ערוגת הבושם על או"ח קכא
Arugat ha-bosem orach chayim 121 · ערוגת הבושם על או"ח · free full Hebrew text
Open in the reader →מצות ע' הנ"ל שנאמרה בתורה, והגם שהלח"מ שם הקשה ע"ז דא"כ נמצאו כל השבותים מה"ת ומתוך כך הסיב כוונת הה"מ דקאי אפחות מכשיעור מ"מ במרכבת המשנה תי' הפי' הא' דאשבותין קאי וכן מבואר בתשו' ח"ס חלק אה"ע סי' דדוקא אי עושה מלאכה שהם חשובים לשבות כה"י כולו אז עובר על1 מ"ע של שבתון, ובמק"א הצדקתי דברי הלח"מ **(עי' לקמן סי' ע"ח ד"ה ודע דהלח"מ.)** מ"מ יהי' איך שיהי' עכ"פ כל השבותין אסמכינהו רבנן אקרא דביום השביעי תשבות וכבר כ' הפרימ"ג בפתיחה כוללת דמידי דאסמכינהו רבנן אקרא חמור כמו דאורייתא, ובתיבת גומא להגאון הנ"ל אסברה לה בטעמא כצפיחת בדבש דבאמת הקשה הרמב"ן להרמב"ם דבכל מילי דרבנן להוי ספיקן להחמיר משום לאו דלא תסור וצ"ל כתי' התשב"ץ דמעיקרא דמילתא התנו רבנן דלהוי ספיקן להקל וכיו"ב החלוקי' בין דאורייתא לדרבנן, אבל במלתא דאסמכוה אקרא הרי חזי' דבעי רבנן לשוי' כדאורייתא ואיה"נ דהוי כדאורייתא ממש משום לאו דלא תסור, מיהו כל זה בשאר שבותים שפיר י"ל כיון דאסמכוה אקרא דתשבות הו"ל כדאורייתא, משא"כ בשבות דאמירה לנכרי ל"ש מצות תשבות עפ"י סברת הב"מ באה"ע סי' ו' דל"ש שליח לדבר עבירה בשבת דהתם אין האיסור אלא שיניח גופו ועכ"פ גופו של ישראל מינח נייח עיי' מ"ש דברי נועם ודעת, והגם דבמלאכה ע"י נכרי נמי איכא אסמכתא דלא יעשה מלאכה שנאמ' על מלאכת גוי כמ"ש הב"י בסי' רמ"ג ובטו"ז שם ססי' הנ"ל אבל רוב הפוסקים לא ס"ל בן כדמוכח מרמ"א שם דלא תקשה עליו קושיי' הטו"ז מכמה מקומות שאסרו מפני מ"ע אפי' בח"ח אסרו ע"ש, אם כן אשבות דאמירה לנכרי ליכא אסמכתא דתשבות, ותו נ"ל אפי' למאי דמשמע מפי' רש"י בכמה מקומות דלא ס"ל סברת הב"מ הנ"ל מדכתב בכמה דוכתי דמחזי כשלוחו גבי נכרי העושה מלאכה כגון במשנה דפ"ק בשבת אין טוענין עמו אלא בכדי שיגיע למקום קרוב ובר"פ מי שהחשיך יעו"ש, מ"מ עכ"פ בכלל אסמכתא דתשבות ודאי ליכא אלא שבות דגופו, עכ"פ אאמירה לנכרי ליכא אסמכתא למאי דלא ס"ל כסמ"ג הנ"ל וא"כ שפיר כ' המג"א דאמירה לנכרי קיל משאר שבותים לענין פסיק רישא, כנלענ"ד טעם נכון בס"ד
סי' רנ"ה בשו"ע ס"א, אין עושין מדורה מעצים סמוך לחשיכה עד שיצית בהן האור וכו' עיי' בטור במדורת פחמין בכ"ש, כר"י דמתני' ועיי' בב"י דס"ל דר"י לא פליג אתנא קמא אלא מוסיף עליו, אבל הרמב"ם בפי' המשנה כ' דר"י פליג את"ק, ולכן גם בחיבורו פסק כת"ק ועיין ירושלמי ספ"ק דשבת וז"ל ברוב הקיפה מאי ברוב הקיפה ממק"א או ברוב הקיפה דכולה, אשכח תני עד שתפסול מלעשות מלאכה כיני מתניתא אף בפחמין כ"ש, ונ"ל דה"פ דמייתא ראי' ממתניתן דשיעורו בכדי שתפסול מלעשות מלאכה, והיינו כדאמרי' בש"ס מאסמכתא דקרא את שני קצותיו אכלה אש ותוכו ניחר היצלח למלאכה, וע"ז מייתא שפי' ראי' כי היכא דבמתני' קתני בפחמין כ"ש ומשום דכיון דבפחמין אין דרכו לכבות מאליו עד כל שנאחז בו האור בכ"ש הה"ד בעץ יחידי כל שתוכו נמר עד שלא יוצלח למלאכה סגי בכ"ש, והשתא ממילא מוכח מהירושלמי דס"ל ר"י לא בא לחלוק אלא להוסיף על ת"ק דאל"כ אדמייתיא מר"י לותיב מת"ק, א"ו דס"ל להירושלמי דאין כאן מחלוקת והיא ראי' לשיטת הטור, ועיי' בק"ע על הירושלמי דמפרש ג"כ הפירוש בירושלמי דס"ל דר"י מוסיף על ת"ק, אלא שלא ביאר דברי הירושלמי כמו שביארתי, וזה דלא כפי' המראה פנים שם דאזיל בתר איפכא ומשמע לי' דהירושלמי מפרש דר"י פליג את"ק, ופירושו א"א להלמו כלל, ומה שהקשה על מאן דמפרש דהירושלמי ס"ל דבא להוסיף על ת"ק כבר אזדא עפ"י מה שביארתי בס"ד כוונת הירושלמי
ונ"ל ראי' שאין עליו תשובה לפי' הק"ע, דהא קאמר כיני מתניתא בפחמין כ"ש, והו"ל למנקט ר' יודא אומר בפחמין כ"ש, א"ו דהוי ס"ל דלית כאן מחלוקת וכו"ע הכי ס"ל, והוא ברור לענ"ד בכוונת הירושלמי וא"כ ראיה מזה לשיטת הטור, וכ"פ הרע"ב בפי' המשנה ע"ש, ועיי' בשלטי גבורים שהקשה בהא דתני רב יוסף בשלהי פ"ק ד' מדורות א"צ רובא, ואמאי לא חשיב בהדייהו גם פחמין ולשיטת הרמב"ם ניחא דהך ברייתא ס"ל כת"ק, אבל לשיטת הטור דר"י מוסיף את"ק קשיא, ועיי' בק"ע על הירושלמי שכ' דתני ושייר כי היכא דשייר קש וגבבא, עיי"ש, אבל נראה דוחק דמדורת פחמין שכיח טפי מכל הני דתני וא"כ לא הו"ל לשייר הא דשכיח, ולענ"ד נראה לתרץ בס"ד, דהנה אהא דתני במתני' עד שיאחז האור ברובן פליגי רב ושמואל מאי ברובן רב אמר ברוב כאו"א ושמואל אמר כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן והנה עד כאן לא מצינו למימר דת"ק נמי מודה בפחמין כ"ש אלא אי נימא כשמואל אבל לרב דבעי' לת"ק כדי שיאחז האור ברוב כאו"א, אע"ג דבודאי אי נאחז האור בהרבה עצים באופן שאין לחוש עוד שיתכבה ודאי לא הו"ל לחוש שמא יחתה ואפ"ה בעי' מיהת רובו של כאו"א א"כ גם במדורת פחמין לא מסתבר דסגי בכ"ש, אליבא דת"ק ועכצ"ל דלרב ת"ק פליג עם ר"י, מיהא אנן קיי"ל כשמואל דהא בש"ס תני ר"ח לסיוע דשמואל עיי"ש, א"כ י"ל ממילא דת"ק מודה לר"י בפחמין כ"ש ור"י בא להוסיף. והשתא שוב לא תקשי מהך ברייתא דתני רב יוסף ושייר מדורת פחמין בכ"ש, דאיה"נ דהך ברייתא ס"ל כן מיהא אנן קיי"ל כשמואל וכהך ברייתא דתני ר"ח לסיוע דשמואל, כ"ז נלענ"ד בישוב שיטת הטור, ועיין ב"ח ופרמ"ג
וראיתי בחי' ח"ס ספ"ק דשבת שכ' לפי מה דאמרי' בש"ס ספ"ג דכריתות החותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן תלי' במלאכה שאצל"ג, א"כ למ"ד מלשאצל"ג פטור הו"ל גזלג"ז ואין לגזור שמא יחתה, וא"כ הטור לשיטתו דס"ל בסי' רע"ו דמשאצל"ג פטור וגם הרמב"ם לשיטתו דמשאצל"ג חייב, משו"ה ס"ל כת"ק עיי"ש, ודבריו תמוהים מאוד חדא דא"כ קשי' לר' יהודא דס"ל דמשאצל"ג חייב ואמאי בפחמין כ"ש, א"ו דאין לו דמיון כלל להאי דכריתות דהתם מיירי בחותה גחלים להתחמם והובערו מאליהם, אבל הכא הגזרה שמא יחתה, והוא מתכוין להבעירן ובודאי יתחייב אפי' אי מלשאצל"ג פטור וז"פ וברור
שם במג"א ס"ק ב' ואם לא הודלק כל כך אסור להנות בהם אפי' הודלקה אח"כ לגמרי, עיי' מחהש"ק שציין דברי המהר"ם לובלין בשבת דף י"ח על הך ברייתא דלא תמלא אשה עססיות ותורמסין בע"ש וכו' ואם עשה כן למ"ש אסורין במ"י שיעשו, והקשה המהרמ"ל כיון דאינו אסור אלא משום גזרה שמא יחתה א"כ אמאי אסורין למו"ש בכדי שיעשו כיון דלא עבר איסורא, ותי' משום חששא שמא חיתה ולאו אדעתא, עי"ש, ודבריו בזה תמוהים מאוד דמשמע דאם ודע בבירור דלא עשה שום איסור באמת מותר למו"ש מיד והה"ד ה"נ ובאמת לא משמע כן מסתימת כל הפוסקים וכן בהא דקיי"ל בעבר ושהי' ועיי' מש"כ בזה בסי' רנ"ד, ודו"ק: