ערוגת הבושם על או"ח קכד

קדיש וברכו זה אינו ראוי שיאמרוהו כ"א המתנהגים במלבושים הנהוג בין החסידים ומספקא למעלת כבודכם הדין עם מי, והנה כפי אשר נודע לי ברוב מקומות של קהל חסידים המפורסמים המנהג שקדש וברכו הנ"ל אומר אותו היורד לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית בלילי שבתות הוא אומר עלה מוגמר קדיש לאחר מזמור לדוד עם ברכו דבאמת יש לו שייכות לתפילת ערבית עפ"י המבואר בכתבים דמשם מקור המנהג הנ"ל דמי ששכח לקבל תוספת רו"כ בברכו שקודם תפלת ערבית ובפורס סוכת שלום יכוין לקבל תוספת רו"נ בברכו הנ"ל עתה נראה דיש לו שייכות לתפלת ערבית וגם ראוי להאמר מש"ץ היורד לפני התיבה הן אמת שכתב שם שאומרים קדיש יתום זה, אעפ"י שאין אביו ואמו בגיהנם בשבת מ"מ מזכם ומעלם יותר בקדיש זה, ומזה משמע קצת דאבלים יאמרוהו, מ"מ אין ראי' מזה די"ל שהש"ץ אומרו בשביל כולם תדע דאטו אם אין שם אבל מי לא יאמרוהו, אלא ודאי עיקר הטעם לומר קדיש וברכו הנ"ל לאו בשביל יתמי, וידעתי בבירור מחסידים ואנשי מעשה שהי' ממלאים מקום אבותיהם צדיקים כשהיו אבילים תוך י"ב חודש ולא אמרו קדיש וברכו הנ"ל אלא הש"ץ היורד לפני התיבה הי' אומרו, ועוד אפי' נימא דתקנוהו בשביל היתומים כנ"ל, מ"מ הא עכ"פ אידך טעמא נמי איתא, וא"כ עכ"פ יש בו מעין תפלה להוציא הציבור וא"כ הו"ל בכלל המנהג, או התקנה הנ"ל שלא יאמרו כי אם אותם שאינם לובשים בגדי צמר ובפרט שצריכים אתם לחוש לדברי הגאון הקדוש מהרמ"ט בתשו' השיב משה טור או"ח סי' ז' שכ' דהעובר לפני התיבה לא יעבור בלבוש צמר מחמת שהוא שלוחם וצריך לעורר רחמי שמים על הציבור ראוי לחוש טפי, ומבואר שם דמי שמתפלל בנוסח הר"י ז"ל שהוא נוסח המתנהגים בחסידות וידוע שכל המתפללי' בנוסח זה קיימו וקבלו עליהם לברוח מצ"ט שערי היתר כדי שלא יפגעו בשער א' ממאה של איסור ח"ו, ואין לובשין בגדי צמר ואפשר שאם אירע יחיד שנכנס להתפלל והוא מלובש בבגדי צמר אין מחפשין אחריו אבל לירד לפני התיבה בהענין שמתפללין בנוסח זה האר"י ז"ל, בבגדי צמר זה לא נשמע מעולם דהוי תרתי דסתרי תפילותיו ומלבושיו, ומעורר ס"ו קטרוג גדול, ע"כ אם מתפלל בנוסח האר"י ז"ל לא יעבור בבגדי צמר שיש בו חשש עכל"ק, ודברי קדשו שייכים גם בקדיש וברכו הנ"ל אף שאין האומרו יורד לפני התיבה ממש מ"מ זיל בתר טעמא והגם שבח"ס חאו"ח סי' ט"ו ט"ז לא ס"ל הכי ומהאי טעמא בכמה מקומות לא יחושו לחומרא זו אף המתפללים בנוסח האר"י ז"ל, מ"מ בביהמ"ד שהיא אתרא דמרן הגה"ק ז"ל בודאי בדין היא שלא לנטות מדברי קדשו ימין ושמאל בשגם דגם מרן רבינו ח"ס ז"ל שם באותו תשובה מחלה פניו של השואל כשמתפלל בקהל חסידים בגדי פשתן ילבש מפני פירוד לבבות ומחלוקת וזה שטן עז המרקד יותר משעטנז עכ"ל, מכש"כ בזמנינו אשר בעו"ה פוחת והולך כפרי החג ראוי וחיובא לעשות חיזוק למנהגים אשר גבלו הראשונים רבותינו מוסדי דור ודור, אשר מפיהם אנו חיים, מכל הלין טעמא נ"ל הטוב ונכון לחזור העטרה ליושנה ולתקן מכאן ואילך שהקדיש וברכו שלאחר גמר תפל"ע בלילי שבתות יאמר הש"ץ שיורד לפני התיבה כמו שהוא המנהג ברוב קהל חסידים והשי"ת ישם חלקינו עם השרידים. אשר אליו קוראים מיחלים ומודים ולישועת ישראל מצפים ועומדים ובזה אחתום בכל חותמי ברכות וכו'

סימן ס"ג

השם עבים רכובו, ישפיע ברכתו וטובו, לאהו' אחי ח"נ הרבני המופלג חו"ש ירא וחרד לדבר השי"ת כש"ת מו"ה נחום גיוו נ"י בק"ק טשארנא יע"א

יקרת מכתבך הגיענו, וע"ד שאלתך בענין מסחר דעקקען לייהאנשטאלט שיש לך דמדרך התגרין הוא כך, שעל חודש ראשון הקצוב היא כך וכך, אפי' אם יחזירהו בתוך הזמן, ובאם ישהה אצל השוכר, יותר מזה, ישלם כך וכך ליום, והיא לערך המגיע לפי חשבון משכירות החודש ואתה מנהגך לכתוב בפערטראג, שאם ישהה יותר על חודש ישלם כפי חשבון המגיע, משכירות החודש, ועתה נתעוררת להסתפק אם ליכא בזה חשש משום שכר שבת, לפי מה שמבואר בדברי רמ"א, סי' ש"ו, דאם שכרו לחודש לשלם כו"כ ליום לא נקרא בהבלעה והוא מדברי הר"ן פ' אעפ"י, א"כ עכ"פ מה שנוטל שכר אם שהה אצלו יותר מחודש, דאז מחשבין כפי מה שמגיע על כל יום ויום, שייך בי' שכר שבת או דילמא יש לצדד בזה צדדי היתר, עפ"י הסברות שכתבת במכתבך, ועוד עלה ברעיונך להסתפק דאם ת"ל סברותיך אינם מספיקים להתיר אכתי יש לך ס' אם נשארו הדעקקען אצל השוכר, כמה חדשים שלמים, אם נאמר שמאחר שהי' לו רשות לחזור אותו. בכל עה מקרי ג"כ שכר יום, חוץ מן החודש הראשון (וכתבת שיש בזה הפסד מרובה אם תצטרך לוותר על שכירות של יום השבת) והנה עיקר הדין נראה שהיא מחלוקת הב"י עם הרמ"א באו"ח סי' ש"ו דהא הב"י הביא דין זה בשם שבולי לקט וכ' עליו דאין נראה כן מדברי הפוסקים, והובאו דבריו במג"א שם ס"ק ז' וכוונת מרן הב"י מבוארת דהא מבואר בלשון הפוסקי' שכתבו לא יאמר תן לי של שבת אלא יאמר תן לי שכר חודש או שבוע או עשרה ימים משמע בהדי' דבכה"ג לא מקרי שכר שבת דאל"כ הך עשרה ימים היכא משכחת לה, וראיתי בתוס' שבת שהביא בשם השבו"י דלשיטת רמ"א צ"ל דשכר י' ימים היינו ששכרו באופן שאינו יכול לנכות לו אם מחזירו מקמי הכי, אבל לפענ"ד נראה דיוקו של הב"י נכון דאם מיירי בכה"ג ל"ש לקרותו שכר שבת עשרה ימים אלא שכר פעולתו דהא לא במספר הימים תלי' מילתא א"ו משמע לי' להרב"י דמיירי באופן ששכרו על חודש והתנה עמו לשלם לו כל יום כו"כ דלא כש"ל כנ"ל כוונת הרב"י במש"כ דמלשון הפוסקים לא משמע כן ומדיוק ג"כ לשון הגהת רמ"א שהעמיד הגהתו באמצע הסעיף ולא בסוף הסעי' בתר מש"כ בשו"ע או שיאמר לו תן לי שכר י' ימים דזהו באמת אסור לשיטת הרמ"א אבל עכ"פ מוכח מלשון הראשונים הנ"ל דלא כש"ל, ומש"כ המג"א דאפשר שב"י לא ראה דברי הר"ן שכ' הטעם שמא יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד כל השבוע כולו אלא בעד ימים שעברו ומוכיח כן מהגמרא לולי דב"ק הי' נ"ל דאין ראי' ממורדת דשם מעיקרא קצבו לה שכר תוספת כתובתה על כל יום בפ"ע ושפיר מקרי שכר שבת משא"כ כששכרו על חודש והתנה עמו כו"כ על כל יום שפיר י"ל כמש"כ הרב"י

אמנם מי יבא להקל אחרי הכרעת הרמ"א והמג"א מ"מ נראה בנ"ד יש לצדד להקל מטעם אחר כיון דהסחורה פוחת והולך כל מה שמשתמשין בה טפי וא"כ עכ"פ דמי הפחת פשוט דמותר לו לקבל אף מה שנפחת בשבת דאטו המזיק ממונו של חבירו בשבת לא יקבל דמי היזקו מחמת שכר שבת, וא"כ נהי נמי דאין הפחת מערך דמי השכירות שמשלם לו מ"מ כיון דעכ"פ פתיך בי' דמי הפחת שהוא פשוט להיתר שוב הו"ל שכר שבת בהבלעה, וכה"ג מבואר בתשו' נודב"י מהדו"ת ססי' כ"ו דכיון במה שמקבל הבלן שכר בעד הטבילה נכלל גם דמי עצי הסקה, מקרי ג"כ בהבלעה, וא"ל דלא מקרי הבלעה היכא דדמי היתר