר, וכש"כ לפימש"כ מע"כ יש להשמר מזה ע"י שיכולין לשלוח את בניהם למק"א אשר לא יצטרכו לילך לשם בשב"ק ע"כ שומר נפשו ונפש בניו ירחיקם מח"ש אפי' באד"ר ויתקיים בו ברכת אברהם אבינו שהובטח מהשי"ת לאמור כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם וגו' ובזכות שומרי משמרת התוה"ק ועשיית גדרים קרן לעמו ירים, ונזכה לעלות אל הר מרום הרים בקיבוץ נדחי ישראל מכל פנות ועברים כנה"ר ונפש הדושו"ט בלונ"ח ע"ע

סימן ע'

בימי חנוכה, יאר השי"ת פניו אליך ויחונך, אהו' בני אישון עיני, הרב הגדול החו"ב ומופלג בתוי"ש מו"ה יעקב יחזקי' שליט"א האב"ד בק"ק לוקיף יע"א

יקרת מכתבך דשדרת לן חורפא שמחתי כעל כל הון ואם כי איננו מופנה אפי' מל"א מ"מ הואיל וזה כמה שלא הי' בינינו משא מתן של ד"ת אמרתי להשתעשע עמך בד"ת כי היא חיינו ואורך ימינו

ע"ד קושייתך בשמעתא דיבמות ס"פ חרש דבעי למפשט קאו"נ ב"ד מצווין להפרישו מהא דתני' לא תאכלום, לא תאכילום להזהיר גדולים עה"ק, מ"ל דלא שבקי' למיכל, ודחי לא דלא לספי להו בידים, והקשית דהא רש"י פי' בפ' שמיני על קרא דקודם לזה דכתיב וכל שרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל, א"כ כבר שמעינן מזה דאסור למספי לי' בידים, א"כ למה לי קרא דלא תאכילום, דמייתי בגמרא, וע"כ קרא לב"ד מצווין להפרישו הוא דאתי דאי לספות תרי קראי למה לי, תו קשה לך מהא דאיתא במכילתא פ' בא והובא באחרונים דריא"ש דריש קרא דלא יאכל חמץ להזהיר גדולים. עה"ק יעויי"ש וע"כ צ"ל דלהפרישן היא דאתי דאי לספות בידים ת"ל דאסור משום דנהנה מחמץ, והשתא קשי' גם למסקנא. נהי דמשרצים ליכא למילף אכה"ת כולה דאיכא למיפרך כדפרכינן בגמרא מה לשרצים שכן בכעדשה, ומחמץ נמי שכן אסה"נ מ"מ נילוף במה"צ, ואמרת לתרץ דאיה"נ דהש"ס אזל אליבא דחזקי', דלא יאכל דחמץ אתי' לאיה"נ וא"כ לית לן קרא גבי חמץ להזהיר הגדולים עה"ק, אבל למאי דקיי"ל כר"א דלא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע אה"נ דדרשינן לא יאכל על להזהיר גדולים עה"ק, ורצית ליישב בזה שיטת הרא"ש והרי"ף, דלכאורה משמע דס"ל ב"ד מצווין להפרישו מדלא כ' במתני' דקטן שבא לכבות דמיירי בעושה ע"ד אביו כמו שכ' הב"י בסי' של"ד ובסי' שמ"ג אתו"ד ואם חכם בני ישמח לבי גם אני, הגם דאית לי' פירכא דלפי דבריך קשי' מיהת על הש"ס ביבמות בתר דמייתא מברייתא דלא תאכילום ודחי לא דלא לספי לה בידים הו"ל למיפרך האי מלא יאכלו נפק"ל אלא דהומ"ל עדיפא ממש"כ, דאליבא דחזקי' לית לן קרא יתרה גבי שרצים, דהא אמרינן בש"ס פסחים דף כ"ג ולחזקי' למה לי למכתב גבי שרצים לא יאכל ומייתי לכם למשרי, לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא א"כ י"ל שפיר דלדידן איה"נ דמוכח מיתורא דקרא דב"ד מצווין להפרישו בשרצים וילפי' בכה"ת כולה במה"צ מחמץ ומשרצים כמש"כ אבל אחרי העיון נראה דעיקר הקושי' לק"מ, די"ל קרא דלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל, לא במאכיל את הקטנים מיירי, אלא במאכיל את הגדולים וכגון בתרי עברי דנהרא דליכא משום לפ"ע משו"ה איצטריך קרא דלא תאכילום ומיתורא נפק"ל דאף לקטנים אסור למספי בידים ובחמץ נמי מה דפשיטא לך דע"כ לענין ב"ד מצווין להפרישו מיירי דאי למספי בידים, ת"ל משום איה"נ נמי לק"מ דהא על הנאה אין לוקין, ואנן ילפינן מקרא לחייב מלקות את המאכיל כאוכל והשתא איכא למימר דאפי' למספי בידים ליכא קרא בחמץ, אלא במאכיל את הגדולי' מיירי ולמלקות היא דאתי, ועפי"ז נתיישב לי בס"ד קושי' חמורה על הא דתני' במכילתא פ' בא לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה וכו' ר"י אומר אינו צריך מה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ שהוא חמור אינו דין שיעשה את המאכיל כאוכל, וכבר תמה בזה בפנים יפות פ' שמיני דהא אמרינן ביבמות דמשרצים ליכא למילף שכן שיעורו בכעדשה עיי"ש, והנלענ"ד בס"ד דבאמת כבר תפסו התוס' שם על פירש"י שמפרש כן הא דקאמר מה לשרצים שכן במשהו משום דשיעורו בכעדשה דאין זה אלא בשמונה שרצים וקרא דלא תאכלום בכל השרצים מיירי, ומתוך כך מפרשים דקאי על שרץ שהוא כברייתו במשהו, ולוקה עליו באכלו כברייתו עיי"ש ולפי"ז י"ל דס"ל לריו"נ כיון דבשרצים אית לן תרי קראי לחייב את