ערוגת הבושם על או"ח קכב

סימן ס'

שאלה אשה שא"י לצאת מחדרה מחמת חולשתה ל"ע, מהו שתדליק שם נר של שבת ולברך עליו, ואח"כ יוציאו הנרות משם להניחם על השלחן שאוכלין עליו, או דילמא הדלקה במקומה בעי' וכיון שא"א לה להדליק במקום שהנרות יהיו מונחין אי אפשר לה לברך עליהם

תשובה הנה בש"ס פ' במה מדליקין פשיטא ליה להגמר' דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומו בעי' ע"ש, וא"כ לכאור' נראה דגם בנר של שבת הדין כן. אלא דהטו"ז ברסי' תרע"ה ס"ק א' כתב וז"ל הדלקה עושה מצוה פירש"י דומי' דמנורה, וא"כ לא שייך כן בנר של שבת ועיי' סי' רס"ג עכ"ל, אלא דדברי הטו"ז בזה תמוהין מאוד כמו שתמה בזה בתשו' שבו"י ח"ב סי' מ' דכוונת רש"י לענין דמדליקין מנר לנר ע"ש, אבל הא דהדלקה עושה מצוה עיקר הוכחת הש"ס מהא דתני' עששית שהיתה דולקת מע"ש למו"ש מכבה ומדליקה וכו' ועוד מדברכינן אקב"ו להדליק, והוכחה זו איכא גם בנר של שבת דג"כ מברכי' להדליק, וכן הקשה הפרימ"ג ע"ש, וכן הרמ"א בסי' רס"ג סעי' י' הביא כן להלכה בשם המרדכי דצריך להניח הנרות במקום שמדליקין ולא להדליק במקום זה ולהניח במק"א ע"ש, ומ"מ צ"ע אם הוא לעיכובא, או אינו אלא לכתחילה, והנה בסי' תרע"ה כתבו הטור ושו"ע ראם הדליקה בפנים והוציאו לחוץ לא יצא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקי', וכבר הקשו שם הב"ח והטו"ז הא האטו"ע לא אמרו בגמר' אלא למ"ד הנחה עושה מצוה אבל אי הדלקה עושה מצוה אמרי' בגמר' הטעם דהדלקה במקומו בעי' וע"ש בטו"ז וכ"כ הב"ח בתי' א' דלמאי דמסקי' הטעם דהרואה אומר לצרכו שוב הדרינן ממאי דהוי ס"ל מעיקרא דהדלקה במקומו בעינן ע"ש, וא"כ בנר של שבת דל"ש טעם זה, לא אכפת לן אם אין הדלקה במקומו, ולפי"ז ע"כ צ"ל דהרמ"א בסי' רס"ג ל"ק אלא לכתחילה ולא לעיכובא, אמנם המג"א סק"ג הביא עוד תי' בשם הב"ח דנפק"מ אפי' לדידן שמדליקין בפנים והוציאה לחוץ דאי מטעם הדלקה במקומו בעי', א"כ כיון דלדידן גם מבפנים הוא במקום מצותו הי' יוצא י"ח אי לאו טעמא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדליק, ולדבריהם טעמא דהדלקה במקומו בעי' קיים גם למסקנא, וא"כ י"ל דאפי' לעיכובא אמרי' כן דהא למאי דס"ד הש"ס טעם זה אפי' בדיעבד לא יצא כדקתני הדליקה בפנים והוציאו לחוץ ל"י

אלא דאחרי העיון נראה לפע"ד ראי' ברורה דלקושטא דמילתא לא קיימא הך טעמא דהדלקה במקומו בעי', ממ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' ביאת מקדש ה"ז וכן הדלקת נרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב כהן את הנרות להוציאן לחון מותר לזר להדליקן ע"כ וע"ש בכ"מ, וראיתי בס' מנ"ח הקשה על הרמב"ם דהא מבואר בש"ס פ' ב"מ דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומו בעי', ואי הדליקה בפנים גבי נ"ח לא עשה ולא כלום, וא"כ במנורה דודאי הדלקה עו"מ ודאי הדלקה במקומה בעי' והניח בצ"ע, מיהא לפי מש"כ הטו"ז והב"ח דלמסקנא הדרי' ממאי דהוי ס"ל מעיקרא בפשיטות דהדלקה במקומו בעי' ולא נקטי' אלא טעמא דהרואה אומר לצרכו וכו' א"כ קושי' המנ"ח לק"מ, ומן התימא על המנ"ח שלא הרגיש בזה, ועכ"פ למדנו מיהת לפי' ראי' ברורה מזה דלא בעי' הדלקה במקומה. וה"ט דהטור ושו"ע שלא הביאו טעם זה כלל, דבאמת אידך שינויי של הב"ח שהביא המג"א משום דנפק"מ לחומרא לדידן אליבא דידן דמדליקין בפנים צ"ע הא עכ"פ נפק"מ נמי לחומרא לאידך גיסא והיינו לענין הדלקת נר שבת א"ו דס"ל דלא בעי' הדלקה במקומה כלל, כדמוכח ממנורה, אלא דמ"מ עדיין צ"ע על הש"ס גופא דמעיקר' הוי ס"ל בפשיטות דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעי', מהיכא פשיטא לי' כן הא ממנורה מוכח איפכא, וצ"ל דהוי ס"ל בס"ד דאיה"נ דלא משכחת לה במנורה שיהא זר מדליקה, ונהי דאמרי' ביומא דף כ"ד דהדלקה לאו עבודה היא ואין חייב עלי', היינו בהדליקה במקומה, אבל שיהי' מקיים מצות הדלקה בהוציאה לחוץ והדליקה זה לא מוכח משם כלל ושפי' הוי ס"ד כן, אבל למסקנא מיהת מבואר מתוך דברי הרמב"ם הנ"ל דאפי' במנורה ל"ב הדלקה במקומה, כש"כ בנ"ח ונ"ש ועדיין צ"ע מהיכא הוי פשיטא לי' להש"ס מעיקרא דהדלקה במקומו בעי' אי הדלקה עושה מצוה כיון דלקושטא דמילתא לא אמרי' כן ואולי אפשר לומר דהא גופא דהוי ס"ל מעיקרא דהדלקה במקומו בעי' הוי ס"ד טעמא משום דלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה מיהא הוי ס"ד דלא שייך הרואה אומר לצרכו אלא למ"ד הדלקה עושה מצוה, כיון שלא הדליקה כאן במקומו הראוי א"ו בפנים הדליקה לצרכו, אבל למ"ד הנחה עושה מצוה, השתא הוי עיקר מצוותה בשעה שהניחה מהיכ"ת נימא שהדליקה לצרכו כיון דהשתא מתחיל מצותה, כך הוי ס"ד דמקשן וע"ז חידש לן המתרץ דאפי' אי הנחה עושה מצוה נמי שייך לומר לצרכו הוא דאדלקה, ועפי"ז יתורץ נמי קושי' הב"ח והטו"ז הנ"ל, מיהא מלשון הש"ס משמע דהמתרץ חידש לו סברא דהרואה אומר לצרכו ע"ש

סימן ס"א

בענין קידוש היום של שבת

א) בדג"מ או"ח סי' רע"א מספק"ל למה דקיי"ל נשים בקידוש היום ד"ת אם האיש כבר התפלל ערבית והנשים עדיין לא התפללו א"כ האיש כבר נפק י"ח מה"ת ואינו מחוייב אלא מדרבנן דהא קידוש עה"י לאו דאורייתא, והנשים שלא התפללו אכתי מחוייבים מה"ת אי מצי האיש להוציאן י"ח, ואף דקיימ"ל כל המצות כולן אעפ"י שיצא מוציא בר"ה דף כ"ט ע"א היינו מטעם ערבית דכל ישראל ערבין זב"ז והרי כתב הרא"ש במס' ברכות דף כ' דנשים אינם ערבות לכך אין מוציאם אלא מי שחיובו מדרבנן, ומ"מ יש להסתפק אם היינו דאינה בכלל ערבות בעד אחרים אבל האנשים קיבלו ערבות בעדה א"כ שפיר מוציא האיש את האשה, או דילמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בכלל נשים, ולא איפשט לי' ע"ש, ונלענ"ד בס"ד למפשט האי ספיקא שפיר מהא דגרסי' בסוף כל הנשבעין גבי גלגול שבועה אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר ור"ח אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר, מאי בנייהו איכ"ב לפתוח בגלגל, והקשה שם הרא"ש מכדי גלגול שבועה מסוטה גמרינן ובסוטה פותחין בגלגול דאף אם הבעל אינו טוען לגלגל עליה מאיש אחר או מעודה ארוסה מ"מ הכהן מגלגל לי' ותי' דע"כ לא פליגו אלא בשבועה דרבנן, אבל בשבועה דאורייתא לכו"ע פותחין ואיכא למידק מאי קושי' דהא טעמא דמ"ד אין פותחין בגלגול הוא משום כיון דהבע"ד לא תבע לי' הו"ל כעורכי הדיינין אי ב"ד טעני' וכ"ז בממון משא"כ באיסורא דכל ישראל ערבין זב"ז א"כ כולי ישראל בע"ד נינהו שפיר פתח לה הכהן בגלגול אף אי לא תבעי' הבעל, וזהו באמת תירוצו של הריטב"א בקדושין דף כ"ז ע"ב עיי"ש שתי' כן בטו"ט, ומ"מ על הרא"ש קשי', ע"כ נ"ל דהרא"ש לשיטתו דס"ל במס' ברכות דנשים אינם בכלל ערבות א"כ ע"כ ליכא למימר טעמא דהכהן פותח בגלגול משום ערבות הוא דהוי דהא לענין איסורא דבעל לא נפק"מ מידי כיון דלא קינה לה ונסתרה מאיש אחר א"כ בלא"ה אינה אסורה עליו מחמת